אצל רובכם זה נראה טבעי שאני מדבר על הנושא בחופשיות שכזו, אבל בימים ההם, בתקופה שאחרי קורס הקצינים, לא העזתי להעלות בפי או בכתב שום מילה על זה. ראיתי בזה הסוד הגדול ביותר שלי. חייתי בהרגשה שזה הדבר הכי מביך ומביש שיכול להיות לבן אדם, ושאסור לאף אחד לדעת עליי, כי פחדתי שהחיים שלי ייהרסו בעקבות זה. כל פעם שחשבתי בכיוון של לדבר על הנושא, מיד הלב שלי התחיל לדפוק בעוצמה. בכל התרחישים הדמיוניים שלי, כשחשבתי איך בן אדם יגיב לסוד שלי, דמיינתי תגובה קיצונית מאוד, מזועזעת, אפילו אלימה. גם באינטרנט לא הצלחתי לפתוח את הפה (או המקלדת, יותר נכון). לא תיארתי לעצמי שיש איזושהי במה שבה ניתן לדבר על הנושא.

בגלל זה, אחרי שקיבלתי את ההפניה למרפאת בריאות הנפש בעקבות החלומות הבעייתיים שהיו לי, לא מיהרתי לממש את ההפניה. קודם הלכתי למעבדת השינה במטרה לראות אם יש בעיות פיזיולוגיות שגורמות לשינה שלי להיות כה גרועה. עברתי את הבדיקה באחד מן הלילות, ולאחר שהתוצאות הגיעו ונראה שאין שום דבר פיזיולוגי שמפריע לי, הייתי צריך להגיע להחלטה מה לעשות. זו הייתה דילמה ענקית. המחשבה שהדהדה לי בראש הייתה שמה שנאמר - לא ניתן להשיב. ידעתי שיש חיסיון רפואי מלא עם קב"ן, אבל גם ידעתי שהדברים נרשמים וזה לא רק בן אדם אחד שיש לו גישה למידע הזה. האם אני אלך לקב"ן ואסתיר את הבעיה הגדולה שלי? הרי לא חסרים דברים "רגילים" בחיים שלי שיכולתי להעזר בקב"ן בשבילם. המחשבות האלה אכלו לי את הראש. יתר על כן, לא ידעתי איך אני אציג את זה - "שלום, קוראים לי סוקרטס ואני נמשך לילדים". לא משנה איך ניסיתי להציג את זה בראש, זה נשמע דפוק. אפילו באופן כללי, היה בי איזשהו חשש שיסתכלו עליי אחרת אם ידעו שאני הולך לקב"ן. אף על פי שמישהו פעם אמר לי ש"גם אנשים רגילים הולכים לקב"ן", ידעתי שזה לא מה שאנשים רואים.

הגעתי להחלטה. הלכתי באחד הבקרים למרפאת בריאות הנפש והתחלתי לחכות לתורי. התור היה ארוך מאוד וחיכיתי שעות. שעות שלמות שבהן הרצתי את כל התרחישים האפשריים של מה יקרה במשרד של הקב"ן. ראיתי שכל הקב"נים הם בעצם קב"ניות - ואיכשהו שמחתי על זה, הרגשתי הקלה מסוימת. כאילו מול אישה יהיה לי קל יותר לדבר על זה. תורי הגיע ואני נכנס למשרד של הקב"נית. כבר בתחילת השיחה שאלה למה באתי, אז תיארתי לה את הבעיה שלי עם החלומות. אחרי זה עברנו לפרטים יבשים כמו מגורים, משפחה ולימודים. אבל אז הגיע החלק המעניין:

"יש חברה?"
"לא מאז החטיבה..."
"ואתה רוצה?"
אני מתמהמה.
"לא."
"למה?"
"כי... אני לא נמשך אליהן."
"ולגברים כן?"
כשהבנתי שזה רגע האמת, התחלתי לבכות. מהשתיקה ומהדמעות היא כנראה הבינה שאני נמשך לגברים. מלמלתי "יותר גרוע". תפסתי את העיניים שלי. לא יכולתי להסתכל עליה.
"אני נמשך ל..."
הקול שלי נסדק, אני בקושי מצליח להוציא אוויר מהגרון.
"אני נמשך ל... אני נמשך ל... ילדים."

מפה אני פחות זוכר את המילים, זה היה די מזמן וקשה לזכור משהו שהמוח מדחיק די מהר - אבל זהו, חשפתי את עצמי, חשפתי את הסוד הכמוס הזה שאני נושא במשך שנים, למישהו חי וקיים. זה הרגיש כל כך רע. חשבתי שאולי להוציא את זה יעזור לי קצת בהרגשת המועקה העמוקה שאני מרגיש זמן ארוך. הקב"נית לא עזרה במיוחד באותו רגע, כשהדגישה את הנושא הפלילי וחובת הדיווח. אמרתי לה שלא עשיתי שום דבר, אמת לאמיתה. בכל התרחישים שדמיינתי - ושכחתי שקיימת אפשרות כזו, כזה טיפשי מצדי. אני מבין שקיים החשש שפגעתי ושאפגע במישהו אחר - אבל מאוד כאב לי שזה הרגיש כאילו פחות אכפת לה ממני. הפגישה הזו הייתה די קצרה, כי המטרה שלה היא רק לראות אם המטופל ראוי להמשך טיפול או לא, כלומר אם יש בעיה אמיתית או לא. די ברור שכן, ותיאמנו את הפגישה הבאה.

לקחתי קפיצה של אמונה. אני לא ידעתי איך אנחת, אבל עצמתי עיניים וקפצתי. באותו ערב פרסמתי בפייסבוק ציטוט מהסרט הפנטסטי Inception (מביך לקרוא לו בשמו העברי) שמתאר את ההרגשה שלי הכי טוב: