כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני לא צם. משום כך, יום כיפור הוא יום נפלא עבורי. זו הזדמנות מעולה לעלות על האופניים, גם אם הם מעלים אבק, וליהנות מהנוף. הילדים שוטפים את הרחובות, וזה פשוט כיף לראות את האושר שעולה מפניהם כשהם רוכבים על האופניים בכבישים הפנויים.

בערב יום כיפור ביליתי עם חבריי בסיבובים ברחבי העיר, מסורת קבועה וחביבה. במילה אחת, היה כיף. לקראת סוף הבילוי, חלפה על פנינו חבורה של ילדים יפהפיים כבני 12 על אופניים. לאחד מהם היו מגני ברכיים משוכללים. ניצלתי את הרגע שהם האטו לידנו כדי לשאול את הילד הזה אם לדעתו זה שווה את זה. 300 שקל זה עולה, ובהתחשב בכך שכנראה היה מאבד את שתי רגליו בלי זה, זה כנראה אכן שווה את זה. שמחתי מכך שהשיחה הזו נמשכה יותר משנייה ויצא לי לראות את פניו ואת פני חבריו מקרוב.

יום כיפור עצמו, שמש נעימה מאירה את העיר. עוד במהלך השבוע דיברתי עם החבר שלי על כך שאולי ארכב עם האופניים אליו, אפילו שהוא גר די רחוק. החלטתי להפוך את זה לסוג של הפתעה ולא לספר לו שאני יוצא לכיוונו. הדרך אליו כללה היתקלות בלא מעט ילדים, לפעמים גם מאט כדי להסתכל עליהם טוב יותר, לפעמים זורק בדיחה על משהו בולט כמו קסדה ססגונית.

תוך כדי הרכיבה, החבר שלח הודעה "אתה מגיע אליי בסוף או שזה ירד מהפרק?" - נכנסתי לווטסאפ בכוונה והתעלמתי. רבע שעה אחרי זה שלח "טוב", הוא כבר התייאש. כשהגעתי אליו, שלחתי לו הודעה "רד". הוא היה מופתע ומבולבל. זה עבד. בניתי על אכזבה קטנה שתגרום להתרוממות להיות חדה וחזקה יותר.

נפגשנו וחשבנו איפה נוכל לשבת בשקט ובפרטיות. כל הפארקים והגינות שורצים באנשים. אני העליתי את הרעיון של בית הספר היסודי שלו. בחצר האחורית אף אחד לא מבלה, ויש שם ספסל מוצל. הגענו לשם ולא התאכזבנו, המקום היה ריק, מוכן רק לשנינו.

הפעם, פתחנו את המפגש בינינו בדיון. מכיוון שכעת אני בבית, לפעמים אני מסתכל מהחלון כשילדי בית הספר היסודי שליד ביתי מסיימים ללמוד, צופה בהם בדרכם הביתה. אני לא יודע להסביר למה זה פשוט עושה לי טוב. אולי כמו שנהנים מתמונה יפה, אני נהנה מילד יפה. הדיון היה סביב השאלה האם זה לגיטימי להסתכל על ילדים ברחוב מהבית שלי. חבר שלי אמר שזה קריפי, שזה לא לגיטימי. ניסיתי להבין ממנו למה. בעיניו מדובר בחדירה לפרטיות. השאלה היא איזו פרטיות יש לאדם שהולך ברחוב. כשאדם הולך ברחוב הוא חשוף לעיני כול. מצלמות אבטחה יכולות לצלם אותו - האם יש פה חדירה או פגיעה בפרטיות כשאדם שם את עצמו ברחוב? 

החבר אמר שאם הם היו יודעים שאני מסתכל עליהם, או אם הוריהם היו יודעים על כך, ככל הנראה הם היו נפגעים מכך. לכך הגבתי בעזרת שתי טענות. הראשונה היא האם זה היה משנה אם הייתי עושה את זה, נניח, מספסל שנמצא מול בית הספר. חושף את עצמי גם כן. האם אדם שעומד בתחנת אוטובוס לא יכול להסתכל על עוברי אורח? השנייה היא שיש דברים שאין סיבה או צורך לדעת אותם. המון דברים שאם נדע אותם, יפגעו בנו. כל אחד יכול להיפגע אם ידע אלף ואחד ודברים מעציבים ופוגעניים - ולכן אני לא אבוא ואספר עובדות ונקודות מעציבות בלי קשר למציאות. אני לא אומר שלא צריך לדעת כלום, ממש לא. מה שאני אומר פה הוא שאם יש דבר שלדעת אותו יגרום אך ורק להפסד, ואין בו שום רווח בידיעה הזו, אז אין טעם לדעת את זה. מנגד, הידיעה הזו עלולה לבטל את הרווח "שלי". העליתי כדוגמה את הקשר בינינו - האם הורינו צריכים לדעת על קיומו? האם הם צריכים לדעת את כל הפרטים בו? אין אמת מוחלטת, וידיעה מקסימלית היא לא משהו לשאוף לו.

אם אני מפשט את זה, אני לא רואה בהסתכלות שום "הפסד" או פגיעה באף אדם. הידיעה על כך תביא לאותו הפסד, ואז השאלה היא האם צריך לדעת. לאחר שהזכיר שגם סוג ההנאה שאני שואב מההסתכלות מגדיל את הבעייתיות, פיתחתי את השיחה לכיוון מעניין. מורה בתיכון או מרצה מסתכל על התלמידות שמלפניו כל הזמן. יכול מאוד להיות שהוא ייהנה מיופיין - האם יש בכך איזושהי פגיעה? אמרתי שאני מבין שיש הסתכלות שהיא חודרנית ופוגענית; ודאי שאם ינעץ מבטים מטרידים, יעמוד קרוב וכך הלאה, זה יהווה פגיעה. אני כן מבין ש"להיתקע" מול אדם כלשהו ולבחון אותו מקרוב זה לא לגיטימי. אך מרחוק, כאמור, האדם לא מודע לכך, לא נפגע בשום צורה מעשית, ולכן אני לא חושב שמדובר בפעולה לא לגיטימית. קריפית - ככל הנראה כן, אבל אני יכול לחיות עם זה.

לאחר תום השיחה, שארכה לא מעט דקות, ניגשנו למנה העיקרית. הפעם בחרתי להפוך מנשלט לשולט, מחלש לחזק. טרפתי אותו כמו חיה רעה והוא נהנה מכל רגע. הייתי אגרסיבי ולפעמים נתתי לו סטירות קטנות. הכתבתי את קצב הנשיקות. לפעמים עצרתי בפתאומיות רק כדי לראות את שפתיו נואשות לעוד מגע, מושך את זה כמה שניות ואז נותן לו טעימה קטנה, כדי שישתגע, שיתחרפן. לשניות בודדות הייתי מעליו על הספסל, אבל זה לא היה לו נוח. הרמתי אותו על המותניים וברגע המושלם תפסתי אותו והחזקתי אותו הפוך מאחורי הגב. רק יום לפני כן אמרתי לו שהוא כנראה גדול מדי לפעלולים אקרובטיים כמו בימים עברו עם הקופיף, אך שנינו שמחנו לגלות שטעיתי.

תמיד הקפדנו להיות עם אוזן קשובה לרעשים של אנשים, בעיקר ילדים, שעלולים להגיע לאותה פינה. אכן עברו באזור מספר ילדים באופניים פעם אחת, שמענו אותם מבעוד מועד ולכן התיישבנו כמו זוג נזירות תמימות. אולם אחר כך, לא הבחנו בילדה קטנה שמתקרבת. כשהיא קלטה שאני קלטתי אותה, היא קפאה לשנייה, הסתובבה אחורה וברחה בריצה. אוי, כל השיחה על פגיעה וידיעה ולגיטימיות בדיוק התנקזה לפה - אני מצטער על כך שאולי היא נפגעה מכך.

המאורע הלא נעים הזה לא מנע מאיתנו להמשיך בענייננו. מעבר לנשיקות גם היו דקות ארוכות של חיבוקים חמים ומתוקים. הוא יושב על רגליי, ואני מניח את ראשי על האזור שבין צווארו לכתפו, לפעמים כל אחד מגניב נשיקה לצוואר של השני.

השמש כבר התחילה לשקוע וזה היה הסימן לכך שכדאי שניפרד, לפני שאמצא את עצמי רוכב לצד מכוניות. גם רגע אחד אחרי שנפרדנו, גם כשהגעתי הביתה בשלום וגם בלילה, הוא כתב לי בניסוחים שונים כמה הוא נהנה וכמה היה לו כיף. אז אני מבין שהסגנון החדש הזה מוצא חן בעיניו, הידד לשנינו!