יצא לי להשתעשע עם המחשבה - מה יקרה אם אני אחשף בפומבי כפדופיל? בעבר, הייתי מתייחס לזה בזעזוע. לא העזתי לדמיין את זה בכלל, וכשכן, הייתי כועס על עצמי, הרי לחשוב על זה זו לא אופציה! אבל היום, הגישה שלי אחרת. פתאום אני מתחיל להתעסק במחשבה הזו, לנהל דיון פנימי, רואה כל מיני תרחישים אפשריים לנגד עיניי...

וזה די מעניין. בתרחיש הקיצוני ביותר מכולם, לכיוון האופטימי כמובן, התחלתי לדמיין איך החשיפה הופכת אותי לסוג של סלבריטי. איך עורכי עיתונים או מוציאים לאור שהתרשמו מהכתיבה בבלוג פונים אליי ומציעים לי לכתוב אצלם, ואני כמובן מסכים ומתחיל לעסוק בזה באופן רציני לראשונה בחיי. דמיינתי איך אני מבלה שעות על גבי שעות בראיונות, פנים מול פנים וטלפוניים, אפילו מגיע לטלוויזיה. כולם היו רוצים לשמוע את הסיפור המיוחד של סוקרטס, שממוטט את חומות הטאבו האימתניות. התמיכה של הקרובים לי על האומץ ועל הדרך שעברתי הייתה מחזקת ומרימה אותי אף יותר גבוה. אולי גם הייתי מתחיל לנאום ולהרצות על הנושא בפומבי, מתאר את ההתמודדות, את התהליכים, את הקשיים והחוויות בפני קהלים שונים ומגוונים - תיכוניסטים, סטודנטים, חיילים, עובדים וכך הלאה...

מהצד הנגדי, קיים גם תרחיש אופטימי פחות. כמובן, כל הוצאה של אחד ממרכיבי ה"הצלחה" שתיארתי מקודם הופך את התמונה לוורודה פחות. אך מעבר לחשש שלא ייצא משהו חיובי מהסיפור, קיימים גם פחדים שדברים רעים יקרו. הדבר הראשון שקופץ לי לראש, זה שיבעטו אותי מהצבא, ובכך יסתיים בבת אחת הפרק המשמעותי ביותר בחיי. ואחרי שהסיפור בצבא מסתיים, אף עבודה לא תרצה להעסיק אותי, כי מי ירצה שיעבוד תחתיו פדופיל מוצהר. ההורים ייכנסו למשבר נוראי, לתהום עמוק של אבדון. החברים ינתקו קשר מהבהלה, יברחו כאילו מדובר בבניין בוער. הטלפון לא יפסיק לצלצל - אבל לא בניחומים ובתמיכה, אלא בקללות וזעם של המון משולהב. ללכת ברחוב יהפוך לאתגר ענק בגלל עוברי אורח אלימים שיזהו את פרצופי. ואולי המחשבה הכואבת מכולן - אאלץ לוותר על הקשרים עם הילדים שאני מכיר, קשרים שהביאו לי כוח אדיר בשנה האחרונה, שתפסו חלק גדול בלבי והוויתור יהיה כמו לעקור גזע שנטע שורשים עמוק בלב.

אני יודע שזה יישמע מצחיק, אבל אם אכן אחשף ויקרה מה שיקרה, אני יודע שאני אתמודד עם זה, כמו כל מצב וכל אתגר שעמד בפניי בתקופה האחרונה. הדבר היחידי שבאמת מדאיג אותי זה לא מה יקרה לי, כי אני מרגיש שאני חזק מספיק גם בשביל לחטוף מהלומה רצינית, אלא מה יקרה לסובבים לי, כשבראש הדאגות נמצאים הוריי. אני חושש שזה ישבור אותם לרסיסים ולא תהיה לי היכולת להרים אותם. יותר משאני צריך לדאוג לעתידי, אני צריך לדאוג גם לעתידם. אינני יכול לשכוח זאת לרגע, בייחוד כשהנטייה הטבעית היא להתמקד בעצמך.