שבוע שעבר ראינו את תלמידי ישראל מתחילים את שנת הלימודים
החדשה. המראה של הילדים בבוקר ובצהריים הולכים בתלבושת עם תיק על הגב, לצד
כמה פוסטים שנתקלתי בהם פה, כמו אלו שמופיעים ב
נושא החם הקודם,
הזכירו לי נשכחות. אולי גם אני אכתוב פוסט על תחילת שנת הלימודים? אני,
כמובן, לא הייתי בבית ספר כבר כמה שנים, אבל אני בהחלט יכול לכתוב על
ההתחלה המיוחדת מכולן, ההתחלה של כיתה א'.
אם נתחיל ב"מבט על" לתקופה ההיא, אז הדבר הראשון שעולה לי לראש זה
שבאותם ימים שלטו בטלוויזיה שלי סדרות כמו פאוור ריינג'רס וצבי הנינג'ה
והקלטות של דיסני. אמנם לא היה מחשב בכל בית, אבל אצלנו היה אחד, תקוע לו
בסלון. באותם ימים כבר הכרתי כמה משחקים כמו קומנדר קין, סים סיטי,
הקלאסיקות של דיסני - אלדין ומלך האריות - ואפילו דום והטירה הנאצית.
להורים
שלי הייתה האפשרות להשאיר אותי שנה נוספת בגן, אבל מה שהכריע את הכף היה
העובדה שידעתי לקרוא ולכתוב כבר מגיל 4, תודות לאלפי, כך שלא היה טעם לבזבז
שנה נוספת בגן. אני זוכר את התיק שקנו לי. זה היה תיק שגדול עליי בכמה
מידות, אבל הוא 'התכווץ' ככל שהשנים עברו. היה לו ציור ענקי של טרקטורון או
טנדר. מעניין אם הבחירה בתיק לא ממותג נעשתה ביודעין או לא.
הייתי הבן היחיד שעולה מהגן לכיתה א'. הגן שהייתי
בו מקושר לבית ספר יסודי אחר, בעוד רוב הכיתה שלי הגיעה מגן שנמצא סנטימטר
ליד בית הספר. למעשה, עליתי בלי חברים. בגן עצמו, היו לי שני חברים טובים
מהשנתון שמתחתיי ועוד חבר מהשנתון שמעליי. ככה, יצא שימיי הראשונים כתלמיד היו מאוד לא פשוטים מבחינה חברתית. אחד הזכרונות שלי הוא שילד אחר בכיתה ניגש אליי ואומר
לי שאני מריח מוזר. בימים הראשונים של השנה הייתי משחק לבד כי פשוט
מאוד - לא היו לי חברים. הייתי מוצא לי איזו פינה, רצוי איפה שיש קצת חול
ואבנים, ובונה מבנים וארמונות, מדמיין שאני משחזר ערים שראיתי בסים סיטי.
ערימת אבנים אחת הייתה נמל התעופה, אחרת המשטרה, עוד אחת ייצגה את מכבי האש
וכך הלאה.
מבחינת
הלימודים עצמם, כיתה א' הייתה אולי הדבר המשעמם ביותר שנתקלתי בו אי פעם.
תפסתי לי מקום בשולחן בפינה הקדמית של הכיתה ופתרתי את כל החוברות בקצב
יותר מכפול מזה שהכיתה עבדה. רוב הזמן לא ידעתי מה הולך בשיעור וגם לא היה
טעם. הייתי תמיד שקט כמו דג. לא ידעתי בכלל מה זה שיעורי בית כי סגרתי את
התרגילים ימים, שבועות ואפילו חודשים מראש. בכל המבחנים של כיתה א' הוצאתי
100 בקלילות מרגיזה. אני לא אשכח את תחושת הגאווה והשמחה אחרי עוד מבחן
מוצלח.
כעבור זמן מה מתחילת השנה, הכרתי את מי
שעתיד להיות החבר היחידי והכי טוב שלי לשנים הבאות. הוא ניגש אליי ואמר
"רוצה להיות חבר שלי?", שאלה לה עניתי בחיוב מבלי להסס. "שולם שולם לעולם,
ברוגז ברוגז אף פעם!" הכרזנו כששילבנו את הזרתות שלנו.
לא שכחתי את הפוסט הקודם! הייתי די עסוק בזמן האחרון. הבה נתבונן בהתפלגות התוצאות.
תראו איזה משקיען, אפילו עשיתי גרף!
רוב
הקוראים לא הצביעו לאפשרות הראשונה, וזה מסקרן, כי זה אומר שנראה לקוראים
סביר שאדבר בטלפון עם פפילון. למרבה ההפתעה (או שלא), אכן השיחה הזו
התקיימה, אם כי זה היה דרך הסקייפ בפלאפון. פרט שאולי חשוב לציין הוא שהשיחה
התקיימה בתום המפגש שהיה לא מזמן.
חמישה קוראים הצביעו לשיחה השנייה
כמזויפת. הנקודה המעניינת פה היא מה גרם להם להרגיש שזה לא אמין? יניב טען
שזה לא אמין שאני אתן לילד ליטוף. מצטער לבאס, אבל אני לא מתבייש בכך
שהשיחה הזו אמיתית לחלוטין. האמון והתמימות של הילד הזה היו כה מתוקים שלא יכולתי להישאר אדיש אליו.
נעבור הלאה. שבעה קוראים הצביעו לשיחה
הרביעית. שיחה הזויה לחלוטין - גם המשפטים שהילד האקראי הזה זרק לאוויר וגם
התגובה שלי שהגיעה בצורה אוטומטית. הזוי ככל שזה יישמע, זה קרה, ואפילו אני
זוכר את התאריך המדויק: ה-19 בנובמבר האחרון. זאת משום שזה היה היום בו
קיבלתי את המרשם הראשון לדקפפטיל. היה כואב באיזשהו מקום לדבר ככה לילד, שהיה יפה בעיניי, אבל כמו שאמרתי, הוא נעלם די מהר ולא שמעתי עליו מאז,
אז מה הטעם להתעסק בזה?
אז אתם כבר מבינים מה השיחה המומצאת. החלק
הגדול ביותר של הקוראים, תשעה במספר, כולל שלושה אנונימיים מוחלטים, הצביעו
לשיחה השלישית. הילד עצמו אמיתי ונתתי לו אזכור ב
פוסט בעבר, אך לא החלקתי
ליד בריכה מעולם. אני זהיר מאוד בקטע הזה. ברכות לבלוגרים prisoner number
351, תקראו לי קורדיליה, Mrs. Something, יניב, עזבו אתכם שטויות ושאר
האנונימים, שהצליחו לענות נכונה! הצלחתם לקרוא אותי, משימה שמסתברת כלא
פשוטה לאור התוצאות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: