הוא היה ילד בן 15 באמצע כיתה ט'. הוא היה ילד ביישן, שקט ונחמד, בדיוק בשיאו של גיל ההתבגרות. היא הייתה קטנה ממנו כמעט בשנתיים. היא הייתה נמוכה יחסית לגילה, אך עם גוף חטוב ויפה בזכות כל האימונים והשיעורים בריקוד. שיערה היה בלונדיני וחלק, עיניה כחולות ועורה בהיר. כתלמיד כיתה ט', הקשר שלו עם תלמידי כיתה ז' היה מינימלי, אם בכלל היה קיים. הוא בכלל לא היה מודע לקיומה עד אותו יום בו הסתובב ברחבי בית הספר במהלך אחד מהשיעורים. כשהבחין בה, מיד מלמל לעצמו "היא מושלמת" - המראה החיצוני שלה היה בדיוק לטעמו. במשך שניות שהרגישו כנצח, הוא היסס מה לעשות. האם לגשת אליה ולהסתכן במבוכה? איך בכלל עושים את זה? אולי כדאי לשמור את זה ליום אחר?

הוא אזר אומץ והתקרב אליה. "מה את עושה פה בשעה הזאת?", שאל אותה. היא הגיבה בדיוק באותה השאלה וזה גרם לו לצחוק. הלב שלו דפק חזק יחסית, זו הייתה תחושה שהוא לא מכיר, ולמרות זאת הוא הצליח להתגבר על ההתרגשות ולנהל שיחה קצרה שעזרה להם להכיר אחד את השני ולפתוח את הקשר ברגל ימין. מיד כשהגיע הביתה, הוא הוסיף אותה לאנשי הקשר במסנג'ר.

כך הם החלו לדבר מדי יום, בין אם וירטואלית או במציאות. בסוף כל יום לימודים, כאשר היו מסיימים באותה שעה, הוא היה מלווה אותה לביתה, בדרך כלל מאריכים את הדרך וחוצים חורשה קטנה שנמצאת מחוץ לשכונת מגוריהם, נהנים מהשקט ומהבדידות כדי לדבר ברוגע ובנועם. כשכל אחד היה בביתו, הם היו מתכתבים, מגלים ביחד את נפלאות הסמיילים והרגשונים.

הוא גילה מהר מאוד שהיא אינטליגנטית, רגישה ואדיבה. היא נהנתה לספר את סיפוריה, לפעמים מדברת על הקשר האחרון שהייתה בו, עם כמה שזה משעשע שלילדה בת 13 יכול להיות עבר עמוק, והוא נהנה להקשיב לה כל פעם מחדש. היא שיתפה אותו בטעמה במוזיקה, בעיקר מוזיקת רוק קליל, והוא למד לאהוב את השירים והלהקות האלו די מהר, אף על פי שלא התעניין יותר מדי במוזיקה לפני כן. ביחד הם דיקלמו בלדות רוק, מתרגשים עד מאוד מהליריקה העוצמתית.

הם היו קרובים מאוד, אך עדיין נשארו ידידים. הוא רצה יותר, הוא ידע זאת מעמקי נשמתו. הוא התפלל כל לילה שיהיו לו האומץ והתעוזה הנדרשים כדי לקחת את מערכת היחסים החביבה הזו שלב אחד הלאה, אך הוא מעולם לא העז. היום היינו מגדירים את מצבו כתקוע "באזור הידידות" המפורסם, אך לא היה לו ספק שהכדור בידיים שלו, ואם רק היה עושה את הצעד הנכון, הוא היה במקום שחלם עליו במשך חודשים - חודשים ארוכים בהם בנות אחרות הביעו בו עניין, אך הוא ידע שלבו שמור לאותה ילדה כחולת עיניים.

לאחר חופשת קיץ יפה, בה הספיקו לבלות זמן משותף לא קטן, הוא עלה לתיכון והיא נשארה בחטיבת הביניים. כבר בתחילת שנת הלימודים ניכר כי המרחק הפיזי הזה מקשה על הקשר ביניהם. לא עוד טיולים ארוכים בחורשה, לא עוד צחקוקים קצרים בהפסקות. הוא הרגיש גם ריחוק מסוים מצדה. השיחות כבר לא היו זורמות ושוטפות כבעבר. זה הפריע לו מאוד, אך הוא לא ידע מה לעשות.

יום הולדתה נפל בין יום כיפור לסוכות, ממש זמן קצר לאחר תחילת הלימודים. הוא חשב שזו ההזדמנות המושלמת להחיות את מערכת היחסים, להחזיר אותה לגל, ואולי אפילו להקפיץ אותה שלב אחד הלאה, עם מתנה שתצליח לחדור ללבה. הוא לקח מכחול וצבע, ועם הכישרון המועט שלו בתחום, החל לצייר ברכה גדולה. הצבע השולט היה האדום. במרכז הברכה היה לב זוהר, בוהק ממש. הוא ציטט על הציור מתוך שני שירים שהיא אהבה מאוד, שירי אהבה שידע שגורמים לה להזיל דמעה במצב הרוח המתאים. הוא הלך לחנות ומסגר אותה במסגרת עץ בצבע בורדו.

הנה הגיע יום הולדתה, ובהתאם לתכניתו, הם קבעו ונפגשו אצלה בבית, כשהוא נושא עמו את הברכה המושקעת. מיד כשהגיע אליה, ניגשו השניים לחדרה והוא העניק לה את המתנה. הוא ציפה לראות תגובה שמחה ומתרגשת, ובהתאם לזה גם להתוודות באהבתו בפניה. אך במקום זאת, תגובתה הייתה אדישה, חסרת רגש. הוא היה בהלם. כל התכנית שלו נשרפה לו מול עיניו. עד שנערך לעשות את הצעד המיוחל, הכול נבלם בבת אחת. כמה תסכול ועצבים חש בימים שלאחר מכן.