איזה תהליך הזוי עברתי. אתמול נפגשתי בבית קפה בשדרות רוטשילד בתל אביב עם נער בן 16, וזה הרגיש טבעי לגמרי. עשיתי את זה בנונשלאנט. כשברור שלא. כשמפריד בינינו יותר מעשור ואני גם גדול ממנו פיזית הרבה יותר, גם שוקל הרבה יותר ממנו, כשזה ודאי שנראה חריג. זה לא הפריע לי. פעם זה היה מפריע לי. הייתי יוצא לדייטים עם האקס והייתי פחדן, זהיר, מלא חששות וחרדות. שלא יראו, שלא יחשבו, שלא יתהו. אתמול? חופשי. אפילו שחבר ללימודים לתואר ראה אותנו הולכים באבן גבירול. שטויות, אני לא עושה שום דבר פסול.

תהליך. התבגרתי. התחזקתי.

אספר בכמה מילים שמדובר בנער שאני לא נמשך אליו והקשר בינינו די רופף. הכרנו לפני כשנה וזו הייתה הפעם הרביעית שנפגשנו. הוא אובייקטיבית יפה, ואני מתאר לעצמי שאם הייתי מבסס את הקשר עמו כשהיה צעיר יותר גם הייתה מתפתחת משיכה. אך אין לי כל עניין מיני בו. הוא ידיד, עד כמה שזה מוזר שזכר מגדיר זכר אחר כידיד. פשוט אין דרך טובה יותר לתאר את הקשר הזה למעט ידידות. אני לא מצפה מהקשר הזה לכלום. אם הוא מציע שניפגש אני זורם. אני לא אעלה את זה בעצמי. אין אצלי קול פנימי שאומר לי להיפגש איתו או להעמיק עמו את הקשר, להבדיל מקשרים אחרים בחיי. סך הכול נער נחמד שמכבד אותי ואני אותו בחזרה.