כבר תקופה ארוכה מאוד שאני מרגיש שאין מספיק זמן ביום. אני רוצה להספיק כל כך הרבה דברים, אבל הזמן מוגבל. כל יום אני מגיע לסוף היום במין תחושת החמצה. תחושה כזו של - "הלוואי והייתה עוד שעה היום, כך הייתי סוגר את העניין הזה והזה". הרבה אנשים מרגישים דווקא ההיפך, שהזמן עובר לאט, שמשעמם, שאין הרבה מה לעשות. סופרים את השעות, את הדקות ואת השניות עד סוף היום. לעומתם, אני מרגיש שהזמן עף לי מול הפנים. שכל שבוע נגמר תוך שנייה, ושאני מחמיץ הרבה מהחיים שלי כי בעצם הם חולפים על פניי בקצב מסחרר.

בתור בן אדם שלמד דבר או שניים בנושא ניהול זמן, מי כמוני יודע שהמשפט "אין דבר כזה אין זמן, יש דבר כזה לא חשוב מספיק" הוא משפט נכון מאוד. אפשר למצוא זמן לכל דבר, אפשר לסדר את היום ואת השבוע כך שמספיקים הרבה דברים. אכן, ההספק שלי גבוה מאוד, ואני עושה בהצלחה לא קטנה להטוטנות בין כל כך הרבה מסגרות ותחומי אחראיות - בין אם זה צבא, משפחה, חברים, ספורט וגם קצת מימוש עצמי. אף על פי כן, הרבה פעמים, בייחוד בזמן האחרון, מצאתי שהדבר שהכי 'נוח' לי לוותר עליו הוא שעות שינה. דווקא בתור אדם שאוהב מאוד שינה טובה, לוותר על שינה זה אולי הדבר האחרון שאני צריך לעשות. ההשפעה הברורה היא שהעייפות מצטברת ולכן התפקוד שלי בשאר המסגרות נפגע. זה די מתסכל, למען האמת, לנסות למצוא את האיזון הנכון בין להספיק לעשות דברים לבין לישון מספיק זמן, כשהרבה פעמים אני מגלה בבוקר שטעיתי, אחרי שאני מדדה עם עיניים עצומות לעבודה.

ועדיין, גם כשאני מחשיב את ההספק שלי לגבוה, הרבה דברים אני דוחה ודוחה כי 'אין לי זמן' - או כמו שאמרתי לפני כן - כי הם לא חשובים מספיק, דהיינו לא בראש סדר העדיפות. התמרון המהיר והחד בין כל הפעילויות כולל בראש ובראשונה את העיסוקים החשובים ביותר, אלו שנמצאים בקדמת התור, אך יש גם דברים חשובים בעצמם שאני לא מצליח להגיע אליהם. זה די מעציב אותי. כמו שפתחתי את הפוסט, אני הייתי כל כך מאושר אם הייתה מתווספת עוד שעה ביום. כך היה לי, אולי, בנוסף לאפשרות להשלים את החוסרים החשובים פחות, גם קצת זמן לנשום.

זה יהיה אולי קצת אירוני. את הפוסט הזה התחלתי לכתוב אתמול ב-11, אך מכיוון שנאלצתי להתעסק בשלל דברים אחרים, דחיתי את הכתיבה עד הערב, רגע לפני שאני יוצא עם חברים.