בפוסט הקודם שאלתי אתכם האם אתם מגדירים את עצמכם כאנשים טובים או רעים. אתם עדיין מוזמנים לענות על השאלות שהפניתי אליכם. אתחיל מזה שאענה על השאלות שהעליתי בעצמי. ראיתי גם שזה עניין חלק מהמגיבים, ואני יכול להבין למה. התשובה לשאלה היא חלק מנושא מעניין בפסיכולוגיה שהייתי רוצה לשתף עמכם.

אני רואה בעצמי אדם טוב, טוב מאוד אפילו. זה מורכב מהרבה דברים, וקשה לי לבחור באיזה סדר אציין אותם, כך שאני מבקש שלא תייחסו לסדר המשפטים חשיבות גדולה. אני יכול לומר שאני נגד אלימות. למעשה, מעולם לא הלכתי מכות עם אף אחד. אני לא מסוגל לפגוע פיזית באנשים ובחיות (למעט יתושים שמוצצים לי את הדם), אני חוטף סחרחורת רק מהמחשבה שאכנס לקרב עם מישהו. גם כשמדובר ביחסים בין חברים וחברי משפחה, נדיר המצב בו הצלחתי לפגוע או להעליב אותם. אם פגעתי במישהו, אני מיד מתנצל, מביע חרטה כנה. קשה לי עם המחשבה שעשיתי משהו רע. אני אכפתי מאוד ולא נשאר אדיש לסבל של הסובבים אותי, אני הרבה פעמים אשים את עצמי בצד כדי לעזור.

בכלל, אני בן אדם שמאמין שערכי מוסר הם הבסיס והיסוד לחברה מצליחה ומשגשגת. פשע ואלימות הם מה שמחזיקים מאחורה את המין האנושי, וכל פעם מחדש עצוב לי לקרוא על פגיעה בבני אדם, גם אם מדובר ב"אויבנו" המוסלמים היקרים בסוריה. אני דוגל במשפטים "ואהבת לרעך כמוך" ו-"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". הם מייצגים את הגישה שלי. אני משתדל לשים את עצמי בנעליו של האחר הרבה פעמים, מנסה להבין כיצד הפעולות שלי משפיעות עליו, ואם אני מבין שאני עלול לפגוע בו, אני מיד משנה את דרכי או מתנצל.

השאלה הפילוסופית של טוב ורע ואיך אני מגדיר את עצמי במובן הזה היא הפתיח למה שאני רוצה לספר לכם. אני רוצה לספר לכם על תאוריה שפיתח הפסיכואנלטיקאי קרל יונג, מגדולי התחום במאה ה-20, וכנראה התלמיד הגדול ביותר של אבי הפסיכואנליזה הנודע זיגמונד פרויד. יונג אומר שכל אחד מאיתנו נושא צל. הצל הוא חלק באישיות של בן אדם, שאותו אדם סולד ממנו, לא מוכן לקבל, אפשר לומר אפילו שונא, ולכן מדחיק אותם. ההיבטים המודחקים האלו הם היבטים דחויים ואפלים באישיות של אותו אדם. לכאורה יש גם צד טוב בצל שלנו, אך מכיוון שכל הצל נמצא בתת-מודע שלנו, אנחנו לא מודעים למה שטוב בו.

אנחנו לא רוצים לדבר על זה כי אנחנו רוצים להתמקד ב"אור" ובדברים שאנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים להעמיד פנים שהצל לא שם, ובכך אנחנו בעצם נותנים לצל כוח, חיים משל עצמו. יונג טען שככל שהרכיבים של הצל פחות מוטמעים בחיים המודעים שלנו, כך הצל נהיה שחור ודחוס יותר. ככל שאנחנו מכירים בו פחות, דווקא כך הוא ישפיע יותר. בכיוון ההפוך, כשאדם מתחיל להכיר ולהתמודד עם הצל, להיות מודע לחלקים האלו - הוא מתחיל להשלים עם הצל, מוצא לו מקום בנפש ולמעשה שולט בו.

הצל משפיע מאוד על האופי שלנו. אם אנחנו מרגישים שאנחנו מזוהים עם תכונות מסוימות, והצל מכיל חלקים הפוכים לאותן תכונות, אנחנו נדחיק אותם פנימה עמוק יותר, ננסה להסתיר אותן, אך אף יותר מזה - נקצין את התכונות שאנחנו מזדהים איתן, ונגיב בעצבים ובכעס כלפי גילויי התנהגות שאנחנו מנסים להסתיר. הרבה פעמים אנחנו סולדים מאנשים כי הם מגלים כלפי חוץ תכונות שאנחנו לא מרוצים בתוכנו!

כעת, אחרי שהבנו את תאוריית הצל של יונג, אפשר ליישם אותה במקרה שלי. כמו שכתבתי למעלה, אני רואה בעצמי אדם טוב. באופן כללי, אני תופס את המשיכה שלי לילדים כמשהו רע. לכן יכול להיות שהרבה מטוב הלב שלי פיתחתי בשלבים בהם הדחקתי את הפדופיליה לתוך הצל. כלומר, באופן תת-מודע, נהפכתי לבן אדם טוב יותר (לכל הפחות, כלפי חוץ), כאשר ניסיתי להסתיר את הצד האפל שלי.

עכשיו, נאמר גם שככל שאנחנו מתאמצים יותר להסתיר את הצל, כך הוא צובר עוצמה. זה אחת הסיבות, כנראה, שהחלומות שלי איבדו את הצפון בשלב מסוים: התת-מודע היה גועש ורועש מרוב דברים שנדחקו לתוכו, והחלומות הם הצוהר לתת-מודע. למעשה גם, ככל שהצל גדול יותר, כך יש סכנה שהתכונות שהוסתרו בו יתפרצו החוצה בעוצמה רבה - מישהו אמר פצצה מתקתקת? ברגע שהתחלתי לדבר על הנושא, בהתחלה במסגרת הטיפולית אך מאוחר יותר גם בבלוג פה וגם עם אנשים שקרובים לי - עברתי תהליך גדול מאוד והתחלתי להשלים עם הצד האפל שלי. כך, בהדרגה, אני מגיע לשליטה יציבה יותר, מכבה את הסכנה שהצל יתפוצץ לי בפנים ומגיע לשלווה מסוימת. זה לא קל, זה גזל ממני המון כוחות נפשיים ואני רחוק מלהיות בסוף התהליך - אבל אני בהחלט יכול לומר בגאווה שהצל שלי קטן יותר משמעותית, ובאופן כללי אני נמצא במקום טוב יותר.