יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

אז התחלתי לעשות לי "צנצנת-סיבות-לחייך".

זה נשמע קיטשי אבל זה נחמד כי אני ילדה קיטשית.

הרעיון חמוד. כל פעם שמשהו שמח לך, את כותבת אותו על פתק, מקפלת, ואז שמה בצנצנת. 

הרעיון הוא שכשהצנצנת תהיה מלאה לגמרי - לוקחים אותה, מוציאים את כל הפתקים, וקוראים כל אחד ואחד.

זה אמור להיות נחמד לא?

לא?

אבל יש לי בעיה קטנה בזה.

החיים הם לא רק הרגעים הטובים שלך-  הם הכל.

הם הבכי, האכזבות, הבכי הנוסף, היאוש, כאבי הבטן של העצב, הדמעות.

החיים זה לעבור את כל זה ועדיין לחייך, אז מה הרעיון בלקרוא רק את הרגעים הטובים שלך ולחייך מהם.

זה לא חוכמה.

זה פשוט כמו לחיות את החיים שלך בתוך הצנצנת הזאת.

להיות מוגן מכל הרוע, ושיהיו לך רק סיבות לחייך מהן, אז הכל יהיה מושלם.

זה טיפשי.

החיים היו חסרי ערך אם היו לנו רק דברים טובים.

מה הייתה משמעות החיים, אם כל מה שהיה קוררה היה שמח, ועוד שמח, ועוד שמח. היו רק עליות ללא ירידות.

ואני לא יודעת מה איתכם - אבל אני שונאת ללכת בעלייה.

כל היופי בחיים זה שיש ירידות ועליות. ושכל אדם צריך להתמודד איתן.

מה חשיבות אומץ, אם אין שום סיבה לפחד ממנה?

בדיוק לזה אני מתכוונת.

מה חשיבות החיוכים, אם אין לך שום סיבה לא לחייך?