אחרי שפניתי לראשונה למרפאת בריאות הנפש לפני קצת יותר משנה, החלה הקב"נית בבירורים, והיא מצאה פסיכיאטר שמתמחה בתחום, לטענתה. אותו פסיכיאטר ביקש שאעבור ניתוח אישיות לפני שאראה אותו. בדיוק לפני שנה זה היה - במשך חודש יולי פגשתי פסיכולוגית ועשיתי מבחני אישיות, לאורך שלושה מפגשים שנמשכו, במצטבר, כ-8 שעות. המבחנים האלו כללו את שלל המבחנים הפסיכולוגיים הידועים בתחום - מבחן TAT, CAT, בית-עץ-אדם, רורשאך, וקסלר, MMPI וכדומה.

מבחן רורשאך הוא בין המוכרים שמבין המבחנים - מסתכלים על כתמי דיו ואומרים למאבחן מה אתה רואה. לדוגמה, בתמונה הבאה, אני ראיתי גיטרה בצורת כוכב.

אחרי שעברתי את כל המבחנים, חיכיתי כשבועיים עד שהפסיכולוגית תסיים לעבד את המידע הרב שבידיה. היא קראה לי לפגישה אחרונה אצלה שמטרתה לספר לי מה התוצאות. אני התרגשתי מאוד. מבחינתי זה מבט ראשון לעומק הנפש שלי. זו הייתה הנגיעה הראשונה שלי בתחום הפסיכולוגיה בכלל והייתי צמא לראות כיצד כל הסיפורים שאמרתי מתפרשים.

אני נכנס לחדר של הפסיכולוגית, אני והיא מתיישבים על הכורסאות, והיא מתחילה לספר על התובנות שלה. היא רצתה להתחיל ממה שטוב. היא אמרה שנקודת החוזק מספר אחת שלי זה האינטליגנציה שלי (התוצאה במבחן וקסלר, שזה מבחן IQ, היה 151) ועליה אני נשענתי ונשען בהתמודדות עם כל כך הרבה אתגרים. היא אמרה שיש לי יכולת התמודדות עם קשיים גבוהה מאוד, ושהיכולת הזו פותחה הרבה בזכות האינטליגנציה שלי. אי לכך, היכולת הזו נשחקה בשנים האחרונות, מכיוון שהתחלתי להיות מודע לעצמי בהדרגה, כל פעם מוסיף עוד תסכול, עוד כעס, עוד שנאה עצמית שמעמיסה על היכולת הזו, עד שהיא כמעט קורסת. זה התבטא בחלומות שלי, שאיבדו כיוון בחודשים שבאותה תקופה.

אבל פה, פחות או יותר, נגמרו המילים הטובות שהיו לה. היא התחילה לומר שלאורך השנים פיתחתי שני מנגנוני הגנה עיקריים כדי להגן על הנפש שלי, באופן לא מודע, כמובן. הראשון שהיא תיארה היה ביטחון עצמי מופגן כלפי חוץ גבוה, משהו שגובל ביוהרה ובשחצנות, כשבפועל, אני מסתיר מאחורה דימוי עצמי נמוך ואפילו שלילי. הרגשתי שהיא קולעת בול, כאילו תקעה לי חץ ישר בלב, והתחלתי לדמוע, כשאני מבין כמה היא צודקת. באמת, הרבה פעמים אני השווצתי בהישגים ובהצלחות שלי. לעתים קרובות מדי ניסיתי לפאר את עצמי, אך כלפי פנים הייתי מלא סלידה עצמית. הייתי מלא טינה ושנאה כלפי "הצד האפל" שלי. המלחמה הנפשית, נקרא לזה כך, גרמה לי לאבד הרבה מהביטחון העצמי שלי, וכל הזמן הזה ניסיתי לכסות את זה, להציג לאנשים שלא רק שהכול בסדר, אלא שאני "עילאי" (קריצה לכל דפי הפייסבוק שמתרבים כמו שרצים לאחרונה), אני תותח, אני חזק. הכול מצג שווא.

המנגנון השני שהיא דיברה עליו הוא שאני לא נתתי לאנשים להתקרב אליי. תמיד היו לי חברים, אפילו כאלו שהחשבתי כטובים, אבל מעולם לא דיברתי איתם על דברים עמוקים, על רגשות. המרחק הזה ששמרתי ביני לבין אנשים היה במטרה להגן על עצמי - כך שלא אחשף, כך שלא אפגע מהם. ככל שמתקרבים לאנשים, כך לוקחים סיכון גדול יותר. הנפש שלי כנראה הבינה את זה ולא רצתה להסתכן בפגיעה, ולכן באופן לא מודע, אף חבר לא היה חבר אמת, והחלפתי מעגלים חברתיים כל כמה שנים בלי בעיות ובלי סנטימנטים מיוחדים. אפשר לומר שדילגתי כמו פרפר ממקום אחד למשנהו.

היא אמרה עוד כמה דברים קטנים, כמו זה שהתפיסה שלי של המציאות אמנם מדויקת, אבל קצת שונה. היא הצביעה על משהו כתום שהיה בחדר שלה ואמרה "רוב האנשים יגידו שזה כתום, אבל אתה תגיד שזה לא כתום או ורוד אלא בצבע אפרסק". למרות כל הדמעות שכיסו את הפנים שלי, התפוצצתי מצחוק, כי יומיים לפני כן דיברתי עם ידידה על חולצה מסוימת, ואמרתי לה את אותו המשפט.

יצאתי מהמפגש הזה עם הרבה תובנות ומסקנות. אף על פי שעוד לא התחלתי את הטיפול שלי (למעשה, הטיפול הפסיכולוגי האמיתי החל רק כמה חודשים לאחר מכן), אני החלטתי שאני לוקח את עצמי בידיים ומטפל בנקודות שהועלו בעקבות המבחן. הפסקתי להתנהג בשחצנות, אפשר לומר בבת אחת. כל הישג שעשיתי הצנעתי, שמרתי לעצמי הרבה הצלחות. התחלתי לשמור על שתיקה בהרבה מקרים בהם הייתי פותח את הפה ומתגאה או מפאר דבר מה שקשור אליי. במקביל, הבנתי שאני חייב חברי אמת, ולא מה שהיה לי עד עכשיו. עבדתי בתקופה שלאחר המבחן על חיזוק הקשר ביני לבין מי שהיו החברות הכי טובות שלי. התחלנו לדבר על עניינים רגישים ואישיים, פתחנו את הלב אחד לשני. זה היה זר לי, אבל זה כל כך הדבר הנכון.

למעשה, תוך מספר חודשים, הקשר ביני לבין שתי הבחורות התהדק כל כך היטב, שלאחר האירועים שהיו לי עם הבחור מהסיפור הזה, החלטתי שהן ראויות לדעת את האמת, וחשפתי את הסיפור שהיה ואת הנטייה שלי בפניהן. התלבטתי המון אם לספר להן או לא, אם הן צריכות לדעת, אם זה יועיל, והחלטתי בסוף שכן. פחדתי שהן לא יקבלו את זה, אבל ההיפך קרה, וחשיפת הסוד רק עזרה לקרב אותנו אחד לשנייה. הן החברות הכי טובות שלי עד היום, ואני מקווה שזה יישאר ככה עוד הרבה זמן.

הצעדים האלו חיזקו אותי מאוד. הביטחון העצמי שלי התאזן עם החיצוני. נהייתי שלם עם עצמי הרבה יותר. הנפש שלי הגיעה לשקט, גם אם זמני, בזכות הצעדים האלה. כל תהליך ההתחזקות שעברתי באותם חודשים - הוא מה שעודד אותי לפתוח את הבלוג.