הרבה פדופילים כמוני נוטים להיות אובדניים, לחשוב הרבה על התאבדות. די בצדק. איך אפשר לחיות כשהאהבה היחידה שאתה מוכן לתת היא אהבה אסורה? איך אפשר לחיות עם העובדה שמימוש האהבה יהפוך אותך לפושע נתעב ודחוי? עד היום קשה לי עם המחשבה הזו שאמות בתול, אבל אף חמור יותר מזה: האם אזכה לחיות עם אהבה בחיים? אם הייתה לי יכולת נפשית ליצור קשר עם נשים - הייתי מתחתן עם מישהי, מביא ילדים לעולם ונותן להם את כל האהבה שאני יכול לתת. אבל לא כך המצב. אני חי עם מחשבה כואבת מאוד שמהדהדת לי בראש כל יום, כמעט כל היום: אין לי תקווה. בחיים לא אצליח לזכות לאהבה שאני רוצה.

החיים יכולים לתת לי כל כך הרבה - אני אוהד קבוצה וכשהיא מנצחת אני מאושר. אני עובד על משהו מורכב, וכשהוא מצליח אני מאושר. אני לומד למבחן קשה - וכשאני עובר אותו אני מאושר. אך יחד עם כל זה באה אותה תחושת ריקנות, כי יש חלל ענקי. חסר לי משהו. חסרה לי האהבה הזו. אין ביכולתי לממש את האהבה שלי, וזה מתסכל אותי. עם כמה שאני שמח מכל הדברים האחרים שיש לי בחיים, ויש לא מעט, אני נוטה לפעמים להיות עצוב בגלל מי שאני. בגלל העובדה שאי אפשר לשנות את זה גם.

אני, לשמחתי, לא נכנסתי מעולם לדיכאון, וכמובן התאבדות לא נמצאת אפילו בסדר העדיפות שלי. אבל שוב - לא קל לחיות עם המטען הזה. לא קל לחיות בלי תקווה. לא מעט פדופילים התאבדו, ועוד הרבה יתאבדו. הרבה אחרים חיים בדיכאון ועם בעיות נפשיות אחרות, ששורשן בפדופיליה. לחיות עם אהבה אסורה שכזו, שכמו שאמרתי, הסיכוי שתמממש ותצליח אפסי, שוחקת את הנפש יום אחרי יום. גם להסתיר את זה מכל האנשים שקרובים - משפחה, אנשים מהצבא, מהלימודים, מהחיים - גוזל המון אנרגיות נפשיות. בסופו של יום הנפש שלנו נמצאת במצב שביר מאוד, חלש מאוד. חוסר ההבנה שהחברה מגלה מחמיר את זה עוד יותר.