כזכור, בפרק הקודם ניתקתי את הקשר עם הילד שאני מחשיב בתור האהבה השנייה שלי, ונותרתי מלא שאלות ותהיות לגבי עצמי והזהות שלי. הקיץ התקרב ולכן התחלתי לחפש עבודה. האפשרות שהכי משכה את עיניי הייתה, כמו שהכותרת רומזת, קייטנה. התקבלתי בריאיון העבודה די בקלילות בזכות הניסיון הקודם שלי בהדרכה. בבואי לקייטנה החדשה היה ברור לי דבר אחד: חיפשתי לשחזר את התחושה שהייתה לי במלחמת לבנון השנייה, בקייטנה הקודמת. באתי ביודעין שאני רוצה למצוא ילד ושאהיה איתו בקשר באותה רמה ואף יותר ממה שהיה שנה לפני כן. אדגיש ואומר שלא מדובר במחשבות על קיום יחסי מין, שלא מדובר במחשבות על מגע מיני כלשהו עם ילדים, אבל פשוט ידעתי שאני רוצה מעומקי נשמתי לחוות שוב את אותו שכרון חושים שהיה לי בעבר. לא ידעתי איך להגדיר את זה, לא ידעתי מה המשמעות של כל זה, אבל משהו משך אותי לקייטנה, הרבה יותר מכל עבודה אחרת.

היום הראשון של הקייטנה הגיע, קיבלתי קבוצה של ילדים שעולים לכיתה ד', קבוצה מעורבבת של בנים ובנות. כולם נראים נחמדים במבט חטוף והם קיבלו את פניי בצורה יפה. די מהר מצאתי לי ילד שהחשבתי, מבלי לגלות זאת יותר מדי, בתור חניך מועדף. כבר ביום הראשון בילינו בבריכה, ואני זוכר ששמחתי מאוד כשחלק מהילדים ביקשו ממני לעזור להם עם קרם ההגנה. כל יום באתי מחויך לקייטנה, וכל בוקר הילדים חייכו כשהם ראו אותי ברחבה של בית הספר בו היום מתחיל. באותה תקופה הייתי בכושר גבוה מאוד, אז כמעט כל בילוי בבריכה היה מלווה בהתפלאות של הבנים מהשרירים ומהקוביות שלי. אני לא שחצן, אבל כשהילד מבקש ממני לעשות שריר, אני לא אעשה? אני זוכר גם שניסיתי ואף הצלחתי לעשות עליות-מתח כשאחד הילדים תלוי על הגב שלי ב"שק קמח". סך הכול הקייטנה הזו הסתיימה די בשקט. ניתן לסכם אותה כדי מוצלחת - הילדים נהנו מאוד מהדרכתי, הקשיבו לי כשהייתי צריך להסדיר משמעת והכול עבר בשלום. נהניתי מאוד מחברתו של החניך המועדף עליי, אני זוכר שהחיוך שלו היה מקסים מאוד בעיניי, אבל אני לא חושב שהוא היה מיוחד; אני לא זוכר שחוויתי את אותן הרגשות והמחשבות שהיו לי שנה לפני כן.

השנה הבאה חלפה לה די מהר, בלי אירועים ששווה לציין, ושוב הקיץ התקרב. הפעם הלכתי להתראיין בקייטנה יוקרתית יותר, ניסיתי 'לעלות מדרגה'. מספר ימים לאחר הריאיון ולפני שקיבלתי תשובה מהקייטנה היוקרתית, התקשר אליי המנהל של הקייטנה הקודמת והפציר בי לבוא לעבוד אצלו. הוא טען שהילדים דרשו ממנו שאבוא להדריך שוב, אחרת לא יבואו לקייטנה הזו. אף יותר מזה - הוא אמר שהוא היה שמח מאוד אם אעשה סיבוב בבית הספר שלהם כדי להפגין נוכחות ולעזור לשווק את הקייטנה. וואו, חשבתי לעצמי, איך אפשר לסרב לזה? הקייטנה הזו אמנם פחות נוצצת מזו שבניתי עליה, אבל הידיעה שהילדים זכרו אותי במשך שנה שלמה, מבלי שאשמור איתם על קשר בכלל, פשוט המיסה אותי. ודאי שהסכמתי לחזור לאותה הקייטנה שוב, וכשביקרתי בבית הספר הילדים זינקו עליי בטירוף מוחלט. אז נכון, אמרתי לעצמי, לא ייצא לי להכיר ילדים חדשים עם אפשרויות חדשות, אבל זה שווה את זה רק כדי לראות את הילדים האלו שמחים בזכותי.

עם הקבוצה שלי, אפשר לומר שזה היה שחזור של מה שקרה בשנה שלפני כן. כמעט אותם ילדים, כמעט אותם משחקים, כמעט אותם סיפורים וחוויות. אבל באותה שנה היה ילד מקבוצה אחרת שמשך מאוד את עיניי. באחת ההסעות בסוף היום התיישבתי לידו, דיברתי איתו, צחקתי איתו, ניסיתי לעשות עליו רושם. אחרי שהאוטובוס הוריד אותנו ליוויתי אותו הביתה, וכשכל אחד הגיע לביתו התחלנו להתכתב ב-ICQ או במסנג'ר, כבר לא זוכר מה, ודיברנו קצת גם שם. מספר שעות אחרי זה הגיע אחד הדברים הכי לא צפויים-כן צפויים בו-זמנית: אמא שלו התקשרה אליי כדי לברך אותי. נראה לכם? היא הוציאה עליי את כל זעמה. יצאתי החוצה מביתי עם הטלפון הנייד, התיישבתי על הרצפה, וביד הפנויה תפסתי את פניי. כל השיחה אני ממלמל "כן, כן, צודקת" בקול חלש, "אני מצטער...". התפללתי שזה יסתכם בשיחת הטלפון הזו, כי ידעתי שאני עלול להסתבך בענק. המצב הזה גרם לי להרגיש נורא. התייסרתי מסדרת הטעויות הגדולה שביצעתי, ובמשך כמה שבועות הייתי בוכה בלילות לתוך הכרית על כמה שאני אפס, על כמה שאני טיפש, על כמה שאני רע. לא היו השלכות אמיתיות לאירוע הזה שכן המשכתי לעבוד ואף אחד לא דיבר על זה, אבל תחושת הגועל והסלידה העצמית חוררו אותי, פוררו אותי. החלאתי את עצמי. למה לעזאזל אני עושה את כל זה? למה אני צריך את זה?

הגענו ליום האחרון של הקייטנה, וניסיתי לנצור את רגעי האושר שכן היו לי באותה שנה עם הקבוצה שלי, לכל הפחות. אחד הזכרונות שחרוטים לי הכי עמוק בזיכרון, כנראה מכיוון שמדובר ברגע מכונן, היה כשהחניך המועדף עליי יושב על ברכיי, בעודי שם עליו את ידיי. בהדרגה התחלתי להרגיש זקפה קלה, וכדי למנוע מבוכה ממשית, הקמתי את הילד. זה גרם לי להיות נבוך מאוד. אם אני מסתכל כמכלול האירועים בקייטנה, כל החוויות שהיו לי בשתי הקייטנות גרמו לי לתחושת סיפוק כלשהו, תחושת מילוי והתעלות. אולי לא באותה רמה כמו שנתיים לפני כן, אבל בהחלט הייתי מאושר מכל הסיטואציות בהן הייתי. אשכרה שילמו לי כדי להיות בבריכות ובאטרקציות בחברת ילדים, חשבתי לעצמי. מה צריך יותר מזה? בסוף היום האחרון נפרדתי מהילדים בחלוקת סוכריות ג'לי מתוקות, ובחיבוק ענקי מכל אחד מהם, בידיעה שלא נראה אחד את השני יותר לעולם.

לאחר תום הקייטנה, התחלתי לחוש ריקנות, אבל חמור מזה, ההבנה לגבי עצמי הייתה בשלב די מתקדם. עוד לא איבדתי תקווה עם נשים, אבל בהחלט היו לי ספקות בזה, ובהחלט הייתי מודע לזה שילדים מעניינים אותי בצורה לא רגילה. לילות של תסכול ועצבים הפכו להיות דבר שבשגרה מאותה נקודה.

---

חושבים שאני ראוי לפרס Golden Blog בקטגוריית הבלוגים המתמודדים? הצביעו לי פה אם אתם חושבים שכן.