ימים בודדים אחרי שהתחלתי את הסירוס, בצהרי שבת, רכבתי על
אופניי לאחד המגרשים בשכונה כדי לשחק כדורגל עם חברים. אני אוהב מאוד
ספורט, והרבה מהזמן הפנוי שלי אני משקיע בפעילות ספורטיבית, ככה שלא היה
מדובר ביום חריג. חבריי התקפלו די מוקדם ואני עדיין לא הרגשתי שמיציתי את
היום, לכן עברתי למגרש לא רחוק, שם שיחקו חבורה של אנשים שגילם כפול משלי.
הם לא קיבלו את פניי בחום, ולמרות זאת, הם נתנו לי להצטרף לקבוצה שמחכה בצד.
בזמן שאני יושב ומחכה, עובר ליד המגרש אחד הילדים היפים ביותר שראיתי
אי פעם, מתרוצץ עם כדורגל. למרבה הפתעתי, אחד מהאנשים שחיכו יחד איתי קרא
לו שיבוא להתמסר איתנו עד שיגיע תורינו לשחק. די מהר ראיתי שמדובר בילד עם
לא מעט כישרון. המשחק שהיה במגרש נגמר וציפיתי לעלות לשחק, אלא שפתאום
הזקנים הארורים האלו נזכרו שאין לי מקום. התחלתי להתעצבן, אך אירוע מפתיע נוסף לא איחר להגיע. הילד שאל אותי אם אני רוצה לשחק איתו במגרש הקטן ליד, רק
אני והוא.
מצד אחד, מאוד רציתי לשחק, להוציא אנרגיות, ליהנות, אבל מצד שני, פחדתי מזה
שיראו אותי משחק לבד עם ילד, שאפילו לא ידעתי את שמו וגילו. מה אתם... הייתם עושים?
ההתלבטות
הייתה קצרה, והנה אני והוא משחקים להנאתנו עם הכדור שלו. אז אני מגלה גם
את גילו המדויק - 10. באמצע גם הצטרפו אלינו ילדים גדולים יותר, אבל הם
הלכו אחרי זמן קצר. החושך ירד די מוקדם, בכל זאת, זה חורף. הילד שואל מה
השעה, וכשהוא מבין שהוא צריך לחזור, הוא עושה שיחת טלפון קצרה למשפחה ואומר
שהוא תכף מגיע. אחרי שניתק, הוא העיף מבט לעבר האופניים שלי ושאל אם אני
יכול להסיע אותו עליהם לביתו.
האופניים לא בנויים להסיע יותר ממישהו אחד, ושוב, הפחד שיראו אותי
מסתובב ברחוב עם ילד כזה קטן היה חזק מאוד. עברו שנים מאז הרשיתי לעצמי
להתראות עם ילד בגודל דומה. הוא לא חושב שזה הזוי שמישהו שהוא הכיר רק
עכשיו ילווה אותו? יידע איפה הוא גר? מה אתם... הייתם עושים?
עשינו בדיקה קצרה במגרש אם זה אפשרי בכלל
שאשא אותו על האופניים. באופן מפתיע, הצלחנו למצוא דרך, ועוד ככה שהוא
נאלץ להחזיק אותי בכתפיים חזק כדי לא לעוף. תחושת המגע הרך מאוד נעימה. רכבנו לכיוון הבית שלו, מדברים
עוד קצת, הוא מספר לי על בית הספר, על כדורגל. אז הנה, הגענו אליו הביתה.
אני כבר מתכנן להתעופף משם, שחס וחלילה לא יקלטו את המראה התמוה הזה של גבר
בגילי לצד ילד כה קטן. שנייה לפני שאני הולך, הוא עוצר אותי ומבקש ממני
דבר אחרון: את מספר הטלפון שלי.
מה? למה שלילד יהיה את המספר שלי? איך הוא חושב
שזה הגיוני באיזושהי צורה? מן הצד השני של המטבע, גם אם הוא יתקשר אליי,
אני לא חייב לעשות עם זה דבר. אפשר לסנן, אפשר להתעלם. זה שהמספר בידיו לא
אומר כלום. מה אתם... הייתם עושים?
נתתי לו את המספר, ואז הוא התחיל לדבר על זה
שהיה רוצה שנשחק מדי פעם, שאל מתי אני יכול. אמרתי לו שאני די עסוק רוב
השבוע, וגם הוא די עסוק עם אימונים וכל זה. תוך פחות מדקה וברחתי משם על
טיל.
You build me up, you break me down, until I'm falling to pieces.
The price I pay to live this way...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: