כשראיתי את הנושא החם, תכננתי לכתוב על איך שאני נוהג ללכת למגרש במשך רוב השבוע כדי לשחק כדורגל או כדורסל, תכננתי לכתוב על תוכנית כפיפות הבטן שאני עושה כדי לשמור על גזרת הקוביות. אבל אחרי מה שקרה לי הרגע אני רוצה לקחת את זה לכיוון אחר.

היום הזה היה ארוך מהרגיל, והגעתי הביתה לפני קצת יותר משעתיים, בערך ברבע לעשר. בדרך הביתה התחילו לצוף בי רגשות ומחשבות על כל מה שעובר עליי בתקופה האחרונה - על היחסים שלי עם ההורים לגבי נושא הפדופיליה: העובדה שאמא שלי עדיין חושבת שאם אאמין, אצליח להימשך לנשים ולהיות בן אדם 'נורמלי' היא הדבר שהכי מהדהד לי בראש; התפקוד היום-יומי שלי שנחלש במידת מה; הכושר הגופני שלי שאני עדיין לא מרוצה ממנו. דמעות כבר נכנסו לי לעיניים ומזל שלא היו הפתעות בכביש, כי לא הייתי מרוכז בנהיגה בכלל.

איך שהגעתי הביתה, עשיתי את אימון הבטן היומי, אימון בעזרת hasfit.com המעולה. כל פעם שהפעלתי את השריר והוצאתי אוויר ב"צסססט", הרגשתי שאני משחרר משהו בפנים. כל עלייה, כל כיפוף של הבטן - אני מוציא אנרגיה פיזית ומכניס אנרגיה נפשית. סיימתי את האימון. "זה לא מספיק", אמרתי לעצמי. לקחתי את הכדור שלי ואת האופניים ונסעתי למגרש המואר הקרוב. זה מגרש קטן ומוקף בקירות, אז התחלתי להתאמן בבעיטות חזקות לקיר והשתלטות על הכדור. כל בעיטה אני נותן עוד עוצמה, עוד עוצמה, שהקיר יתפרק וככה גם כל הרגשות שהצטברו במהלך היום. צעקתי וצרחתי - העיקר להוציא את כל מה שיש לי בבטן. כמה מזל שהמגרש מרוחק מאזור מגורים. את כל האנרגיות השליליות ניסיתי - ואף הצלחתי - לתעל לבעיטות חזקות ומדויקות למשקוף, לקורות ולחיבורים. אחרי כמעט שעה של התרוצצות הלוך ושוב במגרש הקטן הזה, אני מותש. נשכב על האספלט הקר, מביט לשמיים ורואה את הכוכבים מעליי, מנצנצים בעדינות כה יפה. זה, זה המהות של הספורט. להיות גמור, עייף, שבור, מפורק - אבל יחד עם זה כל כך מלא ומאושר.

עוד מעט אלך לישון, אצבור כוחות לקראת מחר, בידיעה שמחכה לי עוד יום של ספורט מועיל ופורה.