21.11.12 12:06 פיגוע בלב תל אביב. מקבל הרבה טלפונים ומתקשר לחיילים
ולחברים כדי לראות שהכול בסדר. דווקא כשנראה שהסיפור עומד להסתיים, זה מה
שקרה. מפחיד לחשוב גם שהייתי באזור באותו בוקר. 23:00~ מתעסק עם הבלוג, שהיה באותם ימים בעמוד הראשי בזכות הפוסט הזה. לא קל להתמודד עם מעל למאה תגובות. במקביל ניהלתי כמה שיחות בסקייפ. 23:15 אמא נכנסת לחדר, אני מיד מעביר למשהו תמים. "מה אתה מסתיר כל הזמן?" "כלום, אמא, הכול בסדר..." "כשאני אגלה מה אתה מסתיר..." 23:17 אמא מכניסה את הראש דרך הדלת בפתאומיות, אבל עוד לא הספקתי לחזור לבלוג ולסקייפ, לכן לא היה מה להסתיר. "מה את רוצה?" יצאה החוצה, סגרתי את הדלת. 23:18 אמא פותחת את הדלת ושוב בוחנת במה אני מתעסק. אני כבר מאבד את הסבלנות ומתחיל להתעצבן עליה, שתניח לי. "אני יודעת מה אתה מסתיר" "את לא יודעת כלום..." וככה זה התחיל. אמא מתעקשת שהיא יודעת, אני מכחיש שבכלל יש משהו. אולי היא ניסתה להוציא ממני משהו בעורמה, מבלי שהיא באמת ידעה משהו. "אני יודעת ואני עדיין אוהבת אותך, זה בסדר..." 23:30 בבת
אחת, הרגיש כמו Game over. אני מתפרק לכמה שניות, בוכה בצורה היסטרית לתוך
המיטה אבל מצליח להתעשת אחרי כמה שניות בודדות. אבל היא עדיין לא אמרה מה היא יודעת,
אז למה הרגשתי ככה? 23:35 גם אבא נכנס לסיפור. כשהם שניים אני כבר
מרגיש שאני נדחק לפינה. ניסיתי לברוח מהבית, אבל אבא שלי משך אותי פנימה,
ובלאו הכי, לאן הייתי הולך בשעה הזו בפיג'מה? אנחנו מתיישבים בסלון
ומתחילים לדבר. אני כבר לא זוכר יותר מדי את תוכן השיחה בשלב הזה, אבל זה היה בעיקר
סביב מערכת היחסים בינינו. אני עם עיניים דומעות במשך כל הזמן הזה.
22.11.12 00:10 אחרי
חצי שעה, אבא היה מוכן לומר מה הם יודעים. את הציטוט הזה לא אשכח לעולם:
"שהיית עם בחורים ושיש לך בעיה עם ילדים". חבל שאני לא יכול לדחוף פה את
הציטוט הנפלא של ביבי נתניהו, "החלק הראשון של דבריך לא נכון, והחלק השני
לא יהיה", כי רק החלק הראשון מתאים לזה. התחלנו לדבר על הנושא, ניהלנו
דיון שמזכיר את התגובות והפוסטים מהתקופה ההיא. ההבדל הוא, כמובן, שהם
ההורים שלי ולא סתם אנשים אקראיים באינטרנט, אז החידוד שלהם הוא שהם מקבלים
אותי כפי שאני ומוכנים לעזור לי בכל מה שצריך. 00:15 שולח הודעה לאחת משתי החברות הכי טובות, אחרי שכבר סיפרתי לה על עצמי: "זה נגמר... הם יודעים". 1:00 בערך
בשעה הזו אני מספר להם על הטיפול ועל החלק העיקרי שבו: אני כבר קיבלתי
מרשם לדקפפטיל, ולמחר קבעתי תור כדי להתחיל את הסירוס הכימי. איך לקחתי על
עצמי החלטה כזו קשה לבד? 1:40 השיחה הקשה בחיים שלי מסתיימת, כשכל הפנים שלי רטובות מדמעות. 1:45 צחצחתי שיניים, נכנסתי למיטה ונרדמתי תוך שנייה. 7:00 קם מהמיטה, הפוך לגמרי. מדדה את דרכי למרפאה בצבא. 8:30 הגעתי,
ואני מציג את המרשם מהפסיכיאטר בפני הרוקח בבית המרקחת. הוא מסתכל על הדף,
בודק במחשב, ואומר לי שהוא לא יכול לקבל את המרשם, כי רק אנדוקרינולוג או
רופא היריון יכול להוציא מרשם כזה. חשבתי שכל האישורים לקראת הטיפול סודרו,
אך מסתבר שיש איזשהו פער. 8:32 עושה טלפון לפסיכיאטר ומבקש ממנו לסדר את העניין. התיישבתי בספסל בחוץ והמתנתי בסבלנות שיחזור אליי. 8:37 אחרי
שבירר עם אלוף-משנה, יש אישור. אני חוזר לרוקח ואומר לו את הבשורה, אך
הפעם הוא עונה לי שהתרופה לא נמצאת במלאי, ושיש לי שתי ברירות: לחכות
שההזמנה תגיע שלושה ימים לאחר מכן, או ללכת להביא את זה במו-ידיי ממחסן
ציוד רפואי בבסיס אחר. התלבטתי כמה שניות, והחלטתי שאני רוצה לגמור עם זה
כבר. 10:00 הגעתי למחסן. שואל בכניסה איפה אפשר להוציא את המרשם הזה.
מקבלת אותי ממלאת המקום של ממלא המקום. עוד מישהו שרואה את המרשם שאני
לוקח, זה כבר יותר ממעצבן. היא מתחילה לדבר איתי, בהתחלה על התפקיד בצבא. סמול טוק, אין בעיה.
די מהר היא שאלה מה הקטע של המרשם. נתתי לה מבט נוקב והבהרתי לה שזה לא
נושא לשיחה. 10:15 אחרי איטיות לא קטנה בהנפקת המרשם, התחיל לרדת גשם קל, מלנכולי כזה. כנראה גם השמיים ידעו איזה מין יום זה. יצאתי לדרכי חזרה למרפאה, כשהמרשם בתוך צידנית קלקר עם קרחונים, מפני שחייבים לשמור עליו קר. 11:40 הרופא
מקבל אותי, אף על פי שלא היה לי תור לאותה שעה. פעם ראשונה שאני נתקל
ברופא הזה. הוא מבין את הרגישות שבעניין ואומר שיעזור לי לשמור על חיסיון
רפואי מלא. הוא נותן את הרושם של רופא של פחות דיבורים, יותר מעשים ות'כלס.
אני אוהב את זה. הוא הפנה אותי לאחות, שתיתן לי את הטיפול בפעם הראשונה
בחיים שלי. 11:50 אני בחדר של האחות, נותן לה את המרשם בפעם הראשונה.
היא מופתעת מהמרשם ולא יודעת איך מתפעלים את זה. היא מתחילה לבדוק מה
הוראות השימוש המדויקות כדי לא לפשל. 11:55 לקח לה קצת זמן, אבל הנה
זה מגיע. אני שוכב על הבטן על מיטת הטיפול ומקבל את הזריקה הראשונה. קשה
מאוד שלא לכווץ את השריר, בטח כשהוא מתכווץ מכל מגע קטן. זה כואב. האחות
אומרת לי להמתין 10 דקות מחוץ לחדר, ואם הכול בסדר, אני יכול ללכת. 12:05
I cry when angels deserve to die
היום הייתה זריקה מספר 10.
והיה היום גם מפגש ישרא בסינמה סיטי בראשון לציון. היה נחמד לזהות כמה בלוגרים, אבל לא העזתי להוציא מילה. היה כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
