לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"האושר קיים תמיד, הוא רק נשכח, הוא רק מוסתר. יום אחד אפקח את העיניים ואמצא אותו. יום אחד אזכר בעננים." ברוכים הבאים אל ממלכת השמיים הנצחיים. או במילים אחרות: ברוכים הבאים לנשמתי.

Avatarכינוי: 

בת: 30

Google:  LovableMuffin





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אני שוב כאן


ואני לא באמת יודעת למה אני כותבת כאן...

 

הבלוג הזה התחיל בתור פלטפורמה לכתיבת הסיפורים שלי, אבל אני מניחה שאני זורקת כאן משהו לאוויר ומנסה ללמד אותו לעוף. רק לנסות. הרי הוא יכול ליפול, כמובן, אבל אז זה אומר ששום דבר לא השתנה.

 

אז מה אני עושה כאן? שאלה טובה. פשוט לכתוב משהו. איפהשהו.

 

זה כאילו ניסיתי הכל.

ואני כבר לא ילדה קטנה, אני ממש יכולה לדבר על זה עם האנשים שקרובים אלי והם יודעים הכל ועוזרים לי.

ועדיין, יש כמה מילים שאני לא מצליחה להגיד לאף אחד כי אף אחד לא יבין. אז הנה, זכיתם, קוראים אנונימיים שנחתו לבלוג הזה לפתע (היי לכם). אתם הולכים לשמוע את מה שאף אחד לא יבין (בהנחה שגם אתם לא תבינו).

 

אני פשוט תוהה מתי אני אהיה מאושרת.

באמת שניסיתי הכל.

אמרתי לעצמי - אם אני לא מאושרת עכשיו, אז אני אשנה את החיים שלי.

ואיך עשיתי את זה? ויתרתי על הדבר היחיד שאיכשהו גרם לי אושר. 

אבל הגורמים שגרמו לי סבל לא נעלמו.

רק חלקם, אולי.

והכי גרוע זה שאני יודעת שזה היה הדבר הנכון לעשות.

 

סבבה, אז אני חיה ונושמת, משתדלת לא לחזור לנקודת ההתחלה לפני 3 שנים.

אבל למה זה כל כך כואב?

והאם אני אי פעם אהיה מאושרת?

זה כאילו שום דבר לא השתפר ולא יכול להשתפר.

ולא, אני לא הולכת לאבד את כל מה שאני כי זה לא יעזור. להשתנות ולהיות כמו שאחרים רוצים שאני אהיה...

אני במילא כמו שהם רוצים שאני אהיה, אבל לא במלוא מובן המילא. כי יש לי עוד רצונות משלי שאני שומרת לעצמי.

 

יופי, עלמת מאפין, זכית בסיפור הטרגדיה שתמיד חלמת עליו. רומיאו ויוליה.

עכשיו זה החלק שבו את שותה את הרעל.

אבל לא, את לא עושה את זה, כי את הגיונית.

 

ושוב, המחשבה הזאת. אוח. הלוואי שפשוט יפול עלי פסנתר מהשמיים.
אני באמת תוהה מה נפלא כל כך בחיים האלה... 

נכתב על ידי , 23/10/2014 00:29   בקטגוריות דיבורים מלב אל לב ושאר ירקות, שחרור קיטור, פסימי, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רגעים של תקווה


עברה שנה, פלוס מינוס, אני לא באמת יודעת כמה, מאז הפעם האחרונה שבאמת סיימתי פרק כלשהו של סיפור. אני כותבת מכיתה ז' ועכשיו כבר סיימתי ללמוד, ובחלוף הזמן דברים אחרים הסיחו את דעתי והכתיבה כמעט ונשכחה מליבי. מובן שכתבתי מידי פעם שירים, סיפורים וקטעים קצרים, אבל לא היה בי את הכוח להשקיע ברומן שאני אכנס אליו כל כולי. היו לי המון סקיצות לסיפורים שכאלה וניסיתי איכשהו לשלב ביניהן לסיפור אחד. חלקים כשלו ואחרים צלחו יותר, אך בסופו של דבר לא הצלחתי למצוא את הלהט והתשוקה לכתיבה. וחשבתי שאיבדתי אותה. וזה היה מפחיד. כי אם אני לא כותבת, זה כאילו... משהו מבפנים חלול. וחסר. ומת. קשה לי להסביר, אלו מביניכם שגם כותבים יבינו את ההרגשה. 

אני תוהה, האם זה בגלל שהייתי בחיפושים עצמיים? האם כל עוד אתה לא מוצא את עצמך, אתה לא יכול למצוא את ההשראה שלך?
אני רוצה להאמין שלא שכחתי איך לכתוב. שיש בי עוד את הכוח לחלום ולרגש במילים שלי, להוציא את כל הנשמה וגרום למילים לחולל על הדף ולזרוח בצבעים מרהיבים.

מלבד "ממלכת השמיים של סקאי", אותו אני מפרסמת כאן, כתבתי בעבר סיפורים רבים, גם כאלו ארוכים. הסיפור היחיד שהתחיל להיכתב לפני שלוש שנים, נדמה לי, ועדיין לא הושלם הוא "ליליום לייס - המסע להר הברקת." או רק "ליליום לייס"? או רק "המסע להר הברקת"? אני לא בטוחה. בכל מקרה, זה סיפור מעט שונה מהסיפורים האחרים והוא, כפי שמשתמע משמו, סיפור הרפתקאות ומסע, עם נימה בוגרת ומעט יותר אפלה, אבל עם כנות, נשמה, ודמיון. לסיפור הזה נכתבו חמישה פרקים עד כה, והיום כתבתי את השישי. הפרק השישי נכתב בחלקים במשך המון המון זמן. למעשה הייתה לו פסקת פתיחה קלושה בפעם האחרונה שנגעתי בו(לפני שנה בערך) ולאחרונה המשכתי לכתוב אותו. היו לי כמה בעיות עם הסיפור הזה. ראשית, לא היו לי קוראים - אחת הסיבות שפתחתי את הבלוג הזה. שנית - לא הייתה לי השראה או שלא הייתה לי את עצמי. שלישית - הייתה לי תחילת הסיפור, סוף הסיפור, ורעיונות אקראיים ולא מגובשים ביניהם. לא הצלחתי לחבר את כולם לקו עלילה אחד, לא משנה כמה ניסיתי, כי כל פעם משהו בי רצה לעזוב הכל ולעשות משהו אחר מתוך חשש שכבר איבדתי את הכתיבה שלי.
לאחרונה יש לי קצת יותר זמן פנוי ולכן התייצבתי מול הסיפור הזה באומץ ופשוט טלאי אחר טלאי תוויתי הכל ליצירת סיפור שלם. ומשם המשכתי לכתוב.
מצחיק איך שדברים פתאום מסתדרים אחרי שנאבקים איתם כל כך הרבה זמן...

בכל מקרה, שתדעו שמלבד הדברים הישנים שאני מפרסמת יש לי עוד המון דברים חדשים שאני אשמח לחלוק אתכם. אני אשמח מאוד לשמוע מה דעתכם ונתראה בפוסט הבא :)

~MsLovableMuffin~
נכתב על ידי , 30/10/2012 13:21   בקטגוריות דיבורים מלב אל לב ושאר ירקות, סיפורים, אופטימי, שחרור קיטור  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היום בו החלטתי לפתוח בלוג


"אז איך זה שעוד לא פתחת בלוג, באמת?"


 
השאלה הזאת עלתה כמה פעמים. אני, שכתבתי בעבר למגירה ובאתר נידח בטיפו שאינו פעיל כבר במשך שנים, אני שמייחלת כל כך הרבה זמן לשוב ולחוות שנית את העונג הצרוף שבכתיבה מתמשכת אל תוך הלילה, שהאהבה לסיפורים מורגשת בכל פעימת לב שלי - מדוע עוד לא פתחתי בלוג?

סופר טוב הוא אינו סופר ללא קוראים, כך אומרים. ובכן, קורא יקר שלי, ברגע זה ממש הפכת אותי לסופרת. אני לא יודעת למה לא פתחתי את הבלוג עד עכשיו, אולי היה נוח לי לדחוס את כל הסיפורים שלי במגירה ולחכות שיום אחד מישהו יתעניין בהם... אך המגירה מחניקה, והרי סיפור מטבעו הוא חופשי ובלתי מרוסן. הסיפורים שלי רצו לצאת החוצה. וגם אני רוצה להוציא אותם, כל כך רוצה... "אבל מה אם איש לא יקרא אותם? אבל מה אם הם נועדו להישאר שלי לעד?" אני לא יודעת מה יקרה. אני פותחת את הבלוג הזה ושולחת זעקה אל השמיים האהובים שלי, הנפרשים כמרבד של כחול נצחי מעליי. אם מישהו שומע, אי שם במרחבי העולם, שיתן לי סימן. אם הסיפורים שלי הגיעו לאוזניים של מישהו, אמור לי והפג את הבדידות שלהם.

אני אפילו לא יודעת ממש מה אני אעלה לכאן. יש לי סיפורים קצרים שכתבתי, שירים רבים, קטעים קצרים וגם מספר רומנים שכתבתי בעבר. את חלקם מעולם לא סיימתי לכתוב כי השקעתי את כל כולי בלימודים ושכחתי מכתיבה, אחרים ישנים וילדותיים מכדי שאציג אותם בפניכם, אך נותרו עוד כמה אוצרות בלומים שאוכל לחשוף כאן. דברים משונים, דברים מופלאים, שמצפינים בחובם את כל הרגשות והמחשבות שהסתרתי עד עכשיו.

אז קדימה, קחו את היד שלי.
אני מזמינה אתכם למסע אל תוך נשמתי.

~MsLovableMuffin~

נכתב על ידי , 19/10/2012 18:23   בקטגוריות דיבורים מלב אל לב ושאר ירקות, פוסט פתיחה, אינטרנט, אופטימי, שחרור קיטור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



359
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMsLovableMuffin אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MsLovableMuffin ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)