קצת מבאס שלא הייתה אף תגובה לפוסט הקודם. הייתי רוצה לשמוע משהו. אפילו תגובה מההייטר האובססיבי שתמיד חושב שאני השטן ומגיב בהתאם, במסווה של "אובייקטיביות". אני אוהב גם אותך, לא פחות משאני אוהב ילדים. שלא תשכח זאת לעולם, איש אובססיבי מסתורי ועלום שם.

בינתיים, בימים האחרונים ציינתי 6 שנים מאז אחד הימים הכי קשים בחיי (בזמנו זה היה היום הכי קשה, בתקופה האחרונה עברתי ימים אפילו קשים יותר...). 6 שנים מאז שקיבלתי זריקת דקפפטיל לראשונה. 6 שנים מאז שחוויתי השפלה, ביזיון. כניעה. הכניעו אותי. לקחתי "תרופה" שלא מרפאת אותי ולא עוזרת לאף אחד, למעט כיסוי תחת ארור של קצינים פחדנים - וכמה אירוני שהזריקה הזו הוזרקה ישירות לשריר הישבן, הלא הוא התחת.

אני שמח שסיימתי עם זה, עם ה"טיפול" המיותר הזה. לא טיפול ולא נעליים. הרבה פה היללו אותי שאני מסרס את עצמי, שאני עושה את זה כי זה הדבר הנכון - אבל אני חושב, בדיעבד, שזה לא היה נכון אז, וזה לא יהיה נכון עבורי לעולם. הזריקות האלה, הסירוס הזה, לא יכול לכבות את התשוקה שיש לי. הוא לא יכול לעזור לי עם האהבה שאני מרגיש. לא יכול לעזור לי עם המחשבות שאני חושב כל הזמן. אני תמיד אוהב ילדים, בין אם יש לי טסטוסרון בדם ובין אם לא. זה היה כך בזמן שהייתי מסורס וזה לא השתנה בשום צורה גם אחרי.

אני פשוט אמשיך להיות מי שאני. אדם שקול, זהיר ומעל הכול, בעל מצפון ומוסר. יש לי דרך ברורה, יש לי מטרה ברורה. יש לי משפט עצום לחיות לפיו: לעולם לא אפגע בילדים. לעולם. אעשה כל שביכולתי כדי שיהיה להם טוב. כמה שאפשר.

נקווה שאמשיך לחיות בפשטות וליהנות מהחיים.

המשך שבוע מצוין לכולכם.