הסרט שלי עדיין לא נגמר שחור? לבן? לא תודה. אני בוחרת באפור |
| 10/2012
אז זה מה שקורה אצלה בלב אני יושבת מול המחשב ולא מאמינה שאני הולכת לכתוב את זה ולספר כל מה שעובר עלי עכשיו, לספר את הסיפור האמיתי מאחורי החומות שהתגבשו במשך השנים. מי שקרא את הקטעים שלי, אולי יצא לכם לשאול את עצמכם "למה היא לא נפתחת לאנשים?" אז זה לא היה ככה תמיד. מכיתה א' עד כיתה ג' הייתי ילדה מאוד מאוד מקובלת. הייתי מוערצת בשל הרצינות שלי, למרות שבפנים - בלי שאף אחד הרגיש בכך - הייתי קפואה. העניים שלי היו ריקות, נטולות רגש או הבעה מסויימת. בכיתה ד' משהו בי השתנה. התחלתי להיפתח מחדש לעולם, לצחוק, לחייך, לחזור לאופטימיות ולתמימות. מה לא הייתי נותנת כדי לחזור לזה עכשיו. אני רוצה להיות תמימה. לא מתוחכמת, לא לעשות תמיד אחת ועוד אחת. למה אני זאת שתמיד צריכה לצאת ולהילחם? אני מתגעגעת לתמימות, לישירות ולכנות. מה קרה לי!? בתחילת כיתה ה' התחלתי להבין שהתחילו "לנצל" מצבים שאנשים נמצאים בהם. אם מישהו היה בוכה היו צוחקים עליו ופוגעים בו. אז פעם אחת בכיתי. אני לא ממש זוכרת על מה. אני זוכרת את הצחוק שלהם, הצחוק המרושע והמלגלג שהקיף אותי מכל עבר. כולם הביטו בי, כולם - בלי יוצא מן הכלל, וצחקו. פשוט צחקו עלי. על הפנים האדומות, על העניים הנפוחות ועל הדמעות שגלשו מעני בלי מעצור. ואז..התפרצתי עליהם. צרחתי כמו משוגעת, והם? לא הזיז להם. כ-ו-ל-ם, אפילו ה"חברות" הכי טובות שלי צחקו עלי(עכשיו כמובן שיש לי חדשות). בשיעור - הציקו לי והמורה לא שמה לב. היו מחקים אותי מאחורי הגב ומצחקקים. כמה חודשים זה נמשך ככה. התעללות הזאת. אחרי החודשים ההם השתנתי מהקצה אל הקצה. הבנתי כמה ילדים מרושעים ואכזריים, שמי שקראת לו "חבר" מחר יבוא ויצחק עליך או יתקע לך סכין בגב. כנראה שזהו הטעם המר של החיים שלי. היום אף אחד לא זוכר את המקרה, בטח שלא מזכיר אותו. אבל אני אף פעם לא אשכח את זה. את הצחוק המרושע והמלגלג, את החיקויים שלי, אפילו את ה"בז בז" שעשו לי מאחור, את הנגיעות בכתף, את הכל. אני בחיים לא אשכח את זה. את הזכרון הצורב הזה שגורם לי לדמעות בעניים. ואת האמת? שאין לי בכלל במה להתבייש. ובפעם הראשונה, אני גאה בדמעות האלה שזולגות לי מהעניים, כי אלה דמעות של סבל שצריכות לצאת, שאין לי מה להתבייש בהן. כי בסך הכל - מי שצריך להתבייש עכשיו - זה רק הם. הכיתה שלי.
| |
|