טוב, בפוסט ההוא הנחתי פצצה בלי לספק יותר מדי הסברים. היה לי חשוב שאנשים ידעו את האמת הפשוטה, שהפסקתי את הסירוס, לפני שאני נכנס לשורש הנושא - וידעתי שדרך יעילה להפצת האמת היא לכתוב פוסט קצר, שמטפס בקלות בטבלת הפוסטים החמים, יותר מאשר פוסט ארוך ומפורט. כעת זה הזמן לקחת צעד אחורה ולהבהיר לכם מה עומד מאחורי זה. לפני שאתחיל אציין שאני מאוד שמח שהרבה אנשים החליטו לשים את מגבעת החוכמה והמומחיות, ונתנו את דעתם המושכלת מדוע עליי להיות מסורס. מודה לכם מאוד, אין ספק שהנושא קודם מאוד בזכות מילותיכם הנפלאות והלבביות.

ההסבר הפשוט לכך שהפסקתי את הסירוס הוא שהשתחררתי מהצבא. את הסירוס עברתי במסגרת הטיפול שקיבלתי ממרפאת בריאות הנפש של צה"ל. משהסתיים השירות הצבאי שלי, בתום חוזה הקבע שהייתי חתום עליו, הסתיים גם הטיפול. הסתרתי את הפסקת הסירוס לא מתוך בושה או ניסיון להטעות קוראים, אלא כדי לטשטש את זמן השחרור שלי ולהמשיך לשמור על האנונימיות שלי.

נסתכל על זה קצת מעבר לכותרת הראשית והמשנית. סיפרתי לפני חצי שנה שהוצב בפניי אילוץ קשה - אם ברצוני להישאר בצבא, עליי לקבל את הזריקות. אני החלטתי להישאר בצבא למרות הזריקות, והייתי רוצה להישאר גם מעבר לחוזה הנוכחי שלי. לא השתחררתי מהצבא על מנת להפסיק את הטיפול, ואם הייתי עדיין על מדים, הייתי ממשיך לקבל את הזריקות בלי לומר מילה. לגבי האילוץ הזה אני חייב לומר שהוא היה כיסוי תחת מצדם, מעין ביטוח שלא ידפקו אותם - הם לא רצו לקחת סיכון שאם חס וחלילה סוקרטס יפגע בילד, ויגלו שהם ידעו על זה, אז יפילו עליהם אחריות ואשמה.

בתחילה קיבלתי את הסירוס בהבנה ובהסכמה. הפסיכיאטר הציג אותו ככלי נהדר לטיפול בי. הסירוס היה אמור לנטרל לחלוטין כל מה שקשור למיניות בחיים שלי - מהיכולת הפיזית ועד הפנטזיות. זה אמור להקל על העומס שהרגשתי ולפנות מקום לטיפול פסיכולוגי שיעזור לי להתמודד עם המשיכה בשלב עתידי, לאחר תום הסירוס. אמור זה שם של דג. האפקט לא היה כמובטח. כן היה שינוי משמעותי בכל מה שקשור להעמדת הזין. הוא לא עמד "סתם כך" אף פעם. ההרגשה הזו בלילה, שאומרת "זה הזמן לאונן" - כבר לא הייתה קיימת. אולם, עדיין יכולתי לאונן ועשיתי זאת אחת לשבוע, אם כי בקושי גדול יותר ובעוצמה קטנה יותר. למעשה, כשניסיתי להימנע מאוננות לחלוטין, חוויתי קרי לילה מספר פעמים. מביך שגבר בשנות ה-20 לחייו צריך לעבור דבר כזה; וזה לא שהיה לי חלום רטוב. מבחינה רגשית, זה לא מנע ממני להיקשר לילדים שהכרתי בשנתיים האחרונות, לא מנע ממני לרצות את המגע הרך והעדין שלהם. אל דאגה, לא עשיתי עם כך דבר. 

אם נניח שהסירוס היה אפקטיבי, אילו עוד סיבות יש לי לא להמשיך אותו כאזרח? טוב, פה נכנס העניין של התהליך כולו. מדובר בלהיחשף שוב בפני גורמי בריאות וטיפול. הרי אי אפשר לקבל את הדקפפטיל באופן פרטי, אלא דרך המרפאה. עייפתי מהחשיפה ומהדיונים בנושא בפני אנשים כאלה. יתר על כן, כל זריקה עולה כמה מאות שקלים. אמנם הפסיכיאטר מהצבא עובד על הכנסתו לסל הבריאות כדי לסבסד את עלותו, זה עדיין לא קרה; ואין לי כוונה לשלם מאות שקלים בשביל לירות לעצמי ברגל.

בוא נגיד שיש בידי מלאי של זריקות דקפפטיל במקרר. אף אחד לא ייחשף למשיכה שלי יותר ואני אוכל להזריק לעצמי אחת לחודש את הזריקה. מה מונע ממני לעשות את זה? ובכן, פה מגיעה האמונה שלי שאין צורך בכך. אני לא מרגיש שהמשיכה הזו מכבידה עליי יותר. אני לא מרגיש שאני מאבד שליטה. אני לא מרגיש שאני מתמודד מול יצרים שעלולים להכניע אותי. אני מרגיש חזק, בריא וחסון. אני מרגיש שהחלק המיני בחיים שלי תופס נפח קטן יחסית, וגם כשאני נמצא בקרבת ילדים, אפילו במגע פיזי, אני לא מגיע אפילו קילומטרים להרגשה של אובדן שליטה. בסופו של דבר, הסירוס היה כלי ששירת מטרה מסוימת. אני קיבלתי בשנתיים האחרונות כלים אחרים שמשרתים את אותה מטרה.

אני אחזור על מה שאמרתי בתגובות. משפט שאני עומד מאחוריו לחלוטין. אם אראה שכן יש צורך בסירוס בעתיד, אחזור לכך.