כשהייתי חייל צעיר, התמזל מזלי ונטלתי חלק במיזם האדיר שנקרא "תגלית". למי שלא יודע, מדובר בהבאת סטונדטים אמריקאים יהודים לטיול בן 10 ימים בישראל, בליווי חיילים (בדרך כלל לחמישה ימים, לפעמים גם לכל העשרה) כדי להכיר את הארץ, להתחבר למולדת ולשורשים, ומי יודע, אולי הם יעלו ארצה בעתיד.

אני השתתפתי בתגלית ממש באמצע הקיץ. הנחו אותי ועוד שבעה חיילים, שהכרתי במפגש כחודש לפני כן, לבוא למלון בירושלים בשישי בבוקר. שם פגשנו לראשונה את המדריכים - ישראלי אחד ושני אמריקאים צעירים. הוא הסביר לנו בקצרה מה הולך להיות, והכין אותנו לקראת פעילות הפתיחה. נכנסו לתגלית בעצם באמצע שלה, לחצי השני של הטיול, כך שהאמריקאים כבר היו מגובשים ומאוחדים. אני זוכר איך התרגשתי מאוד ולא ידעתי איך יקבלו אותי. אחרי סבב שמות קצר, המדריך חילק את כולם לקבוצות - 5 אמריקאים על כל חייל, והם היו צריכים לאסוף מאיתנו כמה שיותר מידע. וואו, זה היה שוק ענק עבורי. אני הייתי במרכז, ומרעיפים עליי שאלות לגבי התחביבים שלי, ההעדפות המוזיקליות שלי, הטיולים שעשיתי לחו"ל. זה היה מרגש להיות ב"מרכז" כל כך מהר.

ביום הראשון לטיול, סיירנו ברחבי העיר העתיקה בירושלים, עברנו בשוק מחנה ויהודה ו"קינחנו" עם קבלת שבת. הספקתי לדבר עם רוב החבר'ה האמריקאים, גיליתי מאיפה כל אחד מהם מגיע ומה הוא לומד. התחברתי גם לבחורים וגם לבחורות - בעצם, התחברתי לכולם. זה הדהים אותי איך אני בקלות כה רבה מנהל שיחה עם כל אחד ואחד מהם.

בשבת, אחרי שכייפנו בבריכה, טיילנו בפארק שמסביב לכנסת. קיבלנו כשעה חופשית לעשות כאוות נפשנו, לכן ארגנו משחק כדורגל מאולתר בדשא, עם תיקים בתור עמודים. לא הייתי ערוך לספורט, והיינו בערך 20 איש על מטר מרובע מסכן, אבל זה היה כיף אדיר. גם הבנות השתתפו במשחק. דניאל, יפהפיה עם שיער שחור וחלק, עיניים חומות ואף קטן, הייתה בולטת מעל כולן והבקיעה לא מעט שערים, למרבה תדהמתי. לאחר שסיימנו לשחק, בדרך חזרה למלון, פתחתי איתה בשיחה והחמאתי לה על הדרך בה שיחקה. לעזאזל, היא הבקיעה אפילו יותר שערים ממני, אבל זה לא מנע ממנה להחמיא לי בחזרה.

מאוחר יותר בלובי של המלון, כולנו התכוננו לפעילות ערב שהייתה קשורה למשמעות של להיות יהודי ב'גולה'. באופן ספונטני, התחלתי לשיר את השיר המפורסם של קווין - Bohemian Rhapsody, עם השורה "Is this the real life?". מהר מאוד דניאל ואחיה, שעדיין לא הבנתי מי מביניהם הוא הגדול ומי הקטן, הצטרפו אליי, ושרנו להנאתנו את הקטעים הראשונים בשיר האפי הזה. לאחר מכן התחלנו לדבר על הטעם המוזיקלי המשותף שלנו ושמחתי לראות שלדניאל ולי יש לא מעט במשותף.

כך, עד סוף הטיול, נצמדנו דניאל ואני אחד לשני, לומדים להכיר אחד את השני בהדרגה. היינו ביחד בנסיעה הארוכה באוטובוס מירושלים לאזור הצפון, בהליכה הרגלית בנחלים ובעמקים וכך הלאה. זה היה די קשה להתקרב אליה כשהיא ואחיה קרובים אחד לשני הרבה מהזמן, אבל הסתדרתי איכשהו. זיהיתי מהר מאוד שיש לדניאל חיבה מיוחדת אליי. היום קשה לי להיזכר ולהסביר את זה במדויק, אבל משהו בדרך בה דיברה אליי הסגיר אותה. בכנות, לא באתי לתגלית בשביל למצוא כלה אמריקאית, ולא רציתי לפגוע או להיפגע, אבל הניצוצות של התשוקה היו באוויר כל הזמן בינינו. בערב האחרון ארגנו מסיבה בבית המלון ששהינו בו ליד הכנרת. אני והיא נמנענו מהריקודים, התיישבנו בצד האולם על ספה נוחה, היא על ברכיי, מדברים בשקט על כל מיני עניינים. אחרי זמן מה שהרגיש כמו נצח, היא אמרה שהיא עולה לחדר שלה. התלבטתי במשך כמה רגעים מה הדבר הנכון לעשות. בסוף החלטתי לעלות אחריה לחדר, ושנחתום את תגלית בחגיגה פרטית משלנו.

ביום שאחרי זה, חששתי שדברים יהיו אחרת בינינו, אך החשש התבדה די מהר. בארוחת הבוקר, סיפר לי אחד החיילים האחרים על האי-הצלחה שלו, ובאיזשהו מקום, הייתה בי שמחה לאיד, כי לא חיבבתי אותו במיוחד. משהו בגישה שלו היה מתנשא בצורה לא טבעית, הרגיש כאילו הוא בא במטרה "לתקוע דגל" בתגלית, ולכן כשלא צלח במשימתו, הרגשתי שנעשה צדק עולמי כזה.

זמן הפרידה הגיע - האוטובוס נסע מהצפון למרכז והורידו אותנו, החיילים בלבד, בתחנת רכבת בתל אביב, כשלסטודנטים האמריקאים שלנו עוד נותרו כמה שעות לפני שחזרו לביתם בארצות הברית. החלפתי מילות פרידה עם כל אחד ואחת מ-40 הסטודנטים היקרים, כשכמובן, הרגע הבולט היה הפרידה מדניאל. היא נתנה לי חיבוק כה חזק עד שהרגשתי שהעצמות שלי עומדות להישבר. היה לי עצוב שכך דרכנו ייפרדו, כשהסיכוי שנראה אחד את השני בעתיד שואף לאפס, גם אם היא הזמינה אותי להתארח בביתה במידה ואבקר בארצות הברית בתקופה הקרובה.

מה הייתי נותן כדי שהסיפור הזה יהיה אמיתי...