בתור בחורה די סציומטית קשה לי להתחבר לאנשים חדשים בגלל אי אימון בהם וגם בגלל שאני שונאת שיחות חולין, אז בתחלס יוצא שיש לי רק שתיים-שלוש חברות טובות שאני בקשר רק איתן.
לפעמים אני רואה בנות שמעלות תמונות עם הרבה חברות ולרגע אני מקנאת בהן, אבל אז אני מבינה... שאולי להן כביכול יש הרבה ידידות ומכרות אבל גם להן יש מעט חברות.
קשה לפתוח את הלב למישהו שאתה לא ממש מכיר או שרק הכרת, אני תמיד מפחדת שאותם האנשים יבגדו באמוני .
כשאני מוצאת את המס' המצומצם של האנשים שאני באמת יכולה להתנהג לידם בהכי פתיחות ובלי שום דאגות שיחשבו "אוי מה לא בסדר איתה" , אני לא מרפה מהם והם נהפכים לכל עולמי. אני מספרת להם כל כך הרבה דברים שקשה לי להגיד אותם בקול לעצמי ושבחיים לא חשבתי שאי פעם אספר.
אני בוחרת את אותם האנשים בקפידה ושמה לב לכל פרט ובוחנת אותם על הדרך כדי לראות אם הם באמת ראויים להיות בחברתי ואם הם באמת ראויים שאספר להם את מה שעל ליבי (נרקיססטית משהו) .
כשאותם האנשים פתאום משתנים ולצערי לא תמיד לטובה אני בוחנת שוב אותם ולפעמים אני נאלצת לוותר על הקשר איתם.
כשאנשים עושים טעויות אז בסדר, נו אפשר להבליג בגלל שכולנו בני אדם, וכמו שאני עושה הרבה טעויות כך גם הם.
אבל ההבדל ביני ולבינם שאפילו אם אני עושה טעויות אני משתדלת להודות בהן ולהבין שמה שעשיתי היה טעות וזה לא היה בסדר , אבל האנשים ההם לא מודים, הם חושבים שהדברים שהם עושים לגמרי בסדר וכשזה קורה אז אני מצטערת אני פשוט נאלצת לסגת לאחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
V.A.L