זהו סיפורו של איש פשוט וחביב, איש שאהב מאוד אדריכלות.
לאחר מות סבו בצהרי שישי חורפי, הוא קיבל בירושה מבנה מגורים קטן במרכז
הארץ. תחילה, היה האיש עצוב מאוד על האובדן, ולקח זמן עד שהצליח להתאפס.
אחרי שסיים להתאבל, החליט האיש לקחת את עצמו בידיים, ולנצל את ההזדמנות
שקיבל. הוא תמיד חלם על בניית מגדל יפה, וחלקת האדמה שקיבל בירושה הייתה
הקרקע המושלמת לצורך כך.
לאיש היה ידע מצומצם מאוד בכל מה שקשור לבנייה,
אם אפשר להחשיב צפייה בתכניות בנייה בנשיונל ג'אוגרפיק כידע שמועיל לנושא.
לכן, כשניגש למשימה, ידע שעומד בפניו אתגר ענקי. האיש פחד שייכשל. עוד לפני
שעשה דבר, ידע האיש שיש פה סיכון די גדול - הוא ידע שאם לא יצליח, הוא
יהרוס את המבנה לשווא. למרות כל החששות, החל האיש בפינוי הקרקע. זה היה
הצעד הראשון במסע של אלף קילומטרים. הוא לא ידע בדיוק איך הוא רוצה שהמגדל
ייראה, הוא לא ידע מה יהיה במגדל, מי יגור בו, מה יעשו בו, מה יחשבו עליו,
אבל הוא ידע שזה מה שהוא רוצה לעשות.
כעת, כשהקרקע פונתה, החל האיש להניח את הלבנים
הראשונות. ההתרגשות הייתה גדולה וידיו רעדו, אך בזהירות, באיטיות ובקפדנות
העניינים התקדמו לא רע בכלל. בתום היום הראשון ניגב האיש את הזיעה ממצחו
והביט במה שהצליח לעשות. מה, זה כל מה שעשיתי? חשב לעצמו. עם כל המאמץ
שהשקיע, כמה הזיע, וזהו? כל כך מעט.
למרות זאת, הבין האיש שככה הדברים פועלים. לא מלקקים דבש בתחום קשה
שכזה. בטח כשמגיעים אליו בלי רקע בכלל. הוא לא התייאש ואף הגביר את הקצב.
הוא התחיל לקרוא יותר לעומק על הנושא. הוא קיבל השראה מספרים שקרא. הוא
התייעץ עם מומחים, שאל חברים ומכרים. כל זה עזר לאיש מאוד, ולאט לאט התחיל
המגדל לרקום עור וגידים. כבר בשלב מוקדם מאוד, היה האיש גאה מאוד במה
שהשיג. הוא אהב מאוד את מה שהספיק וזה נתן לו סיפוק גדול מאוד. העבודה על
המגדל לימדה את האיש המון, לא רק בתחום הבנייה, אלא גם בזכות ההתמודדות עם
אתגרים בתחום חדש לגמרי.
וכך, הימים עברו, ומתווספים להם עוד לבנה, עוד
קיר, עוד חלון, עוד דלת, עוד קומה... המגדל מתחיל להיראות טוב בעיני האיש,
אך עוברי אורח שהסתכלו מהצד תמיד הגיבו בהרמת גבה. זה פשוט לא התאים לנוף,
חלק אמרו בקול. חלקם אף פנו לאיש והעבירו ביקורת, טענו שהבניין לא צריך
להיות כך. מה הם כבר מבינים? הדף האיש את טענותיהם כשדן בינו לבין עצמו
בצדקת מעשיו. "אני משתדל כל כך שהכול יהיה טוב, וגם אם זה לא מושלם, עבדתי
קשה כדי לעשות את ההתאמות, ללמוד מה צריך להיות ומה לא, ביררתי מה מותר ומה
לא, וזה מה שחשוב", חשב לעצמו.
כעת כבר התנוסס המגדל לגובה רב. על עדני חלונות
בקומות העליונות קיננו ציפורים יפות ונחמדות. האיש המשיך ועבד קשה. בקומות
התחתונות כבר עיצב חלק מהחדרים, צבע את הקירות, הכין מרצפות מיוחדות. היה
זה ערב יום חמישי אחד בקיץ בו קרה אירוע מזעזע. אחת המרפסות התמוטטה וריסקה
גם חלקים מהקומות מתחתיה. האיש היה בהלם, מזועזע לחלוטין. בעיניו זה נראה
כמו סוף העולם. הוא היה בטוח שהכול הולך מצוין, אך הנה, למרות העבודה הקשה,
משהו היה לא כשורה.
האיש הבין שהוא בוכה יותר מדי על אירוע קטן יחסית, התאפס וניגש לתיקון
המרפסת והנזק המשני. אולם, עוד לפני שהספיק לסיים עם התיקון של המרפסת, שמע
קול פיצוץ עז מהצד השני של המגדל, וכאשר ניגש לשם ראה שאחד מצינורות הגז
השמיד חצי קומה. כך קרו תקלות קטנות פחות וקטנות יותר ברצף זמן קצר, כשכל
פעם ניגש האיש למלאכת התיקון. הוא חשב שהצליח להתרגל ולהפנים את הקושי החדש
הזה, אך פעם אחר פעם הוא נתפס לא מוכן וזה פגע בו מאוד.
האיש עדיין אהב מאוד את המגדל, והגובה הרב אליו
הגיע בהחלט סיפק אותו מאוד, אך התקלות הרבות גרמו לו לחשוב שאולי הוא עושה
את הדברים לא נכון. ואכן, בבחינה מחודשת של השלד של המבנה, ראה שהיה צריך
לבנות שכבה שלמה מחומר אחר. אין בעיה, אמר האיש לעצמו, אבנה הרבה דברים
מחדש, אך המגדל יהיה חזק יותר ויציב יותר בזכות זה. הוא היה חדור מוטיבציה
לעשות את ההתאמות. האיש ידע שזה יהיה המפתח להצלחה של המגדל. במרץ רב עמל
על החידוש, ולשמחתו, הוא אפילו לקח כחצי מהזמן המתוכנן.
אולם, פיצוץ שמוטט חלק לא קטן מהמגדל עצר את
ההתלהבות פעם נוספת. האיש התרחק קצת מהמגדל והסתכל עליו מרחוק, וראה שהוא
נראה שונה לגמרי ממה שדמיין בהתחלה, ראה שחלקים של המגדל לא קשורים אחד
לשני, שהעיצוב רחוק מלהיות מה שחשב שיהיה במגדל שלו. הוא כן שמח מהדרך
מאוד. הידיים התלכלכו, הברכיים השתפשפו, אך זה היה כיף רוב הזמן - אם
שוכחים את התקלות הטורדניות. האיש צבר ידע כה רב והגיע כה רחוק, ואף על פי
כן, הוא לא היה יכול להתנער מהמחשבה שהמגדל לעולם לא יסתיים. כל ההרס
והתקלות התישו אותו. הוא הבין שחייו התמקדו בבניית המגדל, וכמה כאבה לו
המחשבה, ממש צרבה לו הנשמה, שהדבר היחידי שטוב לו, שחשב שעשה טוב - הוא הרס
במו ידיו.
I wanna build you up brick by brick
I wanna break you down brick by brick
I'm gonna reconstruct brick by brick
I wanna feel you love
אני רוצה להציג בפניכם סדרה של שירים שעוסקת באלכוהוליזם מאת להקת המטאל Dream Theater. מדובר בחמישה שירים שכל אחד מהם נמצא באלבום אחר. בעצם תהליך הכתיבה נמשך כ-8 שנים, החל מהאלבום הראשון שיצא ב-2001 עד לאלבום האחרון שיצא ב-2009. את כל השירים כתב וחיבר המתופף של הלהקה, מייק פורטנוי. הליריקה עוסקת בהתמודדות שלו עם אלכוהוליזם - כל שיר מהווה כמה שלבים ב"תוכנית שנים עשר הצעדים" המפורסמת.
אז מה הקשר בכל זאת? אף על פי שהשירים מדברים על בעיה אחרת, לא מציינים פעם אחת במפורש אלכוהול (אם כי יש כמה מטאפורות - כמו "כלא הזכוכית" שמדבר על בקבוק זכוכית), כך שזה נותן לדימיון לגלוש לאן שרוצים. השירים מדברים על עצם ההתמודדות עם הבעיה, ובזכות התיאור הכללי, אני מזדהה מאוד עם הרבה מהשורות בשירים, ומרגיש שחוויתי בעצמי את אותם שלבים בהתמודדות בזמנים כאלו ואחרים. בכיוון ההפוך, אני גם למדתי ושאבתי כוח מהרבה רעיונות בשירים, אז אין ספק שאני חייב לשירים האלו המון הוקרת תודה והערכה שעזרו לי לפעמים ברגעים קשים יותר בחיים.
נתחיל מהשיר הראשון, The Glass Prison, שמדבר על שלושת השלבים הראשונים בתוכנית. השיר עצבני וכבד מאוד, בטח ביחס ללהקה שלא התאפיינה בשירים בסגנון הזה עד אז. בשלב הראשון, Reflection, הדובר מודה שהוא חסר אונים מול הבעיה ושאין לו שליטה עליו, כמו בשורות:
I'm powerless, have to let go
או
Hopeless surrender Obsession's got me beat Losing the will to live Admitting complete defeat
בשני השלבים הבאים, Restoration ו-Revelation, הדובר מבקש עזרה מכוח גדול יותר לפתור את הבעיה, להגיע לשפיות. בתוכנית עצמה מדובר באלוהים, אבל כמעט ולא מרגישים את זה בשיר עצמו, ושומעים בקול גבוה מאוד את זעקותיו של הדובר לעזרה, ושהוא מוכן, בעזרת אמונה, לקבל את העזרה הזו - שזה גם חשוב. השורות הבולטות הן -
Help me - I can't break out this prison all alone Save me - I'm drowning and I'm hopeless on my own Heal me - I can't restore my sanity alone
או
I turned around, saw a light shining through The door was wide open
השיר השני, This Dying Soul, ממשיך את הקו העצבני מהשיר הראשון, ובו שני שלבים: Relections of Reality (Revisited) ו-Release. הוא מבטא סוג של חשבון נפש והודאה של הדובר. הוא מתחיל עם שתי שורות מאוד עוצמתיות שאני נוהג לחזור עליהן לא מעט:
Hello, Mirror - so glad to see you my friend, it's been a while Searching, Fearless - where do I begin to heal this wound of self-denial
זה בעצם רומז לי שהגיע הזמן להסתכל במראה ולהפסיק עם ההכחשה.
החלק הראשון מסתיים עם השורות:
Now that you can see all you have done It's time to take that step into the kingdom All your sins will only make you strong And help you break right through the prison wall
כלומר, אחרי שנותנים מבט כנה לעצמנו, למראה, אחרי שמבינים מה עשינו ומה לא - אנחנו עושים את הצעד קדימה, לומדים מהטעויות, מתחזקים - ושוברים את ה"מחסומים" שכלאו אותנו.
השיר השלישי, The Root of All Evil, כבר רגוע יותר, כנראה לאור ההתקדמות של הדובר בהתמודדות עם הבעיה שלו. הדובר מבקש עזרה ספציפית יותר - להשתחרר מהפגמים, מהחסרונות. אני לא צריך להוסיף יותר מדי מילים, כי פה המילים ממש מדברות בעד עצמן:
Driven blindly by our sins Misled so easily Entirely ready to leave it behind I'm begging to break free
Take all of me The desires that keep burning deep inside Cast them all away And help to give me strength to face another day I am ready Help me be what I can be
אני ממש יכול להעיד שבשלב מסוים אמרתי את המילים האלה בנוסח דומה: "קחו אותי. התשוקות שבוערות עמוק בתוכי - העיפו אותן... ותנו לי כוח להתמודד עם עוד יום. אני מוכן - עזרו לי להיות מה שאני יכול להיות." מרעיד את הלב מהתרגשות איך השורות האלה כל כך כלליות ובו זמנית ממש נוגעות בי.
השיר הרביעי, Repentance, שובר לחלוטין את האגרסיות והבומבסטיות של הסדרה, והוא שיר שקט מאוד, אפל, מהפנט ומלנכולי משהו. כשם השיר, מדובר בהכאה על חטא, ושוב, המילים פה מאוד חזקות ויכולות לדבר בעד עצמן, כמו בפזמון:
I once thought it better to regret Things that I have done than haven't Sometimes you've got to be wrong And learn the hard way Sometimes you've got to be strong When you think it's too late
פעם הוא חשב שעדיף להתחרט על מה שעשית מאשר מה שלא עשית. משתמע מכך שההיפך הוא הנכון, ואני מסכים עם כך מאוד: עדיף להתחרט על מה שלא עשינו. כי למעשים שעשינו יש השלכות שיכולות להיות הרסניות לא רק לנו אלא גם לסובבים אותנו, להבדיל ממה שלא עשינו, שבמקרה הכי גרוע יציק רק לנו במחשבות. אבל לפעמים אין ברירה, והטעות כבר נעשתה, ולא נותר לנו אלא ללמוד בדרך הקשה. בהמשך השיר, כל מיני מוזיקאים מתוודאים ומתנצלים על מעשים שעשו.
השיר מסתיים בשתי שורות שמגדירות את ההרגשה שלי בצורה הכי טובה שאפשר:
You're only as sick as your secrets, but the truth shall set you free... The truth is the truth, so all you can do is live with it.
לא הייתי מסתיר את הבעיה שלי אם לא הייתי חושב שהיא בעצם מהווה מחלה. הסודות האלו כובלים אותי וגורמים לי להרגיש חולה, כשבעצם אני בן אדם בריא סך הכול. אם אהיה בטוח מספיק לא להסתיר את זה, אהיה בן אדם חופשי ומשוחרר. האמת היא האמת - וכל מה שאני יכול לעשות הוא לחיות איתה, ככל שאשלים איתה מהר יותר, כך ייטב לי מוקדם יותר.
השיר החמישי והאחרון, The Shattered Fortress, מחבר בין כל השירים ומאחד אלמנטים מוזיקליים מכולם, הוא הגראנד פינלה של הסדרה. הדובר כבר ממש מסיים את התהליך, ובעצם נמצא בשיא - הוא מסתכל במראה ורואה את המבצר מנופץ, הוא שלם עם עצמו ולא חי בשנאה עצמית. הביטחון כל כך גבוה, שבסוף השיר הוא מוכן לקחת אחריות על אחרים ולעזור גם להם בבעיה:
I am responsible When anyone, anywhere Reaches out for help I want my hand to be there
כל השירים ברצף, למי שמעוניין לשמוע אותם ביחד:
אני בחודשים האחרונים מרגיש כה חזק בהתמודדות שלי עם זה, שאני חושב שאני בצעד השנים עשר. כלומר, אני פה כדי להושיט יד, אני פה כדי לעזור, לתמוך. אני כבר לא אחראי רק על עצמי. אפשר לומר שהבלוג הזה הוא חלק מהצעד הזה. האמת, כתבתי את הפוסט הזה במקור לפני 3 חודשים בערך, אבל לא מצאתי לו זמן מתאים. כשכתבתי אותו, רציתי לכתוב שאני לא יודע באיזה שלב אני נמצא, שאני כל הזמן נע במין מעגלים בין הצעדים והשלבים. מה אתם אומרים? איפה אני עומד?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
