גרסה עם קול גבוה:

גרסה עם קול נמוך:

• הפלאפון רטט באיזשהו שלב ומנע מכם לשמוע מילה. המילה הייתה "כימי" - טיפול כימי.
• כשאמרתי שאני לא מאמין שהבלוג יגיע כל כך רחוק, שכחתי לומר שזה בעיקר כי לא האמנתי שיש בי איזשהו קשר לכתיבה. אף פעם לא התעסקתי בכתיבה, זה רחוק מאוד מהמקצוע שלי. אז הפליאה לגבי הצלחת הבלוג כפולה ומכופלת לנוכח המחשבה שאני לא מסוגל לכתוב ברמה שתעניין ותסחוף קוראים. תוסיפו לזה גם את המחשבה שהייתה אצלי לפני שנה, שאני לא מסוגל בכלל לדבר או לכתוב על הנושא.

Hope in the face of our human distress
Helps us to understand the turbulence deep inside
That takes hold of our lives
Shame and disgrace over mental unrest
Keeps us from saving those we love
The grace within our hearts
And the sorrow in our souls

עריכה: הנה גרסה כתובה של מה שנאמר בסרטונים. זה יוצא די עילג, יצאו לי משפטים ארוכים לא מעט פעמים, אבל שיהיה.

טוב, אז כאן מדבר סוקרטס. פעם ראשונה שאתם שומעים את הקול ולא רק קוראים את המילים שלי. אני חשבתי שזה יהיה מאוד מגניב אם, לשם שינוי, אתנסה בדיבור ולא רק בכתיבה, כי זה דבר שונה לחלוטין. טוב...

אז הגענו לפוסט האחרון שלי, פוסט הפרידה. בעצם, למה אני עושה את זה? אני, פחות או יותר בתקופה האחרונה, הרגשתי שהבלוג הגיע למיצוי. הרבה זמן הבלוג מרגיש כמו צורך... מרגיש כמו משהו שאני צריך לעשות ולא כמו משהו שאני רוצה לעשות. גם בטיפול שלי עם הפסיכולוגית התחלתי להבין איתה שאולי הבלוג קצת מחמיץ את המטרה שלו. זה לא התפקיד שלי לשאת על הגב שלי... לשאת את הדגל, כביכול, של כל האנשים... שהם כמוני. אני צריך להתמקד בבעיות שלי, להתמקד בחיים שלי, ולא לנסות להתיימר... לעשות דברים גדולים, שינויים שיכולים להשפיע על כל החברה. זה לא מתאים. אז הגעתי להבנה שעדיף שאני אפסיק, אפילו שיש לי עוד הרבה מה לכתוב. חשבתי להמשיך לכתוב על הטיפול, חשבתי להמשיך לכתוב על עוד סיפורים שיש לי, אפילו סיפורים מהתקופה האחרונה, אבל אני מוותר על זה, כי אני באמת מרגיש בשבילי, בשביל עצמי, זה הצעד שאני צריך לעשות. הבלוג הזה בעצם הטמיע בי את הדמות הזאתי. זאת אומרת, ככל שהעמקתי בבלוג, ככה גם הדמות הזאתי נטעה שורשים בי. הרי כל המטרה שלי בשנה האחרונה, המטרה שלשמה פניתי לטיפול, זה כי אני רציתי להיות נורמלי. כי אני, באיזשהו מקום, מקווה שאני כן אצליח להיות נורמלי. אז אם אני כותב, ככה, מספר, מדבר על זה, מנהל דיונים - אני מתרחק מהמטרה שלי. אז זה למה אני מסיים עם הבלוג.

בכל מקרה, את הבלוג פתחתי לפני כמעט חצי שנה, והאמת זו הייתה תקופה מאוד מאוד... מלאת תהפוכות, מלאת אירועים. כשאני פתחתי את הבלוג, בחיים לא דמיינתי שהוא יגיע כל כך רחוק. בחיים לא האמנתי שאני אצליח לקבל כל כך הרבה תגובות, כל כך הרבה מיילים שהגיעו לתיבת מייל, כל כך הרבה פירגון ותמיכה ואהדה. בגלל זה אני רוצה להודות לכולכם, לכל הקוראים הנאמנים, לכל מי שעקב אחרי הבלוג, לכל מי שדיבר על הבלוג, העביר אותו הלאה. זה הדברים, שבאמת, אני כל כך שמח לראות, כל כך חיזקו אותי בזמן האחרון, הניעו אותי קדימה, גרמו לי לראות שלמרות ה"קוצים" בדרך - לפעמים בדרך היו תגובות פחות חיוביות - כל התגובות הטובות וכל הפידבק החיובי העלו לי חיוך שגרמו לזה להיות שווה את זה.

עכשיו אני רוצה לבקש סליחה, להתנצל על משהו, כי אני לא הייתי כנה איתכם במאת האחוזים. אני, בתחילת הדרך של הבלוג, בתחילת נובמבר, זו הייתה בדיוק תקופה שהייתה הרבה ביקורת והרבה עצבים וחוסר הבנה, ואני כתבתי (בתגובות) שאני בטיפול ושאני כבר מסורס. אז אני חייב לומר שאת הסירוס לא התחלתי לפני שפתחתי את הבלוג, אלא התחלתי את הסירוס רק ב-22 בנובמבר. בעצם, אחד הדברים שחיזקו את ההחלטה שלי, מעבר למה שקרה עם אותו בחור בפוסט הקודם, זה לראות את התגובות ואת הדאגה של אנשים. זה בעצם גרם לי להיות עוד יותר שלם לעבור את הטיפול הכימי. אז מצד אחד, שיקרתי, כי אמרתי שאני מסורס כשאני לא, אבל בסוף כן עשיתי את זה, וקיבלתי את הזריקה הראשונה ב-22 בנובמבר, שזה, דרך אגב, היה יום אחרי השיחה שהייתה לי עם ההורים, שבה הם פתחו את הנושא לראשונה. השיחה הייתה עד 2 בלילה, וכבר בבוקר שאחרי זה אני במרפאה שוכב על המיטה ומחכה שהמזרק ייכנס לי לשריר. אלה היו 24 השעות הכי הזויות בחיים שלי.

אז זה כדי לנקות את המצפון שלי, כי אני לא רוצה לצאת... לעזוב עם טעם רע בפה, שלא הייתי כנה איתכם במאת האחוזים. כי סך הכול הייתי מאוד כנה, הייתי מאוד "אני". לראשונה, בעצם, בחיים שלי, יכולתי להיות מי שאני ולא להתבייש בזה. ככה אני מרגיש לפחות. מאוד מאוד ריגשה אותי האפשרות הזו, לכתוב בלי לדפוק חשבון, בלי להגיד "מה יחשבו" או "מה יגידו". זה מה שאני - וזה מה שאני הצגתי בבלוג.

חוץ מזה אני חייב להגיד שבתקופה הזאתי עוררתי לא מעט פרובוקציות, וגם על זה אני רוצה להתנצל. הרבה פעמים ניסיתי, ככה, לעורר מהומה כדי למשוך תשומת, כי היה לי מאוד חושב - וציינתי את זה במספר הזדמנויות - שכן יגיעו לבלוג וכן ישימו לב אליו. אני עשיתי דברים שאני לא הכי מקבל אותם, שבדיעבד אולי הייתי יכול לוותר עליהם, אז אני רוצה להתנצל על זה, בנוסף.

חוב אחרון שלי אליכם כקוראים - למה בחרתי בשם סוקרטס. האמת, ההסבר הוא מאוד פשוט. אני בסך הכול חיפשתי שם שאיכשהו קשור לנושא. אז מה הקשר של סוקרטס לנושא? זה פשוט מאוד. בתקופה ההיא של יוון העתיקה, היה נהוג מה שנקרא פדרסטיה. זה קיום יחסי מין בין מבוגרים לנערים. זה קרוב לנושא שלנו. היה ידוע שסוקרטס הוא גם... מתעסק בתחום הזה, ולכן בחרתי בשם הזה. אני חשבתי לקרוא לעצמי 'מייקל ג'קסון' אבל זה נראה לי טיפה מוגזם. חשבתי גם שיש כבר מייקל ג'קסון בישרא-בלוג.

טוב, אני חושב שזהו, סיימנו לעכשיו. היה לי מאוד כיף. כל הקהילה המדהימה הזאתי, וכל האנשים המדהימים שהכרתי, שדיברתי איתם באופן פרטי - גם בסקייפ וגם במסנג'ר - יחסרו לי מאוד. הכרתי אנשים טובים, מצאתי המון אוזניים קשובות, וגם אני לפעמים לא הייתי הכי קשוב, הם עדיין נשארו והקשיבו לי ודיברו איתי. על זה אני רוצה להגיד תודה ענקית, כי עזרתם לי כל כך הרבה, וזה לא מובן מאליו, שאתם באים לבן אדם זר, שאין לכם מושג מי הוא, והוא מדבר איתכם על כל מיני דברים, ואתם בכל זאת ממשיכים לקרוא, בכל זאת ממשיכים לדבר איתו.

טוב, אז לילה טוב לכם. אני הייתי סוקרטס. ו... מקווה שנתראה בעתיד איכשהו. ביי.

עריכה (יולי 2013):

כן, אני יודע שלא עזבתי לנצח. אבל זה קשה, קשה להתנתק ממשהו כה משמעותי עבורי. קשה להתנתק ממקום כה אהוב. כחודשיים החזקתי מעמד, זה מכובד מאוד לכל הדעות. ההפוגה הזו עשתה לי טוב. עשיתי סדר בדברים, בעיקר ביני לבין עצמי, התחזקתי, ואני בא לסיבוב חדש בבלוג עם גישה שונה, בריאה יותר. החלטתי להתנהל עם הבלוג אחרת מאשר התקופה שלפני העזיבה (שהפכה מתמידית לזמנית), כך שהוא לא יגבה ממני את אותם כוחות נפשיים.