ההתחלה של הפרק ממש חשובה לסיפור...
פרק 3
לרוץ לרוץ ולרוץ. לפנות פו ולהמשיך לרוץ.
'אני חייבת לברוח מימנו' חשבתי לעצמי.
פתאום עצרתי, 'מי מי אני בורחת? '
'לא משנה' החזיר לי קול קטן בראש 'העיקר לברוח!
'לברוח מי מה?' כלום ואז הרגשתי פחד,
ופשוט הייתי חייבת לרוץ!
'רגע' עצרתי רגע זה חלום כלום לא יקרה לי!
'בטוחה?' השיב לי הקול הקטן והמעצבן בראשי
אני חייבת לקום! 'ואו הגעת למסקנה הזאת בכוחות עצמך?' החזיר לי הקול.
ניסיתי להתעורר בכוח, תחושת הפחד הגיעה עוד פעם.
''אשלי! קומי כבר'' ניסיתי לקום אבל כלום. 'תיפתחי את העיניים' אמר הקול המעצבן
ישבתי מתנשפת במיטה.
הוזזתי את הראש לכול הכיוונים ליראות שאני באמת בחדר שלי, ושבאמת הכול בסדר.
משהו זז בזוית העין שלי - הסתובבתי כלום...
'תחזרי לישון' פקד קול בראשי קול שקט ואפל, 'תחזרי לישון, זה סתם היה חלום' המשיך הקול המוזר
''סיוט'' תיקנתי אותו בקול, ''זה היה סיוט ואני לא חוזרת לישון!'' ניסיתי לדבר בשקט ככול האפשר
עוד תזוזה בזוית העין שלי ועוד פעם סובבתי את ראשי לשם, וכלום.
''מי זה?! תראה את עצמך!''
'תחזרי לישון' דחק בי הקול. 'אני רק ישים את הראש על הכרית' חשבתי לעצמי, 'אני ישים ראש על הכרית ואז הוא יפסיק להציק לי'
'אבל מה אם יחזור החלום? אני לא רוצה להירדם!'
קמתי מהמיטה בהחלטיות והוצאתי את היומן שלי,פתחתי אותו בעמוד הקודם-הרגל ישן,אני אוהבת לקרוא את הדבר האחרון שכתבתי.
התיישבתי על הרצפה בתנוחה הכי נוחה שיכולתי לגייס והתחלתי לקרוא.
אבל לא יכולתי,הרגשתי כאילו מסך שחור מול העיניים שלי ואני לא יכולה ליראות כלום.
'אז אני פשוט אלך לישון' מנסה להשלים עם זה, אבל הייתה לי תחושה שהיום החלום לא יחזור על עצמו.
''היי נט! בוקר טוב!'' התגובה של נטלי הייתה כאזות ציפוייה שהשתדלתי לא לגלגל עניים או לגחך.
''אשלי!'' היא צרחה וקפצה עלי, ''אוויר נט,אוויר'' ''אוי סליחה אש, אבל מה קורה?''באתי להשיב כלום אבל ליפני שהוצאתי מילה היא הספיקה להגיד ''אל תגידי לי שהכול טוב אני רואה שקרה משהו''
למסתקל מהצד זה ממש מוזר, אני ונטלי הכרנו בתחילת הלימודים (ליפני שבוע) ואנחנו כבר חברות טובות. כמובן שלא נטשתי את דני, היא פשוט קצת התרחקה מימני מיתחילת השנה, שאני מיסתקלת לה בעניים אני רואה שקרה לה משהו אבל כל פעם שאני שאלתי היא היתחמקה מהתשובה, והיא בתגובה מישתדלת שלא להביט לי בעיניים.
''סתם חלום מוזר'' עניתי לנטלי, היא באה לישאול משהו אבל היה צילצול והמורה הייתה צריכה בכול רגע להיכנס, ''זה יותר מיזה'' היא קבעה והלכה להיתשיב במקום שלה כי המורה ניכנסה.
נטלי ניסתה כול היום לגלות מה יש ואני רק הייתי חשדנית.
וכול פעם שראיתי צל בזיות עיני היסתובבתי לאותו כיוון,פעם אחת היא שינתה נושא ושאלה מה יש שאני כול הזמן מיסתקלת לצדדים וניסיתי להגיד לה שזה סתם חוסר מנוחה ולא משהו רציני הרגשתי לא נעים שאני לא מספרת לאף אחד על על החלום.
'היום בהליכה אני אספר לדני, אולי היא תדע מה לעשות.'
אבל לא היה לי מתי לספר כי דני דחתה את ההליכה הקבועה שלנו.
בלילה ניכנסתי בחששות למיטה. פוחדת שהחלום יחזור.
כול היום ראיתי צללים והיתאפקתי שלא להיסתובב, פחדתי שמה שאני בורחת מימנו זה איזו צל,
או שעם המזל שלי זה משהו יותר גרוע...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
