למה, מי מת?

מאה פעמים ביום אני חולף על פניה. אולי יותר.

גונב מבט ארוך. סוקר. לומד אותה היטב

אני יודע שהיא לא מודעת אלי.

היא מודעת לזה שגברים נועצים בה מבטים, כן? אבל לא אלי ספציפית.

אני יודע שאם רק היה לי את האומץ להגיד משפט, מילה,

היא היתה שלי. לנצח.

כי זה כבר קרה לי (לא העניין של ה"לנצח", אבל כבר היתה לי משלי איזה פעם פעמיים)

אבל אני לא אומר.

קצת כי אין לי את המשפט הנכון.

אוקיי, הרבה כי אין לי את המשפט הנכון.

אבל הרבה הרבה יותר

כי מה הטעם?

מאה פעמים ביום אני חולף על פניה. אולי יותר.

והיא תמיד נראית שונה.

היא תמיד שונה.

כי מאה פעמים ביום אני חולף על פניהן. אולי יותר.

ברחוב, בבית הקפה, בשוק, בתור.

הן יפות. עוצרות נשימה.

אני אוהב כל אחת מהן

ושונא את כולן