קיץ 2006. אני נהנה מחופשת הקיץ מהלימודים בתיכון. בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה וכל המדינה בפאניקה, אני בתור נער שלא גר באזור של הטילים לא מתרגש יותר מדי. היה אירוע סיכום שנה של מחויבות אישית בדיוק באותם ימים, בסיומו ביקשו מתנדבים לקייטנה עבור ילדים שהמשפחה שלהם ברחה מהצפון לעירנו. התלבטתי קצת, אבל זה נראה לי כמו משהו נחמד להעביר בו את הזמן של הקיץ, וגם לעשות משהו בעל משמעות. אם זה לא ברור, זה היה הרבה לפני שהייתי מודע לעצמי ובכלל לא חשבתי שאני עושה את זה למען משהו מיני. היום הראשון הגיע, הקייטנה התנהלה באולם מאולתר שכזה שעוד לא הבנתי למה הוא משמש. פגשתי את המנהלים של הקייטנה, מסתבר שהם ספורטאים במקצועם אבל התנדבו למטרה הקדושה הזו, והתחילו לחלק את המדריכים המתנדבים לקבוצות. קיבלתי את הקבוצה הבוגרת ביותר - עולים לכיתות ז'-ח'. אני זוכר כמה הייתי לחוץ ונרגש, לא ידעתי למה לצפות, איך הילדים יתנהגו? ילדים מהצפון שבטח עצבניים ומפוחדים, זה חייב לגרום לבעיות משמעת, ועוד קיבלתי את הקבוצה של הבוגרים יותר - שזה אולי יגרום להם לפקפק בסמכותי, כמישהו שגדול מהם בהפרש קטן של שנים.

אז עשיתי פעילות פתיחה עם הקבוצה, כשבלט מביניהם ילד רוסי ויפה, עם פנים עגולות וחמודות, בן 12. אף על פי שהיה שובב, אני חושב שהתאהבתי די מהר, כי אני זוכר שכבר בלילה הראשון (וכך עד סוף הקייטנה) - הדבר היחידי שחשבתי עליו לפני שישנתי זה שאני צריך לישון כדי להעביר את הזמן ושאוכל לראות אותו שוב למחרת. פרפרים בבטן אשכרה! לא הבנתי מה ההרגשה הזאת אומרת בכלל. גם לא הבנתי שמדובר בהתאהבות או באיזשהו סוג של הומוסקסואליות. המושגים האלה היו מחוץ ללקסיקון שלי, ואפשר לומר שהייתי נאיבי מאוד.

הקייטנה הזו הייתה אחת התקופות המתוקות בחיים שלי. פשוט מאוד, לשחק עם חבורת ילדים בכל מיני גילאים מהבוקר עד הצהריים, בלי יותר מדי דאגות, מחשבות או חששות, הגם שהמלחמה הטילה צל די כבד. התחברתי לא רק לגדולים יותר שהיו בקבוצה שלי, אלא גם לשאר הילדים שהיו בקייטנה אבל במידה פחותה. זכור לי גם ילד בן 6 עם 6 אצבעות בכף הרגל (מגניב!) שדאגתי לו מאוד והוא נהנה מתשומת הלב המיוחדת שהענקתי לו. אני זוכר שקווקה דה לה אומה היה הלהיט מספר אחת בקבוצה שלי, באופן תמוה לחלוטין. הזכרונות הכי טובים שהיו לי זה שבבריכה, הכי נהניתי מקרבות התרנגולים או דברים בסגנון הזה - איזו הנאה גדולה שאבתי מזה שילד בן 12 מונח על כתפיי, כשרק במבט לאחור אני מבין למה. כמה שאני מתגעגע להרגשה הזאת, להרגשה של הרגליים על הכתפיים, צמודות אליי מאוד, לפעמים הידיים שלו מלטפות את ראשי.

אנוכי ככל שזה נשמע, לא רציתי שהמלחמה תיגמר. רציתי שהקייטנה רק תימשך ותימשך כי זה היה כל כך טוב. הכריזו באיזושהי נקודה על הפסקת אש, אבל הלחימה המשיכה וכך גם הקייטנה. אני זוכר שהאמא של הילד באה באחד הימים האחרונים לראות את המקום, והיא שאלה אותי מה דעתי עליו. כמו שאמרתי, הוא היה שובב. אבל לא יכולתי להגיד לה דבר כזה. במקום זה, אמרתי לה שהוא אחד הילדים הכי טובים ומלאכיים שנתקלתי בהם. איך היא שמחה לשמוע את זה, הפרצוף שלה קרן מרוב אושר. היא חיבקה אותו וליטפה אותו בגאווה. כל הסיטואציה הזו עשתה גם אותי מאושר. זמן קצר אחרי זה נגמרה הקייטנה. אני חושב שנפרדתי מכל הילדים בחיבוק קטן, אבל לא בטוח שאני זוכר נכון.

עברו כבר 6 שנים, ונשארו לי כל כך מעט זכרונות מאותה קייטנה. הזיכרון שלי גרוע. אני זוכר רק את השם שלו ושל עוד ילד אחד (שהוסיף אותי בפייסבוק לפני שנתיים, כמה נחמד). הרבה ממה שקרה אני, פשוט מאוד, לא זוכר. הלוואי והיה לי זיכרון טוב יותר. יש לי כמה תמונות מהמצלמה של אחד המדריכים, שטיפה מזכירות לי איך הילדים (כולל הילד שאהבתי, בתמונה אחת ובודדה) והמדריכים נראו, אבל לא יותר מזה.