יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

זה להגמל.

אני לא רוצה להפסיק.

אבל אני עושה את זה.

למה?

אני ממש לא יודעת.

אבל לפחות הדרך בה אני עושה את זה,

נותנת לי את אותו סיפק.

מעבר לזה שזה  כל כך מרגיע אותי,

ונותן לי להוציא החוצה את הכאב שבפנים,

זה מספר לי סיפור.

מאז שאני קטנה,

אני אוהבת להעמיד פנים שהחיים שלי זה סדרה,

זו אולי הסיבה שאני תמיד רוצה שכל דבר שיהיה ברשותי יהיה מושלם,

כמו בסרטים.

תמיד חשבתי, שאם הסדרה מספרת על ילדה מוכשרת,

מסודרת, ושיש לה הכל - זאת ה-סדרה...

אבל מהרגע של הבלוג, סטיפס, דיכאון, חברה טובה, בגידות מאחורי הגב, חריטות...

הרייטינג מעולם לא היה גבוה יותר מזה.

אני אוהבת את הפרפר שלי, עד כמה שאני שונאת אותו.

לפני כמה ימים סיפרתי על הפרפר לחברה השנייה שלי,

היא לא כמו הראשונה, היא אפילו פחת מבינה ממנה...

והיא שאלה אותי - "אבל איך זה בדיוק מונע ממך לחרוט, הפרפר הזה?"

מה אני יגיד לכם.

אם הייתם על ספינה טובעת,

והיה נשלח אליכם חבל הצלה,

האם הייתם גוזרים אותו?

זה הפרפר שלי עבורי,

אבל לא רק,

וזה איך הכל מתקשר ל"טלוויזיה שלי",

הפרפר נותן עניין.

הוא מרתק אותי,

נותן דרמה,

פלפל,

ואני מפחדת מהיום, בו לא אזדקק לו יותר.

בו לא יהיה לי פרפר,

והחיים שלי יחזרו להיות כמו מקודם,

הסדרה שלי תחזור לשעמם,

רק הפעם,

עם צלקות על הידיים.