"אז איך זה שעוד לא פתחת בלוג, באמת?"

 
השאלה הזאת עלתה כמה פעמים. אני, שכתבתי בעבר למגירה ובאתר נידח בטיפו שאינו פעיל כבר במשך שנים, אני שמייחלת כל כך הרבה זמן לשוב ולחוות שנית את העונג הצרוף שבכתיבה מתמשכת אל תוך הלילה, שהאהבה לסיפורים מורגשת בכל פעימת לב שלי - מדוע עוד לא פתחתי בלוג?

סופר טוב הוא אינו סופר ללא קוראים, כך אומרים. ובכן, קורא יקר שלי, ברגע זה ממש הפכת אותי לסופרת. אני לא יודעת למה לא פתחתי את הבלוג עד עכשיו, אולי היה נוח לי לדחוס את כל הסיפורים שלי במגירה ולחכות שיום אחד מישהו יתעניין בהם... אך המגירה מחניקה, והרי סיפור מטבעו הוא חופשי ובלתי מרוסן. הסיפורים שלי רצו לצאת החוצה. וגם אני רוצה להוציא אותם, כל כך רוצה... "אבל מה אם איש לא יקרא אותם? אבל מה אם הם נועדו להישאר שלי לעד?" אני לא יודעת מה יקרה. אני פותחת את הבלוג הזה ושולחת זעקה אל השמיים האהובים שלי, הנפרשים כמרבד של כחול נצחי מעליי. אם מישהו שומע, אי שם במרחבי העולם, שיתן לי סימן. אם הסיפורים שלי הגיעו לאוזניים של מישהו, אמור לי והפג את הבדידות שלהם.

אני אפילו לא יודעת ממש מה אני אעלה לכאן. יש לי סיפורים קצרים שכתבתי, שירים רבים, קטעים קצרים וגם מספר רומנים שכתבתי בעבר. את חלקם מעולם לא סיימתי לכתוב כי השקעתי את כל כולי בלימודים ושכחתי מכתיבה, אחרים ישנים וילדותיים מכדי שאציג אותם בפניכם, אך נותרו עוד כמה אוצרות בלומים שאוכל לחשוף כאן. דברים משונים, דברים מופלאים, שמצפינים בחובם את כל הרגשות והמחשבות שהסתרתי עד עכשיו.

אז קדימה, קחו את היד שלי.
אני מזמינה אתכם למסע אל תוך נשמתי.

~MsLovableMuffin~