איך אתם הייתם מגיבים אם הייתם מגלים שהבן שלכם פדופיל? ככל הנראה הייתם מזועזעים מאוד. הייתם נחרדים מאוד. לא הייתם יודעים איך לאכול את זה. תחושת גועל הייתה ממלאת את גופכם. אם גיליתם את זה בדרך עקיפה, האם הייתם מדברים על כך עם הבן, או שומרים בבטן עד שיספר בעצמכם, בוחנים מהצד בשקט את הפעולות שלו? האם הייתם מקבלים את הבן שלכם כפי שהוא? אוהבים אותו? אף אחד לא רוצה שהבן שלו יהיה פדופיל, אני מניח. כמו שאנשים כתבו פה - זה מגעיל, זה מזעזע. חלק אמרו שזאת מחלה, ואף פעם לא נעים שהבן שלך חולה. לא בצינון ובטח לא בתועבת העולם הזו.

אני השקעתי כוחות אדירים בלהסתיר את האהבה שלי לילדים מהוריי. תכננתי את כל צעדיי בקפידה - לא שומר היסטוריית גלישה במחשב, סיסמאות לכל אמצעי אלקטרוני וכדומה. תמיד פחדתי מהדרך בה יגיבו אם יגלו, תמיד דמיינתי שברגע שיידעו עליי - ירצו לגרש אותי מהבית ולא לדבר איתי יותר עד סוף חייהם. חשבתי לעצמי שהם בחיים לא יוכלו לתפוש את זה, שהם יראו בי כפושע וכבן אדם רע. חששתי שירצו להשתלט לי על החיים, למשל באשפוז כפוי, כי אולי יחשבו שמדובר במחלת נפש חמורה. ודאי שפחד וחרדה כאלו לא יכולים לעשות לבן אדם טוב, על אחת כמה וכמה כשמוסיפים לזה את המעמסה הנפשית שבהסתרה מתמדת לאורך שנים רבות.

לא דמיינתי את זה אף פעם קורה, אבל אתמול בערב הייתה לי הפריבילגיה לגלות איך זה. מה אני אומר? איך הייתם מרגישים אם מפעל חייכם, המגדלים שבניתם במשך חייכם, היו מתפרקים לנגד עיניכם? בהרבה תרחישים דמיוניים, אמרתי לעצמי שאני אתאבד אם ההורים שלי יידעו. שלא אוכל לשאת את העובדה שהם יודעים, תיארתי לעצמי שהחיים שלי ייהרסו אחרי שזה יקרה. באמת העניינים היו לא רחוקים מזה. זה היה קטסטרופה אחת גדולה שנמשכה מעל לשעתיים. את השיחה אחלק לשני חלקים: החלק הראשון בו טענו שהם יודעים משהו שהם לא מוכנים לומר מהו ושהם אוהבים ורוצים לעזור בכל מקרה, והחלק השני, אחרי שהם אמרו מה הם יודעים והתחלנו לדבר על הנושא באופן גלוי.

החלק הראשון היה הכואב ביותר. כמובן, מכיוון שלא חשפו את מה שהם יודעים, התעקשתי שהם לא יודעים כלום. חשבתי שזה תכסיס שינסה להוציא ממני הודאה, אבל אני לא ויתרתי בשלב הזה. אף על פי שחזרו ואמרו שהם יאהבו אותי בכל מקרה, שהם תומכים בי, מקבלים אותי כמו שאני, מוכנים לעזור לי - לא האמנתי. לא העליתי על דעתי שהם יאמרו את כל הדברים האלה אם הם באמת יודעים שאני פדופיל. באיזשהו שלב, שההבנה ש"נגמר המשחק" חלחלה למוחי, פרצתי בבכי היסטרי. לא הייתי במצב הזה כל חיי. התייפחתי חזק לתוך המיטה שלי, תוך כדי שאמא שלי מנסה ללטף אותי קצת ושאבא שלי נעלם מהחדר. התאפסתי לאחר מספר שניות, והשיחה יצאה מהחדר שלי לסלון. חזרתי הרבה פעמים על זה שהם לא צריכים להתערב ושזו טעות שהם עושים את זה כך. אמרתי שיש לי בעיה, והיא שלי בלבד, ושאני מתמודד איתה בהצלחה רבה ומטפל בה. אמרתי להם שלא יכניסו את עצמם לבעיה, שלא יהיו חלק ממנה. אמרתי שהם עושים לי ולהם נזק גדול. לא סתם אמא שלי אמרה כמה פעמים שהחרדות שלה ממה שעובר עליי עושות אותה חולה. אז למה? למה הם עושים את זה לעצמם? שאלתי אותם ואת עצמי. באיזשהו שלב, עדיין בחצי הראשון, הגיעה אחותי הגדולה הביתה (האם זה היה מתוזמן?) ועזרה לגשר ביני לבין ההורים. היא חיבקה אותי וחיזקה אותי לנוכח הכעסים שהתרוצצו מצד לצד - הרי עוד לא דיברנו על פדופיליה, על הבעיה, אלא על דברים כלליים יותר, על מערכת היחסים ביני לבין הוריי בעיקר. לא אכנס לפרטים כי זה לא רלוונטי לפוסט.

החצי השני החל בכך שאבא שלי סוף סוף היה מוכן לומר מה הוא יודע, ואני מצטט: "שהיית עם בחורים ושיש לך בעיה עם ילדים". אז התחלנו לדבר על הנושא בפתיחות (יחסית). הסברתי להם על הטיפול שאני עובר. סיפרתי להם על הרגשות והחרדות שלי, על כל הסבל שעבר עליי בשנים האחרונות. על תהליך ההכחשה, ההדחקה וההבנה ההדרגתיות. סיפרתי להם שרציתי להתאבד כמה פעמים כי הבנתי שאין טעם לחיים, אבל עצרתי את עצמי כי ידעתי איזה חורבן זה יותיר אחריי. זה היה הדבר היחיד שגרם לאבא שלי לבכות בכל השיחה הזו. נראה בכמה שלבים שהחלק הזה גם לא הולך חלק. ההורים השמיעו דעה נגדית ברורה נגד קיום יחסי מין עם ילדים, וברור שהסכמתי לגבי זה, אבל הזכרתי שלא עשיתי כלום מעולם, כמו שאני אומר פה. אמא שלי גם אמרה שהיא הייתה רוצה שיהיו לי חיים נורמטיביים - אבל מה זה חיים נורמטיביים מבחינתה - משפחה? אחותי הגדולה התערבה והזכירה שיש המון משפחות שלא מביאות ילדים לעולם וזה לגיטימי ומקובל. אני גם מאמין שלא חסר לי כלום בחיים - עבודה, השכלה ותחביבים. זה מספיק 'נורמטיבי' בשבילי. הם חזרו ואמרו שהם אוהבים אותי בכל מקרה, והראו קצת הבנה על הקשיים שעברו עליי. לצערי, ראיתי עדיין סימנים של הכחשה: אמא שלי חזרה מספר פעמים על האפשרות שעברתי אירוע טראומתי כילד, אך אמרתי, כמובן, שלא היה כלום. היא גם חושבת שאולי נכוויתי מכך שהילדה המקובלת בשכבה דחתה את הצעת החברות שלי בכיתה ו' (אתם חושבים שזה קשור?). מה שמעודד אותי מאוד מכל הנושא, זה שהם היו גאים בי על כך שהצלחתי לטפל בעצמי, שעשיתי את שיעורי הבית בנושא, שאני עובד על עצמי ודואג לעצמי. היו גאים על כך שלמרות הקשיים, אני כן בן אדם שמנהל חיים בהצלחה רבה. השיחה הסתיימה ברבע ל-2, ולמרות דפיקות הלב המואצות, נרדמתי מהתשישות גרידא.

---

נקודה אחרונה: סיפרתי להם על הבלוג (היי אבא ואמא). הם לא מקבלים אותו ודורשים שאפסיק. מה אתם אומרים?