יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

גן - חובה.

אני בת 5.

דף.

טוש וורוד.

אני יושבת ומציירת...

אני ממש אוהבת לצייר.

אני מציירת תמונה של בית לבן,

דשא ירוק, גג אדום, שמש צהובה ומחייכת.

תמונה רגילה של ילדה בגן נכון?

אה כה שחכתי להוסיף משהו.

השמיים הם בוורוד.

אני אוהבת את הציור שלי, הוא הכי יפה בעולם.

ואז מתקרבת גננת.

יש מבט זועף על פניה.

מה עשיתי?

עשיתי משהו רע?

"מה את ציירת פה?"

היא שואלת אותי.

אני רגועה,

היא בסך הכל רוצה לראות את הציור היפה שלי...

אני מציגה לה אותו בגאווה.

אני רואה את המבט על פניה...

ואני פשוט לא מבינה מה היא רוצה.

"מה זה פה חמודה?"

"זה השמיים!"

אני עונה בחיוך.

"ובאיזה צבע השמיים?"

"כחול!"

אני עונה.

גאה בזה שאני יודעת את התשובה.

"אז למה ציירת אותם בוורוד?" 

היא שואלת אותי בכעס.

עשיתי משהו רע?

בסך הכל רציתי שהשמיים יהיו בוורוד!

"שמיים הם לא בוורוד!

שמיים הם לא וורודים!"

היא צועקת. 

אני עצובה, כמעט על סף בכי,

אבל אני מהנהנת ומציירת את הציור מחדש,

והפעם - אין שמיים כלל.

לא בוורוד ולא בכחול.

כי בציור שלי - 

הצבעים יהיו שלי.

אני כבר לא בגן חובה,

והגננת האימתנית,

כבר לא אומרת לי מה לצייר ומה לא....

ואחד הדברים שאני הכי אוהבת לצייר הוא שקיעות.

למה?

כי רק אז, רק רק אז - 

השמיים באמת בוורוד.