אתם מכירים את ההרגשה הזאת?
שאתם אחרי ריב, ואתם חושבים על הייבוש המושלם, אבל מאוחר מידי?
אז לי יש אותו דבר, אבל הפוך.
דברים שאני צריכה להגיד.
תמיד שהיייתי אומרת לחברות שלי דבר קטן שהן עשו והפריע לי,
הן פשוט היו מאגדות ביחד נגדי, ויוצאות עליי, ומתרצות, עד שאני הייתי יוצאת הרעה,
אז כבר כמה שנים שאני פשוט וויתרתי על זה.
אני פשוט כבר לא אומרת להן כשמשהו מפריע לי.
זה קשה.
הרבה יותר קשה ממה שזה נדמה.
והעלבונות שבתוכי פשוט נערמים ונערמים.
מה אני יגיד להן "כל פעם שאתן אומרות לי דבר כזה על משהו,
אני סוג של מתחילה לשנוא אותו, לא משנה כמה אהבתי אותו,
ובוא רק נגיד, שאת עצמי אני שונאת כבר ממזמן..."
ומרוב דברים שאני שומרת בבטן,
אני יכולה פשוט להתחיל לבכות מכל דבר קטן כזה.
לידן? חס וחלילה! לעולם לא!
אני ארכין את הראש, אכסה אותו בכפות ידיי,
ואחכה שהדמעות יתייבשו.
אבל הבעיה, שרק המחשבה על זה שאני בוכה,
יכולה להחזיר את הדמעות לעייני,
שיציפו אותן עד שלא אוכל לראות,
אהיה עיוורת.
לסביבה ולעצמי.
ואם מישהו ישאל -"את בוכה?"
אני יענה בקול צוחק-
"מה פתאום, אני סתם עייפה..."
ואחזור לדמעותיי המלוחות.
הן היחידות שמבינות אותי באמת.
תקראו לזה חברות לא בריאה.
אני קוראת לזה להציל לעצמי את התחת.
אתמול, נכנסתי לכיתת מתמטיקה באיחור,
כי הלכתי לבדיקת דם הקבועה שלי, בגלל המחלה שלי...
וראיתי את הילדה שאני תמיד יושבת לידה,
החברה הכי טובה שלי,
יושבת ליד ילדה אחרת, גם חברה שלנו.
זה דבר קטן, וזה לא באמת משנה,
אבל ברגע שאת שומרת כל כך הרבה דברים קטנים בבטן,
כל אחד מהם כואב בכאב שמפלח לך את הנשמה כל שנייה ושנייה.
כשהיא ראתה את המבט על פניי היא שאלה "מה קרה?"
ואני, כמו טיפשה, במקום להכחיש כמו תמיד,
עניתי לה: "יש לי את הסיבות שלי."
ועכשיו היא רוצה שאני יגיד לה מה קרה,
אז אני פשוט מושכת את זה.
היא רצתה שאגיד לה בבצפר - אמרתי לה שאגיד לה את זה בהסעה הביתה.
היא רצתה בהסעה - אמרתי לה שתבוא אלי ואני יגיד לה את זה בבית שלי.
היא רצתה בבית - אמרתי לה שעכשיו אנחנו אוכלות ושאני יגיד לה את זה בחדר.
ואז פשוט גררתי אתה לתוך הפלאפון והמחשב.
והדפוס הזה פחות או יותר חזר על עצמו היום...
עד מתי אני יוכל לשמור בבטן-
כשכל דבר כזה גורם לי לבכות?
ביינתים אני מכחישה,
ופשוט מדברת לקירות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
