יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

מה דפוק אצלי?

למה אני לא יודעת לומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון?

למה למרות שזה אנונימי לגמרי, אני כ"כ מפחדת ממה שיחשבו עלי פה?

למה אני לא יכולה להיות מושלמת?

למה דווקא אני לא יכולה להיות מהילדות הדקיקות האלה, שכולם אוהבים?

למה אני לא?

למה לכולם יש ולי אין?

או יותר נכון -

מה לכולם יש ולי אין?

אולי אני נשמעת ילדה ממש מפונקת כרגע,

אני יודעת,

ואני יודעת עד כמה החיים שלי טובים,

אני יודעת,

אז זה שתמכרו לי את החרטות של "אין לך בכלל על מה לדבר" לא יעזור כרגע.

כי אני לא מבקשת הרבה.

ממש לא.

ואני פשוט מגעילה את עצמי על זה שאני בכלל מבקשת משהו,

כאילו שחסר לי משהו בחיים נכון?

חסר לי,

יש כ"כ הרבה דברים חומריים שהייתי מבקשת,

אבל זה לא מה שאני רוצה כרגע.

איך כולם יודעים לומר דברים נכונים בזמן הנכון?

איך לכולם יש קשר כזה טוב עם אנשים "על המקום"?

ואני,

אני יודעת להתבטאות בשלוש דרכים - 

ציור,

שירה,

וכתיבה.

מה אני יכולה לעשות עם זה?

לומר למישהו ברחוב "אולי אני לא כזאת שנונה או כריזמטית,

אבל היי, אולי תשמע אותי שרה בלדה/ תקרא קטע בבלוג הסופר פרטי שלי/ תבוא אליי הביתה תתבונן לי בקאנבסים"?

אני הייתי רוצה להיות מה"פרפקט גירלז".

הילדות האלה שכל ג'ינס נראה עליהן כאילו הן נתפר להן,

והן יכולות ללבוש כל דבר וזה יראה פשוט מהמם.

אני רוצה להיות מהילדות האלה.

אבל אני לא רוצה רק מראה חיצוני.

יש אצלנו בבצפר גם ילדות מכוערות או מלאות והן פשוט פופולאריות בטירוף...

אני פשוט רוצה את הכישרון הזה.

שאנשים אוהבים אותך...

למה?

בלי סיבה!

כי אתה זה אתה ואין מה לומר...

ואני יודעת שזה אולי הכי צומי שיש,

ואני ממש לא מסוג הילדות האלה שזה מה שהן רוצות,

אבל כל מה שבא לי זה להגיע לבצפר מחר..

(מה שלא יקרה כי עכשיו 05:48 בבוקר ולא ישנתי כל הלילה...)

ושאני לא יודעת מה יקרה!

אני פשוט הייתי רוצה יום אחד, לדעת מה זה להיות מקובלת.

שכולם אוהבים אותך.

זה לא שאין לי חברים...

יש לי די והותר,

ובחיים לא הייתי יכולה לבקש חברים טובים יותר.

אבל אתם יודעים למה אני מתכוונת,

כי אין בנאדם שלא היה רוצה לקום בוקר אחד, ולגלות...

שאוהבים אותו.