יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

העיינים רצות על הדף,

נזכרות בתווים שלמדו לפני זמן רב,

האצבעות פורטות ברוגע, 

עד כמה ברוגע שאפשר על מיתרי מתכת,

והראש?

הראש במקום אחר.

לשבת בחדר הדחוס,

שנהיה מחניק וחם מדקה לדקה,

לצד המורה המבוגר,

המכוער והנחמד.

ופשוט להרגיש.

בס אתה לא שומע,

אתה מרגיש אותו.

התדר מרעיד אותך,

ואתה שומע איך איזה מנורה בחדר רועדת,

כי הוא התדר הגיע לתהודה שלה.

אתה חש את הרעד בגופך,

ואת הספק נגינה-ספק קצב ממלא את אוזנך.

והדבר היחיד שרץ בראש-

"אני אוהבת את זה."

אני אוהבת קולות נמוכים.

הם נותנים יותר עומק ורגש ואופי בצליליהם.

הם נוגעים ללב ויכולים לסחוט דמעות,

ובאותה מידה - משהו בזה, בכל צליל, הוא אנושי.

אני לא יודעת מה הבעיה שלי,

למה כל צליל שאני שומעת אני אוטומתית בונה ממנו אדם.

מרכיבה לו אופי, נותנת לו חיים.

זה פשוט ככה, כי הצלילים מדברים אליי...