ואני לא באמת יודעת למה אני כותבת כאן...

הבלוג הזה התחיל בתור פלטפורמה לכתיבת הסיפורים שלי, אבל אני מניחה שאני זורקת כאן משהו לאוויר ומנסה ללמד אותו לעוף. רק לנסות. הרי הוא יכול ליפול, כמובן, אבל אז זה אומר ששום דבר לא השתנה.

אז מה אני עושה כאן? שאלה טובה. פשוט לכתוב משהו. איפהשהו.

זה כאילו ניסיתי הכל.

ואני כבר לא ילדה קטנה, אני ממש יכולה לדבר על זה עם האנשים שקרובים אלי והם יודעים הכל ועוזרים לי.

ועדיין, יש כמה מילים שאני לא מצליחה להגיד לאף אחד כי אף אחד לא יבין. אז הנה, זכיתם, קוראים אנונימיים שנחתו לבלוג הזה לפתע (היי לכם). אתם הולכים לשמוע את מה שאף אחד לא יבין (בהנחה שגם אתם לא תבינו).

אני פשוט תוהה מתי אני אהיה מאושרת.

באמת שניסיתי הכל.

אמרתי לעצמי - אם אני לא מאושרת עכשיו, אז אני אשנה את החיים שלי.

ואיך עשיתי את זה? ויתרתי על הדבר היחיד שאיכשהו גרם לי אושר. 

אבל הגורמים שגרמו לי סבל לא נעלמו.

רק חלקם, אולי.

והכי גרוע זה שאני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות.

סבבה, אז אני חיה ונושמת, משתדלת לא לחזור לנקודת ההתחלה לפני 3 שנים.

אבל למה זה כל כך כואב?

והאם אני אי פעם אהיה מאושרת?

זה כאילו שום דבר לא השתפר ולא יכול להשתפר.

ולא, אני לא הולכת לאבד את כל מה שאני כי זה לא יעזור. להשתנות ולהיות כמו שאחרים רוצים שאני אהיה...

אני במילא כמו שהם רוצים שאני אהיה, אבל לא במלוא מובן המילא. כי יש לי עוד רצונות משלי שאני שומרת לעצמי.

יופי, עלמת מאפין, זכית בסיפור הטרגדיה שתמיד חלמת עליו. רומיאו ויוליה.

עכשיו זה החלק שבו את שותה את הרעל.

אבל לא, את לא עושה את זה, כי את הגיונית.

ושוב, המחשבה הזאת. אוח. הלוואי שפשוט יפול עלי פסנתר מהשמיים.
אני באמת תוהה מה נפלא כל כך בחיים האלה... 

במקום רחוק מכאן, רחוק ולא ידוע, הרחק מלב אנוש, הרחק מעיניים דואגות, חי לו אדם. אין כוונתי לאדם, יצור אנוש, כמו האנשים החיים בינינו. אך הוא חיי, ומהלך לו על שתי רגליים, בבדידות, בשקט. אכן, הוא בודד מאוד, ושקט מאוד, למרות שאנשים רבים לו, ומראות רבים לו. האם כשאתה לא לבד, פירושו שאינך בודד?
  אילו האדם הזה, אם כך ניתן לקרוא לו, היה חי בינינו, בוודאי היו חושבים אותו הכול ליהיר, גס-רוח, ונאה להדהים. למעשה, גם אנשיו שלו, מהמקום המרוחק בו הוא נמצא, חושבים כך. הוא בעל כבוד, ללא ספק, ורב מעלה. הוא גס-רוח, עד כי במילותיו יש את הכוח לשסף את נשמתך. אך בנוסף לכול – הוא יפיפה. כמו פנינים, כמו אל, כמו הירח...
  אך הוא בודד. בודד, ומלא בחשכה. והוא חי לו שם, במקום רחוק, יפה כמעט כמותו. ליבו הפך שחור, ועיניו ריקות, משקפות את נשמתו. ולא די בכל האנשים שסביבו כדי למנוע את בדידותו... זהו הכעס, והעצבות, והכאב, שמהווים חבריו הטובים ביותר.
  במקום רחוק מכאן, רחוק ולא ידוע, מקום אליו הרוח לא מגיעה, אלא רק הדממה נושבת בו – במקום רחוק כל כך חי לו אדם בודד, אכזר, ויפיפה.
  "לוּנָה," הוא אמר. לקולו היה גוון רך כמשי, צלול כמו מים, בהיר כמו הירח. הוא ישב בכיסאו הבהיר, בחדרו השומם, האפור. מעל החדר הייתה כיפת זכוכית, ממנה נראו שמיים שחורים, מלאים בכוכבים. אך כולם עמדו עמומים, כאילו אינם רוצים לזהור, כאילו הם מפחדים להאיר.
  הדלת נפתחה, ומן הדלת יצאה אישה. עורה של האישה היה בהיר, כמעט חיוור. שיערה היה ארוך ולבן, אך יחד עם זאת רענן, מלא בנעורים. פניה היו עדינות, כפני מלאך, ועיניה טובות. היא התקדמה אל האיש הממורמר בעדינות, משתדלת לחייך, ראשה מושפל מטה.
  "האם קראת לי?" היא שאלה, נושאת אליו את מבטה, מחייכת בעדינות.
  "מובן שקראתי לך," אמר האיש בעצבנות. הוא ישב על כסאו הגדול, המלכותי, המרופד בבד יקר. מרפקו נשען על משען-הידיים כף ידו החיוורת תומכת בלסתו. אצבעות ידו השנייה תופפו בעצבנות על משען-הידיים השני. הוא החדיר בה מבט זועם, אך היא לא זעה ממקומה. היא הייתה רגילה ליחס שכזה מצידו.
  "ומהו רצונך, אדוני רב המעלה?" היא שאלה בנועם, מחווה קידה קלה.
  הוא זז בכיסאו המרווח והכסוף, מנסה למצוא את התנוחה הנוחה ביותר למצב רוחו. לבסוף קם מכיסאו בקריאת זעם והסתובב בעצבנות ברחבי החדר. על פניו נראו ייסורים, כאילו בתוך תוכו מתרחשת מלחמה, והוא אינו יודע באיזה צד לתמוך. אם יבחר בצד אחד, השני יפסיד, וחייליו יוותרו גוססים בשדה הקרב. לבסוף הוא חדל מלהתרוצץ בחדר. הוא עצר, והביט בלונה.
  "איני מסוגל להמשיך כך עוד," הוא אמר, מבטו מושפל. בקולו הצלול היה היסוס, אך הוא מיד התעשת. הוא החליט מה לעשות. "קראי לדִּיאַנַה."
  חיוכה של לונה נמוג לרגע. היא קדה בפניו בחינניות והתקדמה אל עבר הדלת.
  "כדבריך, המלך מוּן," היא אמרה, ומיהרה לצאת מהחדר. זהו זה, מעכשיו דבר לא יישאר כמו שהוא. אך עליה לציית לפקודת אדונה. היא רוצה לציית לו. בקולו היה כאב, עצב, ומנגינה כזו, מכשפת, שהיא לא יכולה להתנגד לה.

******************************

הזמן עובר, מכתיב לעולם את חוקיו. זריחת החמה, זריחת הסהר, המאורות חלפו פעמים אינספור עד לשלב זה של סיפורנו. עולמה של סקאי נכחד לפני נצחים, נעלם ונשכח, מבלי שאיש ידע כי אי פעם עמד כאן. הוא התחלף בעולם אחר, חיקוי לא מוצלח לטוהר ולשלווה של "אֶרֶץ". הוא נושא שם זהה, אך יחד עם זאת מנהגים אחרים. "ארץ" החדש הוא בדיוק אותו עולם שאנו חיים בו.
  למרות שעולמנו שונה מ"ארץ" העתיק, יש בו דברים שלא היה מעולם בקודמו – סיפורים, מוזיקה, וחידוש. לכל אדם יש אופי, מראה, ומחשבות משלו. כל יום הוא חדש, שונה מקודמו. בכל יום השמש זורחת עלינו באור אחר, מביאה איתה שיר חדש. שני העולמות הם יפים, ומעל שניהם ישנם שמי נצח תכולים.
  כל עולם צופן בקרבו גורל, כאילו היה סוד גדול המאיים להתפרץ. אי אפשר לעצור אותו, את הגורל. אפשר רק לחכות בסבלנות לבואו, ללכת בעיוורון לפיו, ולכתוב דף נוסף בדפי ההיסטוריה.

 
  חטיבת הביניים לבנות של סֵיינְט בּלוּבֶּרי חגגה שלושים וחמש שנים להיווסדה. לכבוד המאורע, היה על בנות השנה השלישית בבית הספר להעלות מחזה. הייתה זו עבודת צוות שגבתה מאמץ רב מכולן: חלק מן הבנות רקדו, חלקן שרו, ניגנו, שיחקו, וחלקן היו אחראיות להפקה. בעוד פחות משבוע המופע היה עתיד לעלות, והתרגשות עלתה בכל הבנות. בכובע הברט האדום שלהן והחצאית הסקוטית, הן עמלו במרץ, והשקיעו את מלוא כוחן ורצונן.
  אחת מהבנות שבלטה בהשקעתה הייתה דווקא בֶּטִי מהכיתה החמישית, שהצטיינה בתחום הריקוד. היא בורכה בחן רב, שכישף את כל מי שראה אותה להמשיך ולהביט בה. היא לא הייתה גמישה כנערת גומי, אך תנועותיה היו ארוכות, קלילות. כשקפצה, היה זה כאילו כנפיים לרגליה. וכשנעה, היה זה כאילו התנופפה ברוח, כקנה בעל שיער שחור ויפיפה.
  בטי תמיד דייקה בהגעתה לחזרות, תמיד עשתה את מה שנאמר לה באופן מפורש. היא אהבה את בית הספר, ורצתה שהכול ילך כראוי, שכולם ייהנו מהצפייה במופע. מובן שכולן רצו בכך, אך רצונה שלה היה בולט, כאילו התפללה לכך בכל תנועה שעשו רגליה. היא אכן הצליחה במשימתה, וכל בנות השנה השלישית יוכלו להסכים עם כך, בעודן מוקסמות.
  "תלמידות יקרות," אמרה הגבירה רוֹז קְוַורְץ החביבה, שמלאה, בין היתר, את תפקיד רכזת השכבה. "עד עכשיו עמלתן קשה מאוד, ובקרוב יגיע המועד שחיכינו לו. כולכן עושות עבודה נהדרת!" חיוך רחב עלה בפניה, ומיד בפני כל שאר הבנות. "אם כך, נתחיל בחזרה של היום!"
  ראשונה עלתה לבמה נערה בעלת שיער ארוך ומתולתל, המרכיבה משקפיים. היא עמדה מול המיקרופון, נרגשת כולה. היו לה תפקידי הקריינות הרבים ביותר, והיא הצטיינה בקריאתם. למען האמת, היא גם נהנתה מכך.
  "מֶלוֹדִי, יקירתי," פנתה אליה הגבירה רוז קוורץ, מן השורה הקדמית בקהל. "נסי לזוז, בבקשה, מעט שמאלה."
  "ככה, הגבירה קוורץ?" שאלה מלודי, והזיזה את המיקרופון שמאלה.
  "מושלם."
  מלודי כחכה בגרונה חרישית, והפנתה את מבטה את חברותיה שחיכו לה מאחורי הקלעים. בטי, ונערה נוספת בעלת עיניים תכולות, נופפו אליה בעידוד. היא נופפה אליהן בחיוכה התמידי, השיבה את מבטה אל הקהל, והחלה בהקראת תפקידה. היא הקריאה בלהט, מנמיכה ומעלה את טון דיבורה בהתאם. בסיום דבריה, היא שבה אל מאחורי הקלעים, מחייכת.
  "נו, רוּבִּי, בטי, איך הייתי?" היא שאלה בתקווה.
  "נפלאה," אמרה בטי.
  "מגניבה," אמרה רובי בחברותיות. היה לה עור בהיר, ושיער חום מקורזל. ובאשר לעיניה – היו אלו אבני חן של ממש.
  מלודי חייכה אל שתיהן, נבוכה במקצת. בינתיים, עברו כמה קטעים על הבמה, ביניהם העבירו הבנות בדיחות פרטיות, מצחקקות ומשבחות את שאר הבנות.
  "רובי, בטי ואנג'לה - עכשיו תורכן לעלות לבמה," קראה הגבירה קוורץ.
  "בהצלחה," אמרה מלודי במהירות, מרימה אגודל. הבנות הרימו אגודל בחזרה, ומיהרו לתפוס את עמדותיהן בבמה.
  בטי עמדה במרכז הבמה, לצידה עוד שתי בנות נוספות (אחת מהן היא אנג'לה, והשנייה הייתה על הבמה עוד קודם לכן).
  בצידי הבמה, לצד הפסנתר, ישבה רובי. היא חייכה חיוך קטן אל מורתה, ויישרה את גבה. ידיה נגעו קלות בקלידים – והקסם התחיל.
  לפי המנגינה הנפלאה, פיזזו שלוש הבנות בחן על במת העץ. הן חייכו, מזנקות אל-על, מסתובבות, וצונחות אל הרצפה. היה ברור ששתי דמויות מרכזיות גנבו את ההצגה: בטי בריקודיה ורובי בנגינתה היפה. נדמה היה כי כל סדרי הזמן השתנו כשבטי רקדה ורובי נגנה. יכולת להמשיך להאזין, לצפות, להתמלא בהערצה – להמשיך כך עד שהייתה מאבד את תחושת הזמן. אך כשהקטע נגמר, הקהל המצומצם ואחורי הקלעים געשו במחיאות כפיים, שמייד השתתקו כשהגיע החלק הבא במופע. מלודי עלתה עוד מספר פעמים, בחלקם היה ליווי קל של צלילי הפסנתר של רובי. התוצאה הייתה מכשפת, וזאת רק משום שאין בכוחי למצוא מילא מתאימה יותר. בסיום המופע כולן קדו לגברת קוורץ, שמחאה כפים ונאנחה בגאווה. לאחר מכן, הלכו הבנות לדרכן.
  "זו הייתה חזרה נהדרת!" אמרה מלודי כשיצאו הבנות משער בית הספר.
  "אני מסכימה," אמרה רובי בסיפוק. "האווירה הייתה קלילה כל כך, האצבעות שלי רצו לנגן!"
  "והרגליים שלי רצו לרקוד," צחקה בטי.
  השבחים נהפכו בהדרגה לפטפוטים ופרצי צחוק. מאז תחילת כיתה ז', שלוש הבנות התחברו בהדרגה עד שהפכו לחברות טובות. הן לא בילו יחד לאורך כל היממה, ולא הלכו יחד לקניון, אך האווירה שביניהן היא חברות, ללא ספק. אווירת הומור, הדדיות, עזרה, וחיבה רבה. כך ניתן לתאר את הקשר בין השלוש – שכל כך שונות זו מזו, אך יחד הן יוצרות תצרף שלם, מושלם.
  במהרה, נושא השיחה השתנה.
  "תגידי, רובי," אמרה מלודי כבדרך אגב. "יום ההולדת שלך הוא מחר, נכון?"
  "אה, כן," אמרה רובי, כאילו אין בכך דבר משמעותי.
  "ואת מתכננת משהו?"
  "אני לא יודעת," היא תהתה לעצמה. בקרוב יגיע החלק בדרכן בו כל אחת תתפצל לביתה. "בשנה שעברה הלכנו לסרט, לא?"
  "נכון," אמרה בטי. "והשנה? יש משהו מיוחד שאת רוצה לעשות?"
  "לא," השיבה רובי בסתמיות. עוצרת לפני שפנתה לכיוון ביתה. "אני חושבת שלרוברט וקארן יש רעיונות משלהם."
  "הו," אמרה מלודי. "טוב, להתראות!" היא אמרה, מנופפת בנמרצות בעודה נפרדת מחברותיה.
  "להתראות!" נופפו לעברה האחרות.
  רובי המשיכה בדרכה לביתה, מבטה המזוגג סוקר את הרצפה. היא נאנחה. יום ההולדת החמישה עשר שלה. ובכל זאת, היא לא מפגינה התלהבות רבה. היא נשאה את מבטה אל השמיים המעוננים, עיניה מחפשות את השמש המסתתרת ביניהם. משלא מצאה אותה, פנתה להביט קדימה. היא שכחה כמה הדרך לביתה קצרה. היא נכנסה לבניין, מביטה בבואתה שנשקפה מהמראה שבלובי בעודה פותחת את הדלת. היא נכנסה למעלית, נשענת על הקיר שמול דלת המתכת. הדלת נפתחה, והיא יצאה דרכה. באופן מפתיע, היא לא שמעה דבר מבעד לדלת ביתה. היא הייתה רגילה לשמוע קולות צחוק, או את קולות נגינת הפסנתר המאולתרת של ג'סיקה בת השלוש, יחד עם אוליבר, אחיה הגדול, שלפני כחודשיים מלאו לו תשע שנים. היא נאנחה, התפללה שזו לא מסיבת הפתעה ושסיבת השקט היא שקארן יצאה לקניות והקטנים עוד בגן, ופתחה את הדלת.
  בדיוק באותו רגע, היא כוסתה בפתיתי נייר צבעוניים.
  "הפתעה!" קראו ארבעת האנשים שהביטו בה, מחייכים חיוך רחב. היא צחקקה, לא בשליטתה.
  "תודה רבה, באמת הצלחתם להפתיע אותי," היא אמרה, מנסה לסגל הפתעה לקולה. ובכן, זה לא היה שקר מוחלט, כי היא בהחלט הופתעה מהרעש של הקונפטי. "אבל יום ההולדת שלי הוא רק מחר," היא אמרה בטון מתגונן.
  "חשבנו שאם היינו חוגגים לך רק מחר, זו לא הייתה הפתעה," אמרה קארן, מחייכת בסיפוק. היא הייתה אישה בשנות השלושים לחייה, גבוהה ובעלת שיער ערמוני. רוברט שעמד לידה היה גבר מבוגר ממנה רק במעט שנים, גם הוא גבוה, שיערו כהה, ומשקפיים לאפו. ג'סיקה ואוליבר, שניהם דמו לאימם. רובי עצמה, ללא צל של ספק, לא דמתה לאף אחד מהם. ובכל זאת, היא חייכה.
  "תודה רבה לכם על הטרחה," היא אמרה בהוקרת תודה.
  "הו, רובי, מתוקה! זו אינה טרחה כלל!"
  "אימא! מה עם המתנה של רובי?" שאל אוליבר, נרגש כמו הוריו ואחותו הקטנה.
  "מתנה?" חשש התגנב לקולה של רובי.
  "ובכן," הסביר רוברט. "זוהי מתנה פשוטה מאוד, באמת." הוא התחיל להסביר, אך קטע את דבריו. הוא הלך למטבח, כמו מזמין את רובי ללכת אחריו. וכך היא עשתה.
  "מה העניין?" שאלה רובי בחשד.
  "העניין הוא..." רוברט התקשה למצוא את מילותיו. הוא רצה לומר זאת בדרך הפשוטה ביותר, אך נראה כי דרך שכזו אינה קיימת. הוא החליט פשוט לומר זאת. "המתנה שלך היא לא מאיתנו," אמר רוברט. "אני וקארן יודעים שאת לא אוהבת מתנות, לכן השתדלנו לברך אותך בדרך המצומצמת ביותר שתביע עד כמה אנחנו אוהבים אותך."
  "אני יודעת, רוברט," חייכה רובי בחיבה. "וכמו שאני מכירה אתכם, קארן אפתה עוגה. אני צודקת?"
  "כן, את צודקת," רוברט צחק בשמץ אשמה. הם שמעו לפתע נגינת פסנתר צורמת, וידעו כי קארן מעסיקה את הקטנים. הוא החליט לגשת לעניין. "את המתנה שלך קיבלת מסבתך, רובי."
  גל הלם עלה בה. עיניה נפערו, והיא לא יכלה למצוא את המילים. בעודה מארגנת את מחשבותיה, מילים מועטות יצאו מפיה. "סבתא... שלי?"
  "כן," אמר רוברט בעדינות. "היא השאירה אותה בשבילך כשהיא הביאה אותך אלינו."
  "כמו מתנת פרידה?" שאלה רובי בציניות, קולה שבור.
  "לא," אמר רוברט בעצב. "יותר כמו... מזכרת. היא רצתה שנביא לך אותה ביום ההולדת החמישה עשר שלך."
  "עשר שנים אחרי שהיא עזבה," אמרה רובי. היא השפילה את מבטה, נושמת עמוקות, מנסה לחשוב בבהירות. עברו עשר שנים... עשר שנים מאז נשלחה למשפחתה המאמצת. זיכרונותיה מסבתה היו עמומים, אך חיים. היה מוזר להסביר זאת. כמו תמונות קטועות, שנחרטו בליבה.
  היא ישבה, ראשה מושפל. "מה המתנה?" היא שאלה בקול סתמי.
  רוברט שתק, מביט בה בעצב, ואולי גם במעט אכזבה. הוא תיאר לעצמו שזה כואב. לקח זמן רב כל כך עד שלמדה לאהוב את משפחתה החדשה, והתהליך עוד לא תם. אך הוא ידע, וכך גם אשתו: הרגע יגיע, ולא ניתן לחמוק ממנו. הוא הוציא חבילה חומה מהארונית שמעל למקרר. ללא מילים, הוא הגיש את החבילה לרובי. רובי אחזה בה, סוקרת אותה במבט מזוגג שנשלח מעיניה התכולות. היא ניסתה לחוש את מה שיש בפנים, ללא הצלחה.
  היא נשמה עמוקות. ידה המהססת ניגשה לפתוח את הקופסא החומה, ומיד נקמצה שוב לאגרוף. היא הידקה את שפתיה ופתחה את הקופסא. שמור היטב, כמו נסיכה בחורבות טירתה, בתוך הקופסא, נח לו תליון. ולא היה זה תליון פשוט – לא כשהחוט היה עשוי מכסף, והתליון היה אבן ספיר בוהקת, ולצידה נח סהר דקיק וכסוף. היא בהתה בתכשיט כאילמת.
  רוברט הביט בה בסיפוק. הוא הכיר את רובי, וידע שהבעתה מביעה תדהמה ושמחה מעורבים. ואולי זו לא שמחה טהורה, אלא שמחה מהולה בגעגועים. משום שהוא לא ידע מה רגשותיה של רובי, ממש כמוה, הוא החליט להצטרף לתזמורת המאולתרת של אשתו וילדיו.

******************************

מתוך שנתה הרצופה בחלומות, רובי פקחה את עיניה. המראות משונים שראתה בחלומותיה הטרידו את שנתה, סקרנו אותה. 'פגשי אותי בחצות, תחת קרני הירח,' היא חשבה לעצמה בעודה משננת את הדברים שנאמרו לה. היא קמה ממיטתה, ידה מחפשת דבר מה שנח על הרצפה. הנה זה: הפנס. היא הדליקה אותו. היא שמעה רחש לידה, והאירה את הפנס לכיוון מקור הרחש: ג'סיקה כיווצה את עיניה והתהפכה לכיוון הקיר. רובי נאנחה. זו הייתה רק ג'סיקה, והיא רק ישנה. ממה היא מפחדת כל כך? היא החליטה לכבות את הפנס ולהסתמך על מאור עיניה בלבד, מחשש שתעיר מישהו מדיירי הבית. היא יצאה מהחדר בשקט, אל המסדרון.
   'אין מספיק אור,' היא חשבה לעצמה. 'מה השעה בכלל?'
   היא הדליקה את האור שבשעון הדיגיטלי שלה: 23:57. בדיוק בזמן.
   היא החליטה לדלג על צחצוח השיניים, שטיפת הפנים, או אכילת ארוחת-בוקר מוקדמת. אין טעם בכך, היא לא תספיק. ומלבד זאת, הסקרנות כרסמה בה. הקול בחלום היה אמיתי כל כך, הכול נראה בהיר, חלומי כל כך, אך ברור באופן מציאותי.
   'מה אמר לי הקול?' היא חשבה לעצמה. 'לחכות בחצות. לא, אני בטוחה שהיה דבר מה נוסף...' היא ניסתה לחשוב – ונזכרה.
   הדבר שחיפשה נח לו בקופסא חומה בארונית שמעל המקרר. היא חייכה לעצמה. היא הרגישה כאילו היא עושה מבצע צבאי חשוב, או כאילו היא מכינה את עצמה למסע ארוך. האם יש צורך במים ואוכל במסע הזה? משהו אמר לה שלא. ובכל זאת,  היא הייתה עצבנית. כדי שלא תאכל את ציפורניה, היא חטפה קרקר מאחד הארונות במטבח. למה היא מחכה? מה יבוא בחצות?
   השעה הייתה 23:59.  הקרקר כמעט ונגמר. היא הלכה למרפסת, בחוסר סבלנות. הלילה היה בהיר, והירח זרח בשמיים. משונה. היא מעולם לא זכרה אותו גדול כל כך...
   הדבר הביא שראתה היה... אור? האם אור יכול להיות חזק כל כך?
   השעון צפצף, ורובי ידעה שזו שעת חצות. האור נחלש לפתע, אך עיניה של רובי עוד היו מסונוורות למחצה. הן כנראה תעתעו בה, משום שהיא ראתה דמות גדולה ומשונה מתקרבת אליה, מהלכת בשמיים. היא הרגישה משב רוח מהיר, כמו משב כנפיים, וכיסתה את עיניה רק לרגע, מתכופפת מעט – ראשה כאב, עיניה סונוורו, ומשב כנפיים עטף אותה.
   "פקחי את עינייך," אמר קול. לא היה זה הקול מן החלום. היה זה קול נשי, אך גם הוא צלול, כאילו שרה בעודה מדברת. רובי חששה לרגע, אך התיישרה. ידיה חזרו למצבן הרפוי, לצידי גופה. פיה נפער, ובעיניה עוד היו כתמי אור.
   הדבר הראשון שראתה היה דמות גדולה, ובהירה מאוד, כמעט לבנה. לא היה זה אדם, משום שיציבתה של הדמות הייתה כשל הולך-על-ארבע.
   עיניה התכולות חזרו אט-אט למצבן, וכעת היא ראתה את התמונה בבהירות. מובן שהדבר לא היה הגיוני, אך היה עליה להאמין למראה עיניה.
   היה זה חתול גדול, לבן, בעל פרווה דקיקה, דלילה, בעלת מרקם של עור אדם. עיני הדמות היה גדולות, זוהרות, בגוון הטורקיז. לגבה היה זוג כנפיים גדולות ולבנות, ככנפי מלאך. נשימתה של רובי נעתקה: במצח הדמות היה עיגול מוטבע בצורה דומה לסימן שנותר לאחר שמסירים שעון או צמיד שהיה צמוד מאוד לידנו. מה היה שם בעבר, במקום העיגול הזה?
  "מי את?" שאלה רובי. היא לא הצליחה לומר יותר מכך. הדמות הייתה מדהימה, כמו נלקחת מחלום, או מאגדה. האם היא עדיין חולמת?
  "שמי הוא דִּיאַנַה," היא אמרה. לקולה היה אותו גוון צלול, נשי, שהרגיע אותה. רובי החליטה כי היא חולמת, וכי אין טעם להבין את פשר החלום. "אני היא פנתרת הירח."
  "את זו שקראת לי מקודם?" שאלה רובי. היא כבר לא ידעה משהו חלום ומהו מציאות, לכן לא ציינה כי הקול ששמעה היה מחלומה.
  "לא," אמרה הפנתרה בנועם. "לא אני קראתי לך."
  "לשם מה נאמר לי להיות כאן?" היא שאלה. אך הפנתרה לא ענתה. היא הפנתה אליה את גבה, כך שפניה הופנו אל הירח הגדול.
  "עלי," היא אמרה. ורובי צייתה. מגע עורה של הפנתרה היה רך כל כך, וכנפיה היו מלטפות. רובי לא הרגישה כלל כשרגלי הפנתרה החלו לטפס במעלה השמיים. כעבור פחות משניה, הצטרפו אליהן הכנפיים. משב הרוח היה עדין מאוד לפניה, למרות צינת הלילה. היא שכבה לה כך, רגועה לחלוטין, ונרדמה. עד מהרה, היא גילתה את ההבדל שבין המציאות המטורפת לדמיון החיוור.

******************************

לסקאי וקלאוד הקטנים היה יעד אחד בחודש הראשון לחברותם: למצוא אוצרות משותפים, שיוכלו לקבור תחת העץ של מִימִי לוּר. במשך חודש תמים, כל זמנם הוקדש למציאת האוצרות: צעצועים ישנים, תכשיטים, מזכרות, מתנות ותמונות. בסופו של החודש, הם התכנסו על גבעת העץ של מימי לור, כמו בכל יום בחופשת הקיץ הזו, עם האוצרות הטובים ביותר.
  "סקאי!" קרא קלאוד לילדה שישבה שם, גבה נשען על העץ, ועיניה המרותקות בוהות בשמים.
  סקאי הביטה בו, וחייכה. היא קמה ממקומה ונופפה לו לשלום. "קלאוד!" היא קראה. "הבאת את האוצרות?"
  "כן," הוא אמר, בעודו מגיע בהתלהבות אל ראש הגבעה. רגליו הקטנות כמעט והתרגלו לכך. "ואת?"
  "כמובן!" קראה סקאי בהתרגשות, ורצה אל העץ. היא הרימה מספר חפצים. "זו השמלה הלבנה שקיבלתי בחג האביב," היא הצביעה עליה. "וזוהי תיבת הנגינה שקיבלתי ביום ההולדת שעבר, ו... זוהי הטבעת שסיילה קיבלה מביצת ההפתעה, אבל היא גדולה מידי לאצבעות הקטנות שלה, כי היא רק תינוקת."
  "אני הבאתי אחד מאנשי הצעצוע שלי, את זה האהוב עליי, את השרשרת שהכנתי בשיעור יצירה בבית הספר, ו... יש כאן גם תמונה שלי, שלך, ושל דִּיג." דיג היה שם הכלב של קלאוד.
  "מושלם!" קראה סקאי בחיוך גדול.
הם החליטו לקחת שני פריטים מכל אחד מהם: תיבת הנגינה והטבעת של סקאי, והשרשרת והתמונה של קלאוד. הקטנים הניחו את החפצים בבור, אותו חפרו בנחישות במשך כל אותו החודש.
  "זהו!" הכריזה סקאי. "מעכשיו, אלו הם אוצרות השמיים!"