כשהייתי ילד קטן היה לי הרגל מגונה. לא, אני לא מדבר על לחטט באף או משהו בסגנון הזה. אני מדבר על זה שבכל פעם שההורים שלי היו לוקחים אותי איתם לטיול או לקניות, הייתי מתחיל לחקור את הסביבה, לטייל, למצוא לי איזו פינה חשוכה - ולהישאר בה. כל פעם מחדש, חוו הוריי התקף לב קטן כאשר גילו שאני לא לידם. הם היו מחפשים אותי כאחוזי דיבוק, וכשמצאו אותי, הרגישו הקלה אדירה. אחד המקרים שאני זוכר היה בחנות בגדים. נכנסתי לתוך מעמד של חולצות או מכנסיים, מתחבא לי בשקט, עד שאמא שלי קלטה את כפות הרגליים שלי מבצבצות.

באחד מהבילויים האלו עם הוריי, היינו בפארק קנדה - זה פארק די גדול ויפה, קרוב מאוד ללטרון. אני מאוד אוהב ואהבתי בזמנו לחקור סביבות חדשות, וכך עשיתי גם בפעם הזו. טיילתי לי בין השבילים, העצים והשיחים הנאים שהפארק מציע למבקריו. די מהר הוריי שוב לא ידעו איפה אני נמצא. באותו יום היו הרבה מטיילים ערבים בפארק. נואשים ואחוזי פאניקה בחיפושם אחריי, הם החלו לשאול את כל שמי שנתקלו בו אם ראו ילד שעונה לתיאור שלי - גם ערבים שבכלל לא יודעים עברית.

...

אחרי זמן שנראה כמו נצח, הצליחו הוריי למצוא אותי, יושב מבוהל וקפוא מפחד, בחורשה קטנה שלא קרובה לשביל הליכה בכלל. חיש מהר הרעיפו עליי נשיקות וחיבוקים, ועזבנו את המקום זמן קצר לאחר מכן.

באותם ימים, החלו לפקוד אותי סיוטים חזקים מאוד. ברוב החלומות הופיעה אותה דמות, דמות צל ענקי של מפלצת עם ידיים ורגליים מחודדות. הדמות הופיעה כל כך הרבה פעמים, שכבר כשעצמתי את העיניים, הייתי מתחיל לדמיין אותה מתקרבת אליי, עם כל פעימה של הלב. הייתי פותח את העיניים כדי 'לעצור' את ההתקדמות שלה לעברי, עוצם מיד לאחר מכן, וכך הלאה עד שהייתי מתיש את עצמי לחלוטין. התחלתי לישון עם מנורת לילה קטנה כזאתי, כי לישון בחושך היה מפחיד מדי.

הפעם, סיפרתי רק את האמת, ואת כל האמת. כמה מכם השלימו מהדמיון את החלק של שלוש הנקודות? מה השלמתם?

אני תמיד טענתי ותמיד אטען שנולדתי כפי שאני. לא קרה לי שום דבר טראומתי שהטה את המשיכה שלי. כך גם בסיפור פה - לא קרה לי כלום. הסיפור הזה מהווה בחינה מסוימת של קו המחשבה שלכם כקוראים. עד כמה זה מתבקש להניח לאיזה כיוון הסיפור מתפתח? עד כמה זה מפתיע שהוא לא הסתיים כפי שציפיתים?