במהלך השירות הצבאי שלי בפרט ובחיים בכלל יצא לי לעבוד הרבה מול אנשים. הרבה פעמים הייתי צריך לגרום לאחרים לעשות משהו מסוים. זאת לא משימה פשוטה כלל וכלל. לאנשים יש רצונות, אינטרסים, צרכים שאסור להתעלם מהם. הרבה פעמים אנשים לא שמים לב לכוח של המילים שהם בוחרים לומר לאחרים, איך זה משפיע עליהם. למדתי הן מהניסיון שלי והן מאחרים לא מעט כדי להשתפר בכל מה שקשור ביחס שלי לאחרים ואיך להשלים את המטרות והיעדים שלי (ושלהם, לפעמים) בצורה טובה יותר. הייתי רוצה לחלוק את אחת המסקנות העיקריות שלי בפוסט הזה. 

 

המילה "לא" היא מילה עוצמתית מאוד שאנחנו, לצערי הרב, משתמשים בה יותר מדי. אם סתם אומרים אותה אחרי שהצד השני דיבר, זה למעשה מבטל את כל מה שאמר. ככה, במילה אחת של הברה אחת, אפשר לבטל עשרות מילים שהאחר אמר. איך זה הגיוני? למילה "לא" יש, כמובן, משמעות גם כחלק ממשפט.

 

אולם, יש בעיות רציניות עם המילה הזו ובכלל בדיבור בדרך השלילה. הבעיה הראשונה שאני חושב עליה היא שהרבה פעמים משתמשים בה כדי לומר לאנשים מה לא טוב ומה לא לעשות. אז הבן אדם השני יודע מה לא לעשות, אבל האם הוא יודע מה הוא כן צריך לעשות? האם וידאתם את זה? כשאדם יודע מה לא לעשות הוא לא רואה אפילו עשירית מהתמונה כי עדיין יש הרבה אפשרויות (אלא אם כן מדובר במשהו שהוא שחור ולבן, אבל רוב המקרים לא כאלה). למשל - "אל תלך משם" - אז מאיפה כן ללכת? בוא ננסח את זה בצורה חיובית "בוא תלך בדרך הזו, היא בטוחה". "אל תפר את החוק הזה והזה" - אז איך עומדים בחוק? במקום זאת אפשר לומר "הקפד על ביצוע המטלה הזו והזו".

 

דרך השלילה גם בעייתית כשמעבירים ביקורת או משוב למישהו אחר. אם מציינים למישהו מה הוא לא עשה טוב, הוא עדיין לא יודע מה כן לעשות. זה נחמד שאומרים למישהו "עשית את הטעות הזו והזו", "היית לא טוב בדיוק בפרטים הקטנים", "אתה ראש קטן וזה לא טוב" - אז הבן אדם השני לומד שהוא היה לא בסדר, אך חסרה לו הדרך הנכונה. אני מאמין שניסוח נכון יותר יהיה להכווין את הצד למקום חיובי, להראות לו "איך" להגיע לשם. למשל, "במקרה הזה אפשר להסתכל על הפרט הזה והזה, שיכול לעזור לך להגיע לתוצאה טובה יותר" או "הציפייה היא שאנשים יגדילו ראש כדי שהם יוכלו להביא מעצמם רעיונות ומעשים שיתרמו לעצמם ולעבודה".

 

גם בתחום הספורט הקבוצתי דרך השלילה יוצרת אפקט שלילי. הרבה פעמים כשמשחקים בקבוצה, יש לחץ גבוה מאוד לביצועים טובים ומהירים. מה שמוסיף ללחץ הזה הוא פחד מטעויות, בייחוד כשחברים לקבוצה או המאמן צועקים "אסור לנו להפסיד" או "אסור לנו לאבד את הכדור" או "אסור לנו לעשות טעויות" או אפילו משהו כמו "תפסיק ללכת לבד". שוב, השחקנים לא רק שלא יודעים מה לעשות במצב הזה, נוצר אצלם לחץ לא לעשות טעות והמחשבות שלהם מתרכזות איך לא לעשות טעות, במקום להתרכז באיך לבצע את הפעולה שלהם טוב יותר. המחשבות צריכות להיות מכוונות למקום של "בואו ננצח" או "בואו נשמור על הכדור ביחד" או אפילו ברמה הבסיסית "תרים את הראש, תנשום, תשחק רגוע, תן פס קצר לשחקן לידך". ברגע שהמחשבות חיוביות יותר הלחץ יורד וקל יותר לבצע טוב יותר.

 

במקום אחר ודומה למה שפירטתי לפני כן, כשאדם אחר מדבר על תכניות שלו, קל מאוד לשלול אותן. יותר מדי פעמים אני שומע שני אנשים משוחחים על מה שהם מתכננים לעשות, והאדם שמולם פוסל את זה עם משפטים כמו "אתה לא יכול לעשות את זה ככה" או "לא תוכל כי חסר לך זה וזה". פעם נוספת, האדם לא יודע מה הוא כן יכול לעשות. רצוי בעיניי להתוות את המשפטים בצורה חיובית כמו "אם אתה רוצה להגיע לזה, תנסה קודם לעשות את זה ואת זה" או "על מנת להשלים את זה, כדאי שיהיה לך את זה ואת זה".

 

אם התכנית או הרעיון באמת לא נכונים בעיניכם, אפשר תמיד להציע רעיון חלופי, במקום רק לומר שהרעיון כולו לא טוב. הרי קל לומר שמשהו לא טוב, קל למצוא בו פגמים - בואו נחשוב על פתרון בכל זאת. איך מצליחים לענות על הצורך. 

 

נכון, כל מה שאני אומר לרוב לא פשוט ליישום. אך עם תרגול והפנמה אני מאמין שזה יכול לעזור לכולנו. אני יודע שזה עזר לי המון. פתאום הצד השני מקשיב למה שאני אומר, מבין אותי טוב יותר במקום להיפגע, להעלב, להתעצבן או בסופו של דבר לא לעשות את מה שהייתי מצפה שיעשה בעקבות דבריי. הדיבור החיובי הוא בסופו של דבר עוד כלי בחגורה שלי. לא תמיד הוא הדבר הנכון, הרי ברור שיש מצבים חריגים שדורשים יחס אחר, בטח במסגרות נוקשות כדוגמת הצבא. אך אני משתדל להביא אותו למקומות ולמצבים הנכונים, ובינתיים הכלי הזה שירת אותי נאמנה. אני חושב שהוא יכול לשרת כל אחד מכם גם כן.

 

המוח שלנו זה דבר נפלא. הוא מסוגל לעשות כל כך הרבה דברים. לתפעל חמישה חושים, לחשב תרגילים מסובכים בחשבון, להזיז מספר שרירים בגוף, וכל זה יכול לקרות במקביל. הדבר העיקרי שאני רוצה לספר לכם עליו בפוסט זה הוא תהליך התפיסה, שלמוח יש חלק לא מבוטל בו. אנחנו קולטים גירויים מהסביבה, חשים אותם בעזרת החושים, ומערכת העצבים מעבירה אותם למוח. המוח מעבד את הגירויים האלה ומעניק להם משמעות. ברוב המקרים, המוח מצליח לתת לנו תמונת מצב נכונה של הסביבה. כשאדם בריא מסתכל לכיוון של נוף, הוא יוכל לאבחן איזה עץ קרוב יותר או רחוק יותר, איזה מהם גדול יותר, מה הצבעים שלהם וכך הלאה. אולם, בהרבה מקרים, המוח שלנו, פשוט מאוד, שוגה. הוא שוגה באופן שיטתי, מובנה אפילו. הרבה פעמים אנחנו רואים או מרגישים משהו שהוא לא נכון, לא קיים.

הדבר הראשון והכי קל לדבר עליו הוא אשליות אופטיות. זה הדבר שהכי "בולט לעין" כשמדברים על טעויות תפיסה. אתן לכם מספר דוגמאות מפורסמות כדי שתוכלו להבין על מה אני מדבר:

אם תעבירו את הפוקוס מאזור לאזור, תראו שהעיגולים זזים - אף על פי שהם לא זזים בכלל!

דברים ייראו לנו באורך שונה, אף על פי שהם באורך שווה לחלוטין. מוזמנים להוציא סרגל ולמדוד את המסך.



הרקע הוא דירוג מאפור כהה לאפור בהיר. נראה שהמלבן הפנימי גם הוא מדורג, מאפור בהיר לאפור כהה, אך בפועל הוא צבוע בצבע אחיד.

ריבוע A וריבוע B צבועים באותו גוון של אפור.



אם תסתכלו על הנקודה השחורה ותתקרבו/תתרחקו עם הראש, ייראה כאילו שני העיגולים זזים. (כמה מכם הרגישו טיפה מטופשים כשעשו את זה? תחשבו כמה זה מביך אם תופסים אתכם עושים את זה...)

המסקנה המתבקשת היא שיש לא מעט מצבים בהם לא ניתן לסמוך על הראייה שלנו. יש להבין שקיים פער, לפעמים, בין מה שאנו רואים ותופסים לבין מה שקורה במציאות. רצוי לשמור על עירנות גבוהה, לבחון פעם נוספת ולא רק להעיף מבט על משהו כדי להימנע מפספוס דבר מה משמעותי.

 

לצערנו, לא פה מסתכמות הטיות התפיסה של בני האדם. אם זה היה כך, מצבנו היה טוב. המוח שלנו גם נוטה המון פעמים לדבר שנקרא הטיה קוגנטיבית. בני אדם נופלים, באופן שיטתי, לטעויות בשיפוט של מה שקשור אליהם באופן אישי או לסביבתם. אחד הגורמים העיקריים לכך הוא שהמוח אוהב מאוד "קיצורי דרך", כי בכל זאת, יש איזושהי מגבלה ליכולת שלו, אך הקיצורים האלו מובילים לכך שהוא מעבד את המידע באופן שגוי. זה משהו טבעי לחלוטין שקורה אצל רוב בני האדם בלא מעט מקרים. זה לא משהו שחייב לקרות תמיד, בטח כשמפתחים לכך מודעות, אלא מדובר במנגנונים שמובנים בנו, מהיותנו בני אנוש, שניתן להבחין בהם בצפייה מהצד.

 

הדוגמה האהובה עליי ביותר נקראת "הגנה בשירות האגו" או "הטיה לטובת העצמי". לבני אדם יש נטייה לייחס את הצלחותיהם לגורמים פנימיים, לדוגמה: "הצלחתי בבחינה כי אני גאון, כי למדתי טוב", אך את כשלונותיהם הם ייטו לייחס לגורמים חיצוניים, לדוגמה: "לא הצלחתי בבחינה כי היא הייתה קשה, כי המזגן לא עבד". הביטוי "הרצפה עקומה" מצלצל למישהו? זה בדיוק העניין. לאדם יהיה קשה להודות בכישלון שלו, וככה הוא מגן על האגו שלו, על הדימוי העצמי שלו, כשבפועל, הוא צריך לשים דגש על בעיה פנימית ולתקן אותה. בכיוון ההפוך, אם ההצלחה אכן נזקפת לגורם חיצוני, למשל הבחינה הייתה קלה, אז אותו אדם לא באמת למד היטב, ובפעם הבאה הוא עלול להיכשל מרוב ביטחון עצמי.

 

דוגמה נוספת היא "אפקט פועל-צופה" או "הטיית הצופה המשתתף". היא די דומה להטיה הקודמת אך קצת שונה. היא מדברת על כך שאנשים נוטים לייחס את ההתנהגות שלהם לגורמים חיצוניים, למשהו בסביבה, בעוד כשמדובר בהתנהגות של אחרים, הם ייטו לייחס את אותה ההתנהגות לגורמים פנימיים. מדובר לאו דווקא בהתנהגות שליליות, אך כך קל יותר להדגים אותה. למשל, כשאדם כלשהו עובר תאונה, הוא בדרך כלל יאשים את הנהג האחר, את תנאי הדרך וכדומה, בעוד כשאותו אדם יסתכל על תאונה אחרת, הוא ה"צופה", הוא ייחס את זה לסיבה פנימית כלשהי, כמו חוסר אחריות, נהיגה לא טובה וכך הלאה.

 

בקטגוריה אחרת של הטיות, יש הטיה מפורסמת מאוד שנקראת "אפקט הראשונות", או בשמה העממי "רושם ראשוני". המידע הראשוני שאדם סופג וקולט לגבי מושא כלשהו, לצורך העניין אדם אחר, ישפיע במידה רבה מאוד על ההתרשמות הכללית שלו, יותר ממידע שיקבל בהמשך; אולי אף ידחה בתפיסתו מידע חדש שסותר את המידע הראשוני. זה משהו שיש לו משמעות ענקית בכל דבר שאנחנו עושים. אם, במקרה, הגיע מידע שלילי אודותינו לאדם אחר, זה עלול להחריב את הסיכויים שלנו לחזק קשר עמו, גם אם זה רק חלק קטן מהאישיות שלנו. אף יותר מכך - זה עלול לפגוע בסיכוי שלנו להתקבל לעבודה, במידה ויצרנו רושם ראשוני לא טוב בראיון. כנגזר מהטיה זו, אם יעמדו בפנינו שני אנשים עם אותם מאפיינים, אך אצל אחד גילינו קודם את החלק החיובי ואצל האחר קודם את החלק השלילי, אז אנו נחבב יותר את הראשון, באופן טבעי.

 

הטיה דומה לכך היא "אפקט ההילה". אחרי שגילינו על אדם כלשהו תכונה בעלת אופי מסוים, חיובית או שלילית, אנו נייחס לו תכונות בעלות אופי דומה. בעצם, אותה תכונה יוצרת סביבה "הילה" בתפיסה שלנו על אותו אדם, היא ממלאת חלל שעוד אין לנו אפילו פרט מידע אחד עליו. דוגמה פשוטה היא מראה חיצוני: כשנראה אדם יפה, נייחס לו גם יופי פנימי. כשנראה אדם עם משקפיים, נייחס לו גם חוכמה. דוגמאות מורכבות יותר מתייחסות לתכונות אופי שגילינו אצל אדם מסוים: אם ראינו אדם כלשהו לא מאורגן במשהו ספציפי אחד, נחשוב שהוא לא מסודר באופן כללי, שאולי הוא עצלן, אולי הוא חסר אחריות וכך הלאה. בהטיה אחרונה זו, אני מרשה לעצמי גם לחזור לנושא שלשמו באנו הנה: כששומעים על אדם שהוא פדופיל, באופן אוטומטי נייחס לו תכונות רעות אחרות: רוע לב, כיעור, אכזריות, בוטות, גסות, אנוכיות והרשימה ארוכה.