הסרט שלי עדיין לא נגמר

כולם יודעים שאני בונקר - ממני אי אפשר להוציא שום דבר.
המורות אומרות שהן רואות הכל ושתמיד אפשר להתייעץ איתן, ואני חושבת שזה שטויות. ברור שאי אפשר לספר להן את הבעיות, ואני בטוחה שה"קופסת בעיות" כפי שהן מכנות את זה - תהיה ריקה כל השנה.
אלה אם כן נחליט להפוך את זה לפח אשפה.
רק טמבל יכתוב "בעיה" וישים אותה בפנים. הרי בסוף היום כל ה"רכלנים" של השכבה, שיחשבו שאף אחד לא יצפה את זה, יקחו אותה ויחפשו בפנים מידע עסיסי. לדעתי, כל מה שהם ימצאו שם זו איזו בעיה טיפשית ושטחית ולא משהו עסיסי ומעניין. כי את הבעיות האמיתיות אנחנו שומרים בפנים, בלב.
מי שמסתכל לי בעניים לא רואה בהן שום דבר חריג. רק אלה שמכירים אותי יכולים להסתכל לתוך העניים שלי ולראות את הסבל והעצב שבתוכן. אני יכולה ממש "להחדיר" לתוך אנשים מתי אני כועסת עליהם, מתי מאוכזבת, לשזור בהם ים של מחשבות מבלבלות רק במבט אחד.
אני לא אחת שאם יש לה בעיה היא רצה ומספרת. אני אחת שקשה להוציא ממני דברים, אחת שלא מרשה לעצמה לבכות בציבור, שכולם חושבים שאין לה רגשות, שהיא משדרת כ"כ הרבה "קול".
וקול - זה לא מגניב, קול זה אדיש, כי cool באנגלית - זה קריר, למי שלא ידע.
כן, אני רציתי ליצר  לעצמי את המוניטין הזה. לא רציתי שירחמו עלי בגלל הצרות והעניים העצובות, לא רציתי שינצלו מצבים שבהם אני חלשה, ובכלל, אני שונאת לבכות, ושונאת להיות עצובה.
אבל אני כזאת רוב הזמן.
אני אחת שלא מראה לאף אחד מה היא מרגישה. רק האנשים היחידים שמכירים אותי באמת יודעים כמה אני רגישה, כמה אני פגועה מבפנים וכמה אני מדממת. כאילו יש בתוכי פצע שהרופאים לא איתרו. פצע שגורם לי לבכות ברגעים של חולשה וכאב.
וכל מה שאני מבקשת עכשיו, זה חיבוק אחד מלא חום,
חיבוק מעודד, שיגרום לי לשפוך נהרות של דמעות. דמעות אמיתיות, שלא יצאו מימני מעולם.