זהו סיפורו של איש פשוט וחביב, איש שאהב מאוד אדריכלות. לאחר מות סבו בצהרי שישי חורפי, הוא קיבל בירושה מבנה מגורים קטן במרכז הארץ. תחילה, היה האיש עצוב מאוד על האובדן, ולקח זמן עד שהצליח להתאפס. אחרי שסיים להתאבל, החליט האיש לקחת את עצמו בידיים, ולנצל את ההזדמנות שקיבל. הוא תמיד חלם על בניית מגדל יפה, וחלקת האדמה שקיבל בירושה הייתה הקרקע המושלמת לצורך כך.

לאיש היה ידע מצומצם מאוד בכל מה שקשור לבנייה, אם אפשר להחשיב צפייה בתכניות בנייה בנשיונל ג'אוגרפיק כידע שמועיל לנושא. לכן, כשניגש למשימה, ידע שעומד בפניו אתגר ענקי. האיש פחד שייכשל. עוד לפני שעשה דבר, ידע האיש שיש פה סיכון די גדול - הוא ידע שאם לא יצליח, הוא יהרוס את המבנה לשווא. למרות כל החששות, החל האיש בפינוי הקרקע. זה היה הצעד הראשון במסע של אלף קילומטרים. הוא לא ידע בדיוק איך הוא רוצה שהמגדל  ייראה, הוא לא ידע מה יהיה במגדל, מי יגור בו, מה יעשו בו, מה יחשבו עליו, אבל הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.

כעת, כשהקרקע פונתה, החל האיש להניח את הלבנים הראשונות. ההתרגשות הייתה גדולה וידיו רעדו, אך בזהירות, באיטיות ובקפדנות העניינים התקדמו לא רע בכלל. בתום היום הראשון ניגב האיש את הזיעה ממצחו והביט במה שהצליח לעשות. מה, זה כל מה שעשיתי? חשב לעצמו. עם כל המאמץ שהשקיע, כמה הזיע, וזהו? כל כך מעט.

למרות זאת, הבין האיש שככה הדברים פועלים. לא מלקקים דבש בתחום קשה שכזה. בטח כשמגיעים אליו בלי רקע בכלל. הוא לא התייאש ואף הגביר את הקצב. הוא התחיל לקרוא יותר לעומק על הנושא. הוא קיבל השראה מספרים שקרא. הוא התייעץ עם מומחים, שאל חברים ומכרים. כל זה עזר לאיש מאוד, ולאט לאט התחיל המגדל לרקום עור וגידים. כבר בשלב מוקדם מאוד, היה האיש גאה מאוד במה שהשיג. הוא אהב מאוד את מה שהספיק וזה נתן לו סיפוק גדול מאוד. העבודה על המגדל לימדה את האיש המון, לא רק בתחום הבנייה, אלא גם בזכות ההתמודדות עם אתגרים בתחום חדש לגמרי.

וכך, הימים עברו, ומתווספים להם עוד לבנה, עוד קיר, עוד חלון, עוד דלת, עוד קומה... המגדל מתחיל להיראות טוב בעיני האיש, אך עוברי אורח שהסתכלו מהצד תמיד הגיבו בהרמת גבה. זה פשוט לא התאים לנוף, חלק אמרו בקול. חלקם אף פנו לאיש והעבירו ביקורת, טענו שהבניין לא צריך להיות כך. מה הם כבר מבינים? הדף האיש את טענותיהם כשדן בינו לבין עצמו בצדקת מעשיו. "אני משתדל כל כך שהכול יהיה טוב, וגם אם זה לא מושלם, עבדתי קשה כדי לעשות את ההתאמות, ללמוד מה צריך להיות ומה לא, ביררתי מה מותר ומה לא, וזה מה שחשוב", חשב לעצמו.

כעת כבר התנוסס המגדל לגובה רב. על עדני חלונות בקומות העליונות קיננו ציפורים יפות ונחמדות. האיש המשיך ועבד קשה. בקומות התחתונות כבר עיצב חלק מהחדרים, צבע את הקירות, הכין מרצפות מיוחדות. היה זה ערב יום חמישי אחד בקיץ בו קרה אירוע מזעזע. אחת המרפסות התמוטטה וריסקה גם חלקים מהקומות מתחתיה. האיש היה בהלם, מזועזע לחלוטין. בעיניו זה נראה כמו סוף העולם. הוא היה בטוח שהכול הולך מצוין, אך הנה, למרות העבודה הקשה, משהו היה לא כשורה.

האיש הבין שהוא בוכה יותר מדי על אירוע קטן יחסית, התאפס וניגש לתיקון המרפסת והנזק המשני. אולם, עוד לפני שהספיק לסיים עם התיקון של המרפסת, שמע קול פיצוץ עז מהצד השני של המגדל, וכאשר ניגש לשם ראה שאחד מצינורות הגז השמיד חצי קומה. כך קרו תקלות קטנות פחות וקטנות יותר ברצף זמן קצר, כשכל פעם ניגש האיש למלאכת התיקון. הוא חשב שהצליח להתרגל ולהפנים את הקושי החדש הזה, אך פעם אחר פעם הוא נתפס לא מוכן וזה פגע בו מאוד.

האיש עדיין אהב מאוד את המגדל, והגובה הרב אליו הגיע בהחלט סיפק אותו מאוד, אך התקלות הרבות גרמו לו לחשוב שאולי הוא עושה את הדברים לא נכון. ואכן, בבחינה מחודשת של השלד של המבנה, ראה שהיה צריך לבנות שכבה שלמה מחומר אחר. אין בעיה, אמר האיש לעצמו, אבנה הרבה דברים מחדש, אך המגדל יהיה חזק יותר ויציב יותר בזכות זה. הוא היה חדור מוטיבציה לעשות את ההתאמות. האיש ידע שזה יהיה המפתח להצלחה של המגדל. במרץ רב עמל על החידוש, ולשמחתו, הוא אפילו לקח כחצי מהזמן המתוכנן.

אולם, פיצוץ שמוטט חלק לא קטן מהמגדל עצר את ההתלהבות פעם נוספת. האיש התרחק קצת מהמגדל והסתכל עליו מרחוק, וראה שהוא נראה שונה לגמרי ממה שדמיין בהתחלה, ראה שחלקים של המגדל לא קשורים אחד לשני, שהעיצוב רחוק מלהיות מה שחשב שיהיה במגדל שלו. הוא כן שמח מהדרך מאוד. הידיים התלכלכו, הברכיים השתפשפו, אך זה היה כיף רוב הזמן - אם שוכחים את התקלות הטורדניות. האיש צבר ידע כה רב והגיע כה רחוק, ואף על פי כן, הוא לא היה יכול להתנער מהמחשבה שהמגדל לעולם לא יסתיים. כל ההרס והתקלות התישו אותו. הוא הבין שחייו התמקדו בבניית המגדל, וכמה כאבה לו המחשבה, ממש צרבה לו הנשמה, שהדבר היחידי שטוב לו, שחשב שעשה טוב - הוא הרס במו ידיו.