יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

"תקראי תהילים בשבילו והכל יסתדר בעז"ה"

"אבא שלך איש צבא מנוסה, זאת לא המלחמה הראשונה שלו"

"הוא יחזור הביתה בשלום, תסמכי עליי"

מה אני אמורה לעשות עם כל ההבטחות האלה?

איך את אמורה לומר לחברות שלך אחרי שדיברתן בצ'אט שלוש שעות "אה כה, כל הזמן הזה שדיברנו, אני בכיתי את החיים שלי כי כל שנייה מישהו יכול להרוג את אבא שלי"??

היום סיפרתי להן איך בכיתי...

והן אמרו "למה לא סיפרת לנו באותו הרגע?"

מה אני יגיד?

שכשכתבתי "אבא שלי לא עונה אני לחוצה!"

אחת מהן כתבה "חעחעחעחע, אה אופס לא לך"?

וכל הזמן אומרים לי את אותו הדבר:

הכל יהיה בסדר תסמכי עליי.

איך אני אמורה?

למה? כי אם אני יסמוך עליך, אבא שלי לא יפגע?

מה זה שולח לו מגן?

תרופה נגד הכל?

ערבות לחייו?

לא!

זה סתם גורם לי לקלוט איך האנשים שמסביבי לא מבינים מה אני עוברת!

אני יודעת (בלב) שהוא יחזור הביתה בשללום, או לפחות מקווה,

אבל זה לא מגן עליי מהחרדות שבלב, שכל שנייה מישהו יכול להרוג אותו,

מהסיוטים שאני קמה מהם באמצע הלילה,

מהפחדים שמשהו יקרה לו.

זה לא עוזר.

פשוט לא.

אני לא מצפה מאף אחד כאן להבין מה אני עוברת, ואם מישהו פה כן מבין, אז אני מרחמת עליו שעובר עליו מה שעובר עלי, ומקווה שמי שהוא לא חרד לחייו, שיחזור הביתה בשלום...

אבא, אני יודעת שאת לא קורא את זה (תודה לאל!), אבל רק שתדע,

שאני מאמינה לך, ולמרות שכשאני מדברת איתך אני לא אומרת לך עד כמה אני מפחדת לחייך, כדי לא להלחיץ אותך,

אבל אל תדאג אבא, אבא שלך כבר מת במלחמה שהיית הרבה יותר מידי קטן, והוא, לא אף אחד אחר, שומר עלייך ...

בהצלחה...

ולכל מי שהבטיח לי שאבא שלי יחזור בשלום,

מצטערת, אבל קשה לסמוך על הבטחות באוויר...