צפיתי עד כה בכל הפרקים של דקסטר די באדיקות. הרבה אנשים מתחברים לדמות שלו, למרות מעשיו הרעים. אני מרגיש שהחיבור וההזדהות שלי איתו, כפדופיל, גדולים הרבה יותר משאר האנשים. ראשית, אציין את ההבדלים הבולטים, כדי שיהיה ברור שאני לא מתעלם מהם או ששכחתי אותם: הדחף שלי, הרצון שלי, הוא לא לרצוח אנשים - אלא אהבה לבנים. שנית, להבדיל ממנו, לא פשעתי מעולם, והוא עד כה צבר לעצמו כמה עשרות מאסרי עולם.

מי שעוד לא ראה ולא רוצה לקלקל לעצמו את הצפייה בתוכנית, מוזמן לא לקרוא את ההמשך, כי אני חושף פה פרטים משמעותיים בעלילה.

אז איך בכל זאת אני מתחבר אליו? אתחיל בזה שנראה שבכל עונה דקסטר מתפתח רגשית ולומד על עצמו יותר ויותר, ואני מרגיש שגם אני עברתי בשנים האחרונות תהליך דומה. מדקסטר חסר יכולת לחוות רגשות הוא הופך לאנושי יותר, וכך גם פגיע יותר. התהליך הזה בו הוא לומד על עצמו דברים חדשים כל פעם, כמו בעונה השנייה בו הוא מגלה לעצמו את "האני האמיתי" שלו בעזרת לילה המשוגעת. בעצם, בהרבה מהדיאלוגים הפנימיים שלו, בין עם אביו המאמץ, הארי, או בין אם סתם הקראת המחשבות שלו - אלו דיאלוגים פנימיים שחלפו במוחי לפני כן (או לאחר מכן, בעזרת הסדרה).

לשנינו יש רצון ודחף למשהו לא מקובל חברתית - אני מחפש את הקשר והאהבה עם בנים, ודקסטר רוצה לראות דם. שנינו מנסים לתעל את אותם דחפים למקומות חיוביים יותר, כך שזה איכשהו מצליח לקבל לגיטימציה (לא סתם אנשים מתחברים למעשיו של דקסטר, כי הוא הורג אנשים רעים ועושה "צדק"). אני חושב שאני יכול לתת אהבה לילדים דרך עבודה בתחום החינוך - להיות מדריך, איש הוראה, מחנך או חונך, ובכך להועיל גם לעצמי וגם לחברה. לא סתם הייתי מדריך מוערך מאוד הן על ידי הילדים והן על ידי הממונים עליי בשנות נעוריי.

כל נושא ההסתרה והעול הכרוך בו הוא מכנה משותף אדיר בינינו. דקסטר מתעסק רוב הזמן בהסתרת זהותו, בהתחבאות מאחרים, בשקרים וחצאי אמיתות, בהרחקת אנשים ממנו (וכשאנשים מתקרבים אליו, זה בדרך כלל הופך אותו לחשוף ופגיע). כל ההסתרה במשך חיי גזלה ממני המון כוחות נפשיים, כמו שציינתי בקטע קודם. שנינו, אני מאמין, פיתחנו מנגנון הגנה פסיכולוגי חזק מאוד - והוא הימנעות והקשחה של קרבה וחשיפת רגשות מול אנשים. הרבה זמן הרגשתי שהקשר עם החברים הכי טובים שלי אף פעם לא היה עמוק מדי. אף פעם לא נתתי להם להתקרב יותר מדי, אני ממעט לחשוף רגשות - וזה אחר כך עוזר לי לא להיפגע. כשדקסטר מפשל בקטע הזה, כמו בעונה השלישית עם מיגל פראדו שנהיה כביכול "חבר" שלו - הוא נכווה באופן רציני, ושלא אזכיר את העובדה שהאישה היחידה בה התאהב - נרצחה בסופו של דבר. אז אצלי לא יהיה מעורב רצח, כמובן, אבל באיזשהו מקום פרימיטיבי וגולמי באחורי ראשי, אני מאוד מפחד מהירידה, משברון הלב הזה שמרגישים אחרים שקשר מתנפץ.

אני גם מרגיש חיבור גדול לכל הנושא של "הנוסע האפל" שדקסטר מתעסק בו המון. גם אני לפעמים מרגיש שיש לי את אותו קול פנימי שקשה להתעלם ממנו, שמכתיב לי הרבה מהמעשים והמחשבות שלי, וקשה מאוד לשלוט בו. אני, להבדיל מדקסטר, לא תולה בו אשמה לרגע אחד: אני זה אני ואחראי למעשים שלי. אבל אין ספק שמדובר בסוג של מנגנון הגנה פסיכולוגי גם אצלי וגם אצל דקסטר - קשה לנו לראות את עצמנו כאנשים רעים, כי אנחנו אנשים טובים בסך הכול, אז קל יותר להעביר את האחריות לאותו גורם זר, לכאורה.

דבר אחרון, גם אני מבדיל עצמי מפדופילים אחרים, כמו שדקסטר מאמין שהוא שונה מרוצחים סדרתיים שהוא נתקל בהם. בעונה הרביעית הוא התפלא לגלות שיש עוד רוצח סדרתי עם חיים נורמטיביים - הוא מגלה את טריניטי, וחשב שהוא יכול להתחבר אליו וללמוד ממנו על איזון בין שני הצדדים הקוטיביים של החיים (חיי משפחה לצד חיים כרוצח סדרתי). אבל מהר מאוד הוא מגלה שמדובר באדם נבזי שפוגע במשפחתו ללא הרף. באותו אופן, אני מסתכל על פדופילים אחרים ואומר לעצמי ולכם שאני לא מסוגל לפגוע בילדים כי אני פשוט אוהב אותם. אני לא כמו הפדופילים ששומעים בחדשות, שמנצלים ילדים מינית ועוד שאר זוועות עולם. אני באמת מאמין שאני מסוגל לתעל את האהבה שלי למעשים חיוביים לי ולילדים. אני בטוח בכך.