סבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה. אחרי פטירתו של סבא שלי, החליטה משפחתי שזה יהיה רעיון טוב להנציח את סיפורה של סבתי מימי מלחמת העולם השנייה דרך סרט בו היא מספרת הכול. כמו כל הסרטים שרואים בטלוויזיה ביום השואה, רק דרמטי פחות ונטול קטעי מעבר. אולי תמונות ישנות פה ושם.

הסרט אורך כ-25 דקות. אחד הדברים שהכי הדהימו אותי בפעם הראשונה שצפיתי בו היה שלא שומעים מסבתי אף מילה רעה. לאורך כל הסרט מדברת סבתי אך ורק על הדברים הטובים שהיו לה. למעשה, קשה להבין שמדובר בסיפור של ניצולת שואה מרוב שזה נשמע חיובי כל כך. אף כשהייתה במחנה השמדה, אני זוכר איך היא תיארה שהיא שמחה לראות את העשב מבצבץ לו מתוך הערבוב של הבוץ והשלג. גם כשמצבה של סבתי הידרדר בשנים האחרונות, לא שמעתי ממנה שום תלונה, קיטור או בכי.

אני למדתי המון מסבתא שלי ומהסרט הזה. זה מלמד אותי לדעת להסתכל בפרופורציות על הצרות שלנו. זה נכון שאי אפשר להשוות בעיות וכל אחד מתמודד עם בעיות וצרות בדרך אחרת, אך כשרואים את מה שעבר עליה ואיך שהיא התייחסה לכך, זה אומר המון. וזה מביא אותי לנקודה השנייה שלמדתי. בסופו של דבר, הכול זה עניין של איך אנחנו מסתכלים על הדברים, איך אנחנו תופסים אותם. יש לנו הכוח לבחור איך להסתכל על המצב - האם נעשה את זה עם משקפיים שחורים או משקפיים ורודים, אם ניתן לזה להפיל אותנו או שאנחנו חזקים יותר מזה. אני יכול גם לומר שלמדתי ממנה שלא משנה כמה המצב קשה, תמיד אפשר למצוא משהו חיובי, לקחת משהו טוב, להאחז בו ולקבל ממנו אנרגיה.

סבתא, אני אוהב אותך המון. לעולם לא אפסיק להיות גאה בך, על החוזק והעוצמה שלך. אני מקווה שאת שומרת עלינו מלמעלה ושמחה להיות שוב עם סבא.