יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אני כמו רוז בטיטאניק.

או ככה אני לפחות מרגישה, בכל כך הרבה מובנים.

"מבחוץ הייתי ילדה מחונכת, אבל מבפנים - צרחתי..."

זה היה המשפט הראשון בסרט שהבהיר לי שבישבילי זה הולך להיות לא סתם סרט רגיל, מעבר לזה שזה יצירת מופת כן?

אני מרגישה שהחברות שלי ושלה, היא כמו החלק הזה, שהספינה עדיין לא טבעה, וגם עדיין לא התרוממה באוויר וכל הקטע הזה...

אני מרגישה שהחברות שלנו היא כמו החלק הזה שג'ק ורוז כל הזמן איכשהו, חזרו למצב של סכנת חיים כשהם נקלעו כל הזמן לקומות הנמוכות של הספינה, וכמעט טבעו אינספור פעמים, עד שהם נחלצו. התחבקו התנשקו, עד שהם שוב חזרו למים.

זה פשוט שיקוף מושלם.

אנחנו, לא משנה כמה ננסה, תמיד נחזור לריב, להשלים, ואחרי יומיים שוב לריב.

אנחנו לא יכולות לומר אחת לשנייה דברים אלה אם כן אנחנו בקטע של "בואי נודה - אנחנו בריב" או בקטע של "אוי אני כל כך אוהבת אותך ליומיים הבאים".

זה פשוט לא פייר.

למה אנחנו לא יכולות להיות חברות נורמליות?

עצב וכאלה... אבל מה אני בוכה פה?

גם ככה יתעלמו.