כזכור, בפרק הקודם נפרדתי ממי שאני מגדיר בתור האהבה הראשונה שלי בתום מלחמת לבנון השנייה. לאחר מכן המשכתי את לימודיי כרגיל בתיכון. אני אוהב מאוד כדורסל, לכן היה טבעי שתמצאו אותי באותם ימים במגרש של התיכון שלי, מתאמן על קליעות, כדרור ומה לא. כבר באותם ימים מספר אנשים כינו אותי בשם "מלך השכונה", בגלל קשר הידידות שלי עם הילדים ברחבי השכונה - הייתי נוהג לשחק עם כל מי שרק רצה. זה הרקע לסיפור הבא בעצם.

באחד מן הימים כהרגלי במגרש, ראיתי מספר ילדים משחקים באחד הסלים ורציתי להצטרף אליהם. הם לא נראו קטנים במיוחד, אחד מהם, ילד רוסי עם תספורת קסדה בלונדינית, אף סולד ועור בהיר יחסית, היה אפילו בגובה שלי, ואני לא נער נמוך בכלל. שאלתי אותם אם אפשר להצטרף והם ענו בחיוב. לאחר כמה דקות משחק שמתי לב שהילד שבגובה שלי טוב מאוד, וציינתי את זה. "כן, אני הכי טוב בבית הספר שלנו", הוא הגיב. עניתי בשאלה "איזה? חטיבת הביניים הזאתי?" - נראה לי הגיוני שילד בגובה הזה יהיה מינימום בכיתה ט'. "לא, בבית הספר היסודי ההוא". הייתי בהלם, בחיים שלי לא ראיתי ילד בן 12 כל כך גבוה. מבירור קצר, ההורים שלו לא גבוהים או משהו כזה, והוא בכלל התחיל בתור שחקן כדורגל בכיתות א'-ב', עד שגילה את הכישרון העילאי שלו בכדורסל.

די מהר נהיינו ממש חברים הכי טובים. תמיד היינו מגיעים למגרש באותם זמנים, משחקים המון ומדברים תוך כדי. באחד על אחד הוא תמיד פירק אותי. וואו, הוא קלע מכל מיקום על המגרש בכזו קלילות. זה היה הזוי מבחינתי שילד שקטן ממני בכל כך הרבה שנים ינצח אותי, בלי קשר לעניין הגובה. בדרך כלל גם הייתי נבוך מלהיראות בחברת ילדים, אבל איתו לא הייתה בעיה כי במבט ראשון הוא לא נראה כמו ילד. אפילו אבא שלי, שאוהב גם הוא כדורסל, היה מגיע פעם במיליון שנה למגרש ומשחק עם שנינו - לא הייתי צריך להסתיר ממנו את הקשר בינינו: מה הבעיה שאני משחק עם ילד שהוא אפילו קצת מעל הרמה שלי? כשלא היינו משחקים, היינו יושבים בצד ומדברים על כל מיני דברים, עמוקים יותר ועמוקים פחות. היו לנו לא מעט בדיחות פרטיות. אני זוכר כמה הייתי מוקסם מהמראה שלו, אפילו משהו בריח שלו היפנט אותי. אני זוכר ספציפית גם שהסתכלתי על הידיים שלו ועל בית השחי והתרשמתי כמה הוא חלק. במשחקי הכדורסל עצמו, אני זוכר שהשתדלתי לשמור עליו צמוד יותר מהרגיל וכמה נהניתי מזה.

בין לבין הוא גם הציג לי משחק יריות מקוון שהיינו משחקים בו לא מעט ביחד, כל אחד מהבית שלו. אבל באחד הימים בהם היה לי חלון בתיכון, קבענו להיפגש אצלו בבית כי הוא ריק. ישבנו ליד המחשב שלו, הוא שקוע במשחק, ואני יושב מאחוריו. בהיתי בעורף שלו דקות ארוכות. אני רציתי לעשות משהו, אבל ידעתי שאני לא יכול. עצרתי את עצמי. הוא לא שם לב בכלל לצורה בה הסתכלתי עליו? אני חושב שלא, תמיד הוא היה מרוכז בדברים אחרים. אבל מעניין אם השאלה הזו כן צצה אצלו.

באחת מחופשות החגים הוא גם היה אצלי, כשהמשפחה שלי הייתה בטיול לצהריים. שוב כל אחד מרוכז במשהו אחר - הוא במחשב שלי ואני בו. באיזשהו שלב קלטתי שההורים שלי סיימו את הטיול והם קרובים לבית. "שיט! ברח על נפשך! אולי תתחבא בחדר מדרגות כשהם עולים במעלית!", צעקתי לו. הוא לא התחבא בחדר המדרגות אלא יצא מהבניין בריצה, מה שכמובן לא חמק מעיניו של אבי. גם שכחתי להחזיר את הכיסא השני למקום. האם אני יכול לספר את האמת להורים שלי? החלטתי שלא. לגבי הריצה של הילד, סיפרתי שהוא סתם בא להציק באינטרקום. לגבי הכיסא שני, סיפרתי שלמדתי עם אחד מהילדים מהכיתה לאחת הבגרויות. איכשהו נראה שזה התקבל. באחת התגובות לאחד הפוסטים ציינתי שאני לא אוהב לשקר. אני עדיין עומד מאחורי המילים האלה, ובעצם אני צמצמתי, עם השנים, את השקרים שאני מספר להיות אך ורק סביב הזהות המינית שלי. אני קורא לזה 'השקר ההישרדותי' או 'השקר מספר אחת'. כמה רע הרגשתי כשנאלצתי לא לומר את האמת להורים שלי באותו יום. אף על פי שלא עשיתי שום דבר לא חוקי, עדיין הרגשתי שזה יישמע רע מאוד שילד בן 12 היה אצלנו בבית.

עוד סיפור מעניין עם אותו ילד היה שבאחד הימים הוא רב עם הוריו וחיפש ליישר את ההדורים. הפשלה הייתה שלו לכן הוא רצה למצוא דרך נאה להתנצל. אני לא זוכר של מי היה הרעיון, אבל החלטנו לקנות להם פרחים, וכך אני מוצא את עצמי עושה סיבוב איתו ברחבי העיר, בחיפוש אחר זר מתאים. כמו שאמרתי לפני כן, לא הייתי נבוך להתראות בחברתו כי הוא בגובה שלי ואכן אני לא זוכר שאנשים הרימו גבה למראנו. מצאנו זר יפה ואיחלתי לו בהצלחה בחלק העיקרי של המשימה, השיחה עם ההורים, אותה היה צריך לעשות בלעדיי, כמובן. מאוחר יותר סיפר לי שזה עבד. ההורים סלחו לו והמשיכו הלאה.

אי לכך, מכאן הייתה רק ירידה במערכת היחסים המוזרה הזו. הוא התחבר לילדים ארסיים במידת מה שנהגו ללעוג לי ולמראה שלי. לא יכולתי לראות אותו מבלי שהם יהיו בסביבה. הוא עדיין היה נחמד אליי, אבל זה לא מועיל לי במיוחד אם אני בעיקר מתמודד עם חבורה של טרולים טורדניים. נאלצתי לסגת, עם כמה שזה כאב לי. כל אחד הלך לדרכו והמשיך בחייו. בשנה שאחרי זה עוד הייתי אומר לו שלום ברחוב. שמתי לב שהוא נפטר מתספורת הקסדה. לאחר מכן שמתי לב שהוא נעלם. מדיבור קצר עם ילדים אחרים מהשכבה שלו, הוא עבר לחו"ל. עד כמה שאני יודע, הולך לו לא רע בכלל בדרכו להיות כדורסלן מקצועי, והוא גבוה ממני בראש, שניים או שלושה. אני אחזיר אותנו לתחילת הקשר בינינו - באחת הפעמים שדיברנו על כמה שהוא טוב בכדורסל ושהוא אולי יהיה שחקן גדול יום אחד, הוא אמר מה שם המשפחה שלו. "אין בעיה, אני אזכור את זה. אני גם תמיד אוכל להתגאות שהכרתי את ... עוד בתחילת דרכו", אמרתי לו.

אף על פי שזה היה צריך להיות לי ברור כשמש, עוד לא חשבתי שאני פדופיל, הומו או דברים כאלו. אני כן ידעתי שהייתי מבולבל מאוד. לא ידעתי איך לאכול את זה. הבנתי שאני מרגיש משהו שהוא לא בסדר, הבנתי שמשהו הולך אצלי אחרת. הייתי חייב לפרוק את הרגשות שלי, ולכן פתחתי בלוג כאן בישראבלוג, בחרתי שם גנרי, רק כדי לכתוב פוסט אחד ובודד. חבל שמחקתי את הפוסט הזה לאחר כשנה, כי אני מת לדעת מה ידעתי על עצמי באותו זמן. אני כן זוכר שלא השתמשתי במילים "פדופיל", "הומו", "משיכה" או "מין", אבל שכן כתבתי שם תיאורים לגבי מה שמושך אותי אצלו. כתבתי שאני לא יודע מה לעשות עם עצמי, כתבתי שאני לא יודע מה כל הסיפור הזה אומר לגביי, כתבתי שאני מפוחד ומבוהל מכל הסיטואציה הזו. חשבתי לעצמי שכל זה לא בשבילי, וזה אבסורד לנוכח העובדה שניסיתי (באופן מודע?) להיות קרוב אליו מאוד ולכן היינו בבית אחד של השני. כל מה שכתבתי בבלוג נזרק לאבדון של האינטרנט, אז לעולם לא נוכל לדעת מה עבר במוחו של סוקרטס הצעיר.

לסיום, הסיפור הזה היה פחות או יותר הנקודה בה התחלתי להיות מודע לעצמי. הנקודה בה המחשבות שלי התחילו להתגבש, מבליל מטושטש למשהו ברור וחד-משמעי יותר. הנקודה בה התחלתי לחשוב "האם אני עושה משהו לא בסדר?". עוד לא קראתי לעצמי 'פדופיל', אבל מאותה נקודה ואילך עלו בי המון ספקות לגבי עצמי, שבהדרגה נעלמו עד שלא נותר בי ספק לגבי מי אני ומה אני.