שלום. אפתח בהתנצלות על העלמותי. אתם לא היחידים שהזנחתי לאחרונה. בשכונה מדברים על ג'אם, שנעלמה מהאופק לזמן לא קצר ויש שמועות שהיא בדיכאון ועזבה את העיר.

אז לא עזבתי את העיר, לפחות לא לצמיתות. יצאתי מהעיר לזמן מה כדי להתאוורר. אם כי, השמועות על ה"דיכאון" לא לגמרי מטעות.

זה מתחיל כמו הרבה סיפורים אחרים: הכרתי בחור. נקרא לו אחנתון; הוא קורא לי נפרטיטי, אז זה נראה לי ראוי.

הכרתי אותו לפני שנה בערך, אבל התחלנו לצאת לפני כארבעה חודשים. הוא היה לקוח שלי בקפה, שדרך אגב, עזבתי. אני כרגע מובטלת, אבל כבר נגיע לנושא הזה בפוסט אחר. בתקופה ההיא, הוא התחיל איתי. הבחור בן 43, יפה תואר, אחלה שותף לשיחה, בעל חוש הומור נפלא, יודע להקשיב ויודע לדבר. יש לו קסם, והרבה בחורות שמות עליו עין. לי היה עליו רושם של בחור שתחילת גיל העמידה בלבלה אותו, וזה מתבטא בפלירטוטים בלתי מודעים עם נשים צעירות. זו הסיבה שלא לקחתי אותו ברצינות בהתחלה. כשהכרנו, הוא היה מובטל. יצא בדיוק מגירושים שניים, עזב את תל אביב וחזר לגור אצל הוריו ללא רכוש או כסף. מאוחר יותר שכר דירת חדר קטנה מאמא של חבר ילדות שלו, שעשתה לו מחיר. מצב לא נעים בכלל. הוא היה בעוצר יציאות ולכן הזמין אותי אליו לדירה. אני לא הולכת לבחורים שאני לא מכירה לדירה, כי אני לא מטומטמת, ולכן אמרתי שלא. אם הוא רוצה להיפגש אני אשמח, אבל בבית קפה או בר. הוא התבייש להגיד לי שאין לו כסף ולכן זה לא קרה. בסוף לאחר כמה חודשים של הכרות, החלטתי שבסדר, ובאתי. ישבנו ושוחחנו כשעה, אני שתיתי את הבירה הראשונה שלי לאותו יום והוא, לפי ההתנהגות, כבר היה בשישית פחות או יותר. הוא רכן לקראתי והתחיל לנשק אותי. אני חייבת להיות כנה, ותודה לאל שהבלוג הזה בדוי כי בא לי להגיד את האמת: כשהוא התקרב אלי הרגשתי שאני רוצה את זה, נמשכתי אליו, אבל ברגע שהתחיל לנשק אותי הרגשתי דחייה, רציתי שיתרחק ממני. שנאתי את הנשיקות שלו עד כדי כך שהתחשק לי להקיא, ואני מבטיחה שאני לא מנסה להיות דרמטית. הוא לא ידע לנשק. הוא מהמנקרים, אלה שחופרים לך בתוך הפה בחיפוש אחר זהב, מוצצים וסורקים ולא סוגרים את הפה לרגע. מה שקורה במקרה הזה זה הרבה רוק שמצטבר, עד שאת מרגישה שהבחור מנסה להטביע אותך. איכס. בטח ככה שלדים מתנשקים, כי אין להם שפתיים. זה היה דוחה, בחיי. מצטערת על התיאורים הציוריים. באותו רגע עצרתי אותו ואמרתי שאני צריכה ללכת. הוא התנצל, תירץ שהוא מבושם ולא התכוון, שאין סיבה שאלך. אמרתי שאני מצטערת אבל אני ממש צריכה ללכת, ופשוט נעלמתי.

בדיעבד, הוא סיפר לי שהוא היה מאוד מתוסכל מאותו ערב, וכשהתעורר בבוקר שלמחרת הרגיש נורא. נזכר איך ברחתי לו והרגיש כמו מפלצת, אבל לא ידע מה הסיבה האמיתית או מה עליו לעשות. כל מה שהוא ידע זה שהוא הרס לעצמו את הסיכויים. באותה תקופה, הוא קיבל הרבה תשומת לב מבחורה אחרת, בת 19, שהוא הכיר הרבה לפניי, כי עבדו ביחד בעבר, ואף פעם לא ראה אותה כאופציה בכלל. אחרי שזה קרה, הוא התקשר אליה והיא באה אליו. מאז הם יצאו למשך 3 חודשים בערך. הכרתי אותה רק באופן שטחי, ידעתי שהיא בחורה מאוד אינטליגנטית לגילה, רצינית עד מוות, חסרת חוש הומור ואפילו בהליכה שלה אפשר לראות כמה העולם הפנימי שלה משעמם ומחושב. ומה הייתי אמורה לחשוב? בחור בן 43, מתחיל איתי בת ה26, אני באיזשהו אופן דוחה אותו, וכמה ימים לאחר מכן הוא יוצא עם בחורה בת 19. באופן טבעי, חשבתי לעצמי, "אהה! אז הוא כן מהבחורים המבוגרים האלה שמחפשים לעצמם צעירה. נו טוב." ועוד הוא מצא לעצמו צעירה עם נפש זקנה מאוד, מה שאולי אפילו יותר עשה לו את זה.

מאז כמעט שלא ראיתי אותו, שמעתי עליהם רק מהשמועות בשכונה. השכונה שלי היא כמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם והם מדברים. הוא סיפר לי שבשלב מסוים, הוא היה במצב כל כך קשה שנהיה אדם מאוד מדוכא, וזה השפיע גם עליה. זה היה תהליך מסוים, אני מניחה, אבל הגיע היום שבו היא באה אליו הביתה, הוא היה בדיכאון, היא הניחה את ראשה על כתפו במחוות הזדהות, ובאותו רגע הוא הרגיש שהוא נחנק, וזרק אותה. אבל הם נשארו ידידים.

כמה שבועות לאחר מכן, הוא נעלם לגמרי מהאופק והחלטתי לנסות ולסמס לו. זה היה בג'ם בלוז, שלפתי את הטלפון ברגע מסטולי קטן וכתבתי, "איפה אתה? חסרת לנו. תביא לכאן את התחת היפה הזה."

אני ואתם יודעים שאסור לקחת ברצינות הודעה של אדם שנמצא בהיי, אבל יאמר לזכותו, הוא לא ידע. פתאום הרגיש שעדיין יש לו סיכוי עם הבחורה שעניינה אותו במקור. הוא החליט שהוא נלחם, והפעם, לא מקבל לא כתשובה. את כל זה כמובן סיפר לי מאוחר יותר.

הוא כתב לי בחזרה שהוא בעוצר יציאות, אבל בהמשך השבוע הוא עבר ליד בר שישבתי בו וכשראה אותי מרחוק נפנפתי לו. הוא נפנף בחזרה וסימן שהוא כבר יבוא. כעבור כמה דקות הצטרף וישב איתי ועם כמה אנשים מהשכונה, והיה ערב קליל ונחמד. הרגשתי שהוא מדוכא, אבל מחביא את זה מאחורי החיוך שלו וההומור השנון. או כמו שהוא אומר, "השנון במחלוקת".

ס' ישב איתנו שם באותו ערב, הוא היה בביקור של כמה ימים, ונדלק עליו. "ג'אאאם תצאי איתו, הוא מה זה סקסי." הוא אמר לי בדרך הביתה, "אני מת שתצאי עם מבוגר, הם פחות תלותיים. ויש לך רק ניסיון רע עם אנשים בגילך. חוץ מזה, יש לו סקסאפיל, פליז תצאי איתו... טוב?" כאילו שהוא מבקש ממני להכין לו מקושקשת או משהו כזה. צחקתי, אבל רק אמרתי שגם לדעתי הוא חמוד, אבל לא נראה לי שאיתו זה יקרה. סיפרתי לו על הנשיקה שגרמה לי לשאת את רגליי במנוסה (אני וס' מדברים על הכל) והוא אמר שאולי נוכל לעבוד על זה. לא חשבתי ככה.

ואחנתון באמת התעקש. הוא הבין שלהזמין אותי לדירתו נגמר ברע בפעם הקודמת, ובאותה תקופה כבר עבד באיזו מסגריה בקיבוץ ליד העיר והרוויח קצת, אז הזמין אותי לצאת לפאב פה ולפאב שם. הסכמתי. נהגנו לשבת לאותו המקום, אבל בסופי שבוע ירדנו לעיר ושתינו במקומות אחרים. גיליתי שהוא אוהב מגוון רחב של סגנונות מוזיקה, יוצר מוזיקה אלקטרונית, שתחום העניין שלו זה גופי תאורה ובזה הוא רוצה לעסוק (מאחר ויש לו פחד במה אז מוזיקאי ירד מהפרק), שהוא שתיין כבד ומעשן (סיגריות) כבד, שהוא גרוש פעמיים ושהקטנוע שלו נגנב שלוש פעמים ועכשיו הוא כל כך מרושש שאינו יכול לקנות חדש, וכל הרכוש שלו נמצא בדירתו שבתל אביב, שם גרושתו עוד גרה.

לאחר תקופה מסויימת, התחלנו לצאת. זה היה השלב הנפלא הזה, ההתחלתי, שרק חיכינו לראות זה את זו. ואחר כך, כשהתחיל לשרוץ אצלי בדירה כל הזמן ולישון אצלי כל לילה, היה קשה להיפרד אפילו כדי ללכת לעבודה. פעם אחד הגנבתי לו מכתב קטן לכיס, רק בשביל הכיף, שימצא ויקרא אותו בעבודה; מירוב שזה ריגש אותו הוא הביא לי מפתחות לדירה שלו. בסופי שבוע הייתי מכינה לנו פנקייק בבוקר, והיינו שוכבים במיטה כל היום ורואים סרטים, או קוראים ביחד. וזה היה שונה מהתחלות אחרות שהיו לי. קצת יותר ריאליסטי. בדרך כלל הייתי בעננים, מאוהבת עד השמים, מחשבת מה להגיד לפני שארים טלפון... אבל איתו זה היה כאילו אנחנו מכירים מאז ומתמיד. לא היה הלחץ הזה של "היא רוצה? הוא רוצה?" או המבוכה של ההתחלה. ואהבתי את זה, כי זה הרגיש טבעי.

חוץ מאשר בפן המיני. הנשיקות שלו השתפרו לאט לאט, אבל הסקס היה מוזר. בהתחלה, הבעיה העיקרית היתה שהוא לא רצה ללבוש קונדום. תקופה מסויימת לא שכבנו רק כי שנא את זה, כמו ילד קטן. אמרתי לו שהוא לא נכנס לתוכי לא עטוף, ובסוף הוא התייאש וקנה חבילה, אבל בכל פעם שלבש אחד זה הפיל לו. הרגשתי שאני מענה אותו, אבל לא נשברתי. הוא טען שמאז הצבא לא השתמש בקונדומים. עשיתי חשבון בראש: הבחור בן 43, ומאז הצבא היה נשוי פעמיים. אני מנחשת ששכב עם בחורות אחרות בין הנשים האלו. זה המון נשים בלי הגנה. זה גם היה לי מוזר שאף אחת מהן לא התעקשה להשתמש, וגם אם כן, לא האמנתי שיש סיכוי שלא נדבק במשהו ושאם אשכב איתו בעצמי - לא יעבור אלי. בסוף אמרתי שיש לי רעיון: נעבור שנינו בדיקות למחלות מין, ואם הכל בסדר אצל שנינו, אני מוכנה לשכב בלי. הוא הסכים בהתלהבות, אבל לא עשה את זה.

אבל גם הסקס השתפר לאט לאט. הוא ניסה להתרגל לקונדומים אבל בכל פעם חזר ואמר, "אני שונא את זה!" כאילו להזכיר לי. אמרתי לו שלא רק הקונדומים מפילים לו, שברור לגמרי שהאלכוהול הוא חלק גדול מהעניין. שאם ימשיך ככה יהיה אימפוטנט. זה נהיה די סיוט עבורי, לא גמרתי פעם אחת מאז שאני איתו. פעם אחת זייפתי, ובשאר הפעמים אפילו לא טרחתי.

בהמשך, הוא לקח הלוואה מהבנק, שילם בעזרתה כדי לכסות שתי הלוואות אחרות ובשביל לקנות קטנוע, ואני במקביל - חיפשתי דירה, כי החוזה שלי הסתיים.

ערב אחד הוא בא אלי, ישבנו במיטה ואני מחפשת דירות באינטרנט ופתאום הוא אומר לי, "רוצה לעבור איתי?"

צחקתי, ואמרתי שהדירה שלו קטנה אפילו רק בשבילו. אבל הוא אמר שהתכוון - ששנינו נעבור, ביחד, לדירה גדולה. הייתי המומה לרגע. יצאנו אז רק איזה חודש, זה מאוד מהיר. מצד שני, הרגשתי שזה יכול להיות נפלא. החלטתי בתוך הראש שלא אחשוב על זה יותר מדי, ואמרתי, "בוא נעשה את זה."

לוקח לי הרבה זמן לסמוך על אנשים, אבל כשאני מחליטה משהו - אני מתמסרת. תמיד הייתי כזאת. אז את החודש שלאחר מכן ניצלתי על חיפוש דירות. בגלל שישנתי אצלו כמעט כל לילה, העברתי גם את החתולה שלי אליו כדי שלא תסבול מהזנחה. גם לו יש חתולה, אז זה לא היה נטל כבד מדי. הוא לא השקיע הרבה בחיפושים; אני זו שעשתה את העבודה המעצבנת - החיפוש, הטלפונים, קביעת הזמנים... כל מה שהוא עשה היה לנהוג על הקטנוע ולקחת אותנו מדירה לדירה. ומה עוד? - להיות קטנוני ולא לאהוב אף אחת מהדירות. הוא כל הזמן אמר: "יש לנו זמן, בואי נמצא דירה באמת טובה."

באיזשהו שלב זה התחיל להיראות לי חשוד, ואמרתי לו, "תעשה לי טובה, אם אתה לא באמת רוצה לעבור איתי, או שאתה מהסס, אני לא אפגע - רק בבקשה תגיד לי מראש. כמה שיותר מהר. כי אחרת אני נתקעת בלי מקום לגור בו."

העניין הוא שהוא גר בדירה שלו בלי חוזה, בלי הגבלת זמן, אני כן. אבל הוא ענה, "נפרטיטי, אני לגמרי רוצה לגור איתך."

"ואתה מבטיח שאני לא אתקע?" שאלתי. אני לא פרנואידית, אבל יש לי ניסיון רב בנושא. תמיד, תמיד כשהייתי צריכה לעבור דירה, הייתי נתקעת. או שעזבתי בתאריך לא צפוי, או שמשהו השתבש ברגע האחרון, אבל מעולם לא עברתי בנחת. זו קללה שנפלה עלי ביום הולדתי.

"תרגעי." הוא אמר, "מקסימום, תיפלי אצלי."

אבל כמובן, לא רציתי "ליפול אצלו". דבר ראשון, כי זה לא נעים לחיות על ארגזים בין דירות, ודבר שני, כי הדירה שלו היתה באמת קטנה. כמו קופסת נעליים עם נעל אחת. ברגע שתכניסו גם את הזוג שלה, אין מקום לזוז! רציתי לקחת איתי את המיטה, רציתי אולי לקחת גם את הכורסא, איפה היינו דוחסים הכל? בנוסף, תכננו לנסוע לסיני מיד אחרי המעבר, ואז לחזור ולארגן את הדירה. וכמנהגן של תוכניות, היא נראתה כל כך פשוטה ונפלאה בראשים שלנו, אך בעולם האמיתי נהפכה לפנטזיה.

אני לא אדם טיפש. מה שאמרתי היה סוג של נבואה. אני צריכה להיות פאקינג משיח.

שלושה ימים לפני שהיינו אמורים לעבור, מה שאגב היה תיאורטי בלבד כי עוד לא מצאנו דירה בכלל: אני יושבת לי בחדרי, בתוך מצודה של ארגזים וחפצים, כשהוא מתקשר. דיברנו קצת והשיחה הגיעה למקומות לא נעימים. הוא אמר שלפעמים, כשאנחנו מדברים, אני קוטעת אותו. הוא אמר שאני לא עושה את זה בהגזמה, שהוא מבין שזה לגיטימי שאנשים נכנסים לפעמים לדברי האחר, אבל לו אישית זה ממש מציק. יש לו קטע מהילדות, הוא לא מסוגל למשיך לדבר אחרי שקוטעים אותו, אפילו אם השחלת מילה אחת רק כדי להבין משהו. זה יכול להוציא מהדעת. הוא טען שכשהתחלנו לצאת זה לא הציק לו אצלי. להיפך, הוא אהב לדבר איתי ולא משנה מה. אבל ככל שעבר הזמן זה הציק לו יותר. כמנהגה של אהבה, בהתחלה היא מעוורת ואחר כך מעוותת. שאלתי מה הוא רוצה שאעשה, שכבר דיברנו על זה בעבר ואני משתדלת לא להיכנס לדבריו, אבל אני לא ילדה בת 5 והוא לא האפיפיור - לפעמים, בזמן דיון או ויכוח, אנשים נכנסים אחד לדברי האחר. זה נקרא שיחה. הוא שאל אותי, "ואם היית הולכת להרצאה של... ניל גיימן נגיד. האם היית מדברת באמצע ההרצאה?"

"דבר ראשון, אתה לא סופר רב מכר ואני לא קהל מעריציך," עניתי, "ודבר שני, אין שום קשר בין השניים. כשאתה הולך להרצאה, אתה בא במטרה להקשיב. האדם שמולך בא לנאום, אתה בא לספוג מידע או להינות, לא לנהל שיחה. אם אתה מרגיש שאתה נואם לי כשאנחנו מדברים, ושאין לי שום חלק בשיחה, אז הבעיה היא אחרת לגמרי."

הוא אמר שהוא מבין שיש הבדל, אבל עדיין רצה שאגיד לו למה לא אדבר באמצע שניל גיימן נואם לפניי.

"כי לא אוכל לשמוע את מה שהוא אומר."

"בדיוק!" הוא אמר, "אז אם את מתפרצת לדבריי, איך תשמעי את מה שאני אומר?"

לקחתי נשימה עמוקה, הסברתי שאני מבינה שיש לו אישוז עם העניין הזה, שההורים שלו דפקו אותו כשהיה ילד ולא הקשיבו לדבריו ושזה מלווה אותו עד היום, אבל זה לא פיר להפיל את זה עלי. אמרתי לו שכשאני מדברת איתו, אני מרגישה שאני הולכת על ביצים. שהוא מדבר, חושב ופועל - ל-א-ט. וזה בסדר, זה הקצב שלו. אני עושה הכל מהר ממנו. אנחנו שונים. שאני מנסה לגלות הבנה, אבל מעבר לזה הוא לא יכול לדרוש ממני כלום.

שתיקה ארוכה בצד השני של הקו, ואז, "אני רואה שאת מנסה, ואני לא רוצה שתרגישי שאת הולכת על ביצים כשאת מדברת איתי, אבל זה נושא שהרס לי בעבר שתי מערכות יחסים, אני לא מסוגל לעבור את זה שוב."

"אז נסה לחשוב עם עצמך, כי אם הנושא הזה גרם לך לשני גירושים, זה לאו דווקא משהו שאני צריכה לשנות. אין לי מה להגיד לך מעבר לזה, כי זו מי שאני," עניתי. כבר איבדתי את הסבלנות בשלב הזה של השיחה, "תצא עם בחורה שלא מדברת."

הוא נעלב מהאמירה האחרונה הזו, ובאותו רגע נפרד ממני. כן כן, שלושה ימים לפני שהייתי אמורה לעבור איתו לדירה הדמיונית שעוד לא השכרנו, הוא נפרד ממני כי ציינתי שאין סיכוי שאוכל לשנות את סגנון השיחה שלי שיתאים לו בדיוק. לא יכולתי יותר לשמוע אותו כי כל כך כעסתי, אפילו לא באתי בהאשמות.

הוא אמר, "את עדיין יכולה ליפול אצלי עם הדברים שלך. ואני בכל מקרה נוסע לסיני, אז אשמח אם תבואי."

זה היה נשמע לי כל כך מגוחך. אמרתי לו שאני אסתדר ושלסיני לא אסע איתו. וניתקתי.

מיד אחרי השיחה הזו קפצתי לבית של חבר טוב. שפכתי את הלב וסיפרתי לו מה קרה. במקרה הוא עובד בהובלות, ויש לו השפעה מאוד מרגיעה עלי. הוא אמר שהכל יהיה בסדר, שנעביר את הדברים שלי לבית של ההוא ולבית של ההוא, שאוכל לישון אצלו כמה ימים עד שאמצא, שיש חברים טובים בשכונה שיעזרו לי ושלא אגור ברחוב. העמדתי פנים שאני מעודדת, אבל לא הייתי. כי כן, יש לי כאן בשכונה חברים שהם אוצרות, והם יעזרו במה שיוכלו, אבל מי רוצה להיות בלחץ למצוא דירה, כשהחפצים שלך מפוזרים בבתים של אנשים טובים?

אחרי כן ישבתי בשכונה עם חבר שתמיד יש לו מה לעשן, כי כל החומר שלי היה אצל אחנתון, ונזכרתי ביום בו ישבתי עם חברים בבית הקפה שבו עבדתי. יצאתי לקפה וסיגריה והייתי די מדוכאת אז רק הקשבתי אבל לא השתתפתי מאוד בשיחה. הם דיברו כל אחד על משהו שעובר עליו, מן גל של צרות. ובשלב מסוים, אחד מהם אמר לי, "ג'אם, מסכנה, את עוד עובדת עם ב' (הבוס הקודם שלי) שלא מפסיק לחפור על הצרות שלו. הוא בכלל נותן לך הזדמנות לדבר על עצמך מדי פעם?"

שאלתי למה הוא מתכוון.

"את כמו עובדת סוציאלית במקום הזה, כל אחד משוגע מהשני וכולם יושבים וחופרים לך על הצרות שלהם. את נראית כאילו לא יזיק לך שמישהו יקשיב לך. שפכי את הלב."

וזה מאוד ריגש אותי, מה שהוא אמר באותו היום. זה היה נכון. עבדתי מאחורי בר רוב חיי, הייתי שנים ארוכות שומעת אחרים מדברים על הצרות שלהם ולא מעוניינים לשמוע על שלי. אני מתורגלת, עד כדי כך שבכלל לא עלה על דעתי שאוכל לדבר גם על עצמי. ואז בא הבחור שאני אוהבת, הפרעה שלי, וגם הוא דורש ממני לסתום. אחרי שהקרבתי למענו הרבה יותר משהוא יודע. אני יודעת למשל, שהוא מאוד אוהב לצאת לשתות. בעיקר עם החברים שלו. הייתי כזאת עד לפני כמה שנים, יוצאת ומשתכרת כל ערב, חוזרת הביתה מעולפת, ואם לומר את האמת, עבר לי. די נמאס לי מזה. היום אני מחפשת מקום שקט יותר לשתות בו, או בבית, ואם בא לי להשתולל, זה קורה פעם בכמה שבועות. אני רואה בזה התבגרות מבחינתי. אבל כשאני רואה שהוא רוצה לצאת, אני יוצאת איתו, כי אני יודעת שלפעמים הוא לא יוצא רק כי אני לא מצטרפת, למרות שהוא ממש רוצה. מה שאגב, גרם לי להפסיק להיפגש עם החברים שלי והחזיר אותי לכמויות שתיה שנגמלתי מהן בעבר. בנוסף, הוא אוהב לשבת בבית עם מוזיקה אלקטרונית, לעשן, לשתות ולחשוב כשהוא בוהה בחלל החדר. אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני צריכה משהו שיעסיק לי את הראש. אני אקרא או אנגן או אזמזם שיר, ואם אשב לסרוג או לצייר, אשים איזה סרט או ספר שמע או תכנית רדיו או כל דבר כזה - ואמנע מלחשוב! אני לא פועלת טוב כשאני חושבת, זה עושה לי רק רע. אבל כשהייתי באה אליו, הייתי יושבת איתו בשתיקה במשך דקות ארוכות בלי לעשות כלום, ולעזאזל, לא יכולה להימנע מלחשוב. זה היה סיוט עבורי, אבל ידעתי שלפעמים בא לו סתם לשבת. ואז החלטתי שהבעיה פה היא לא אני. 

ואז התחילו שלושה ימים של לחץ. אני שונאת לחץ. אני אף פעם לא מבינה כמה אני צריכה להילחץ, עד שמאוחר מדי. אני תמיד רגועה, גם אם הרצפה תחתיי נופלת, ואז כשכבר מאוחר מדי והיא מתרסקת, אני נזכרת להיבהל. גם באותו ערב, אני לא זוכרת שהרגשתי לחץ. רק גוש כזה של רע בגרון, כעס והרבה עצב. חייתי במבצר הארגזים שלי, חיפשתי דירות, חיה בסרט שאיכשהו אצליח למצוא דירה בשלושה ימים. אבל היה טוויסט בעלילה.

24 שעות אחרי שנפרד ממני, אחנתון שלח לי מסרון, "מתגעגע אליך."

שלחתי בחזרה, "זה האלכוהול שמדבר."

"דווקא לא שתיתי עדיין." הוא שלח.

ועל זה לא עניתי. לא עניין אותי מה הוא מרגיש או מה הוא עושה, יש לי צרות גדולות יותר תודות לו.

לאחר כחצי שעה הוא שוב שלח מסרון, עם שם הפאב שנהגנו לשבת בו ולדבר, בעיקר בתחילת הקשר, ואחריו סימן שאלה.

לקחו לי כמה דקות להשיב בחיוב. חשבתי שכדאי לסגור קצוות פרומים, להבהיר לו כמה הוא בן זונה אגואיסט, ולהיפרד באופן רשמי.

נפגשנו בפאב, וחיכיתי שידבר. אחרי הכל, הוא זה שרצה להיפגש. זה העסק שלו, ואם הוא רוצה למכור, שיגיש היצע. הוא התחיל להסביר שהוא מרגיש שאולי לעבור לגור ביחד זו טעות, אבל אנחנו צריכים להמשיך לצאת. הוא כמובן נימק את זה בכל מני הסברים. ואז הוא חזר לנושא הראשי: למרות שהאמירה שלי על זה שיצא עם בחורה שלא מדברת היתה נבזית בעיניו והעליבה אותו, הוא חושב שאם שנינו ננסה, נוכל להסתדר.

"לא," אמרתי אחרי שהמתנתי דקה ווידאתי שאכן סיים, "אמרתי לך את זה בשיחת הטלפון והתכוונתי לזה. ככה אני מדברת. עם תשוקה. אם בכלל, אתה צריך להרגיש נפלא בנוגע לזה שאני קוטעת את דבריך. אתה צריך לקחת את זה כמחמאה ולהיות בעננים."

הוא שאל למה אני מתכוונת.

"אני לא אישה פטפטנית. אתה רואה אותי מנהלת שיחות עם אנשים בשכונה. אנשים פה מטורללים על כל הראש, רובם מדברים שטויות חסרות שחר, מה אני עושה אז?"

"כלום." הוא אמר.

"בדיוק! אני יושבת, תוקעת בהם מבט כאילו מקשיב כשבינתיים אני תוהה בתוך הראש מה כדאי לי להזמין לאכול או מתי אני צריכה לקום מחר. הם לא מעניינים אותי אז אני לא קוטעת אותם, כי אין לי באמת מה להוסיף. אין לי מה להגיד. אבל כשמישהו מעניין אותי, ומה שהוא אומר מדבר אלי, אני מרגישה נלהבת. השיחה מעניינת אותי, ואני חייבת להשחיל את מחשבותיי מדי פעם או שאתפוצץ! מה יותר נפלא מזה?"

הוא שתק כמה זמן, ואז חייך. "עכשיו אני מבין." הוא אמר.

"אחנתון, תשתחרר, נסה להתעלם מהעצבים שזה עושה לך. אם ארשה לעצמי להתעצבן מדברים שהם חלק מתכונה אנושית, לא יהיו לי מכרים בעולם. אני אהיה אדם בודד מאוד. ואתה תהיה אדם בודד מאוד אם תלך ותחפש לך אישה שלא תקטע אף פעם את דבריך."

"כמה פעמים שמעתי את זה בעבר," הוא אמר, "תשתחרר, אתה כבד מדי. תן לשיחה לזרום ואל תרגיש שאתה במאבק."

"בדיוק," אמרתי, "נסה להקשיב לעצה הזו שקיבלת עשרות פעמים."

"אני לא מצליח," הוא אמר, "אני באמת מנסה. אני לא מסוגל לנהל שיחות עם אנשים בשכונה, את רואה כמה פעמים אני מסתובב והולך, כי אני פשוט לא מסוגל לסבול כשלא נותנים לי לדבר."

"זה בסדר לא לדבר עם מי שעושה לך רע, אבל אתה עדיין צריך להשתחרר. תקטע בחזרה אחרים, תיכנס להם לדברים, דבר בחופשיות ותפסיק לנתח כל דבר שיוצא לך או לאחרים מהפה. אולי ככה תצליח להשתחרר מהנטל הזה של הכבדות בשיחות. אתה אדם שחביב על הבריות, אנשים אוהבים אותך. אתה נחמד, יש לך פרצוף יפה, אתה מצחיק מאוד ונעים, ואתה היחיד בעולם שמונע מעצמך להינות מישיבה עם חברים. כי כל האחרים כן נהנים בישיבה איתך, ורק אתה לא."

השיחה הזו הסתיימה בטוב. לא אמרתי את כל מה שרציתי, אבל אמרתי מספיק לאותו ערב. הוא אמר שהוא שמח שקיימנו אותה, וביקש שאבוא איתו לסיני.

"אני לא יכולה. אני צריכה למצוא דירה ואתה יודע את זה." אמרתי.

נראה שהוא אפילו לא הבין איך התזמון שלו הרס לי את המעבר, הוא אמר, "גם ככה תכננו לנסוע לפני שנעבור. פליז פליז פליז תבואי איתי לסיני."

ואני לא יודעת אם אני מטומטמת או שפשוט נורא נורא רציתי לנסוע, אבל בסוף הסכמתי.

ביום האחרון, כשכבר הייתי צריכה לפנות את הדירה ולעבור, התקשרתי לידיד ההוא שעוסק בהובלות. הוא ביקש שאשיג לו לפחות עוד 2-3 גברים שיעזרו לו כי הוא ממהר היום. עשיתי טלפונים, התקשרתי לאחנתון (שנשמע כאילו הנטל של לעזור לחברה שלו להעביר את הדירה הוא כל כך כבד אבל הוא יעשה מאמץ, המסכן) ולעוד שני גברים, חבר'ה מהשכונה. לבחור השלישי התקשרתי בזמן שחיכיתי בתור לבנק כדי להוציא כסף לסיני. הבחור הזה הציע לי בעבר שנהיה שותפים ואמרתי לו שאני עוברת עם בן הזוג. וגם אם לא הייתי עוברת עם בן הזוג, הייתי מסרבת. הוא התחיל איתי, די באגרסיביות, הרבה פעמים בעבר. זה היה נראה כמו רעיון רע לגור איתו באותה הדירה. הוא שאל לאן אני עוברת ואמרתי שכרגע אני רק מאחסנת את הדברים.

"את לא עוברת בסוף עם החבר?" הוא שאל.

"לא, אני עוברת לבד."

"אני מחפש שותפה." הוא אמר.

"לא יודעת..."

"אני גר עם חברה שלי בחדר אחד, והחדר השני פנוי."

כששמעתי שיש לו חברה, הסכמתי, אבל ציינתי שאני רק מסבלטת.

חזרתי הביתה וסיימתי את האריזות. הייתי אמורה להעביר את הארגזים ואז היה לנו אוטובוס לאילת לתפוס. אחנתון הגיע בשעה שקבענו, עוד לפני המוביל. אמרתי לו שהמוביל יתעכב קצת.

"מיהרתי להגיע הנה." הוא ציין.

"טוב, אז אפשר לדבר רגע כי יש משהו שממש מעיק עלי וחשבתי שתבין לבד אבל אתה לא."

הוא התיישב, "אוקיי..." וגלגל סיגריה.

ואני, תוך כדי שאני ממשיכה לזרוק בגדים לתוך ארגזים, אמרתי, "אתה זוכר שאמרתי לך אז לא להתחרט על המעבר יומיים לפני שאנחנו צריכים לעבור? אז אני לא יודעת אם הבחנת, אבל אני צריכה לעבור היום, ואתה התחרטת לפני יומיים."

"מה את מנסה להגיד?"

"את זה. שעכשיו אני בבלגן הזה כי אתה לא יכולת להיות פאקינג החלטי, זה מה שאני אומרת."

"את מאשימה אותי?" הוא שאל, ויכולתי לראות שהוא באמת מופתע ולא רק מנסה להיות תמים.

"אתה רציני?" החזרתי בשאלה, "ידעת שיש לי תאריך, אתה לא ילד בן 17, הייתי מצפה ממך לעמוד מאחורי הטעויות שלך ולהבין שיש להם תוצאות. דפקת אותי."

"ג'אם," הוא אמר וקם, "עכשיו חזרתי גמור מהעבודה, התקלחתי מהר ובאתי לכאן רק כדי לעזור לך, וככה את מדברת אלי?"

זה באמת הכעיס אותי, "אני באמת מצטערת," אמרתי, "אני מצטערת שהרסתי לך את אחר הצהרים הנפלא הזה עם הצרות שלי. בפעם הבאה שתזרוק אותי מצוק, אני מבטיחה שלא אעיז לצרוח בדרך למטה."

הוא רצה לענות, אבל אז נכנס אחד הגברים שגייסתי לעזרת הסחיבות, ושנינו השתתקנו. העברנו הכל, הוא עזר לי לפרק את המיטה ואז הלך לבית השני כדי לפרוק בזמן שאני סגרתי עוד כמה ארגזים, ומאוחר יותר פגשתי אותו בדירה השניה, של השותפים החדשים שלי.

אחרי שסיימנו, נחנו קצת והתיישבנו אל השולחן.

"טוב, סיגריה ואני זז. אני צריך לארוז לסיני." הוא אמר.

"תפסיק עם הפרצוף תחת." אמרתי חצי בכעס חצי בקלילות, "יש חופשה לפנינו, בוא נצא אליה בכיף."

הוא נרגע קצת. אני לא. עדיין הייתי רותחת מכעס, אבל ידעתי שהוא לא יודע לשחרר, ושאם לא נעשה סולחה זה יהרוס את כל השבוע. שמרתי את הזעם עמוק עמוק בפנים ועברתי ל'מוד' של חופשה.

סיני היתה מדהימה, כמו שרק סיני יכולה להיות. היה לנו שבוע פשוט מדהים, כל כך רגוע, מלא בים, ספרים והמון חשיש. אבל הפוסט הזה כבר ממש התארך, אז אספר לכם על ההמשך, אחרי שחזרנו מסיני, בפוסט הבא. אוהבת אתכם ולילה טוב.

יש בחור אחד, מוזיקאי. הוא גר בשכונה שלי והוא קצת מופנם אבל כמו פחית פפסי, אפשר לפתוח אותו ב"פססס" אחד ואז הגזים רק עולים ומתפצפצים החוצה. הוא נחמד, נראה טוב ומסתבר ששם עליי עין כבר כמה זמן. נפגשנו בג'ם. בזמן שניגן, אמר לי שחשב לעצמו, "איזה שעמום..." הסתכל מסביב ופתאום תפס אותי בעין ואמר לעצמו, "אוווו מה זה... ואוו." - זה כל כך חמוד. הוא החליט אז שהוא רוצה להכיר.

נפגשנו שוב כמה פעמים, וגם באיזה פאב בשכונה ישבנו ודיברנו משהו כמו שעה. כשיצאתי מהעבודה ערב אחד, נפגשנו ברחוב והוא הזמין את עצמו אליי. העניינים התחממו ושכבנו. הוא היה קצת חסר ביטחון, ציין שהיה רק עם בחורה אחת לפניי וזה תמיד היה מוזר והוא לא לגמרי נהנה. אחרי ששכבנו, אמר שזה הסקס הכי טוב שהיה לו, אז אמרתי, "אחרי שסיפרת לי על הניסיונות הקודמים שלך, זו בקושי מחמאה. אבל אני שמחה לשמוע."

הדבר היחיד שתמיד עצר אותי איתו היה שהוא ילד. הוא קטן ממני ב4 שנים ואני יודעת שהרבה יגידו שזה לא משנה, אבל אני רגילה לצאת מאז ומתמיד עם מבוגרים ממני. כל הגברים שהיו לי היו גדולים ממני לפחות בכמה שנים. מאוד מוזר לי לצאת עם ילד. הוא אמנם בוגר מאוד, וחיצונית הוא נראה יותר מבוגר לגילו, אבל זה בכל זאת מפריע לי. אני מנסה להניח לזה, ופשוט לזרום עם הרגע.

העניין המוזר זה שכשהוא יצא ממני, שנינו נעצרנו, לא מבינים. כי הקונדום נעלם. הכנסתי אצבעות וגיליתי שהוא נשאר בפנים. שלפתי אותו והיינו משותקים. על המיטה היה שפיך, בלי ספק. אולי גם בתוכי.

מיד אחרי שהבהלה שלי קצת חלפה, אמרתי שאני לא מבייצת, נגמר לי המחזור לפני פחות משבוע אז זה אמור להיות בסדר. זה הרג כמובן את כל הכיף שהיה לפני, אבל נאלצנו לדון בזה קצת וליתר ביטחון, החלטנו שדבר ראשון על הבוקר, הולכים לקנות פוסטינור - וזה מה שעשינו. מסתבר שהוא בחור אחראי מאוד, ומיד אחרי שיצאנו מבית המרקחת, התיישבנו על ספסל והוא ביקש שאשתה עכשיו, מולו, כי הוא לא רוצה לחכות ורוצה להיות רגוע. ראיתי שהוא יותר לחוץ ממני מהעניין והסכמתי, שתיתי מולו.

יומיים לאחר מכן, היתה לו הופעה אצלי בביסטרו ויש לו סגנון לא רע בכלל, וקול יפה. הוא הזמין אוכל והכנתי לו והוא אמר שהיה לו טעים ושאל מתי אני מסיימת לעבוד. כנראה שמאוחר, עניתי, ובסוף לא נפגשנו.

כמה ימים עברו ונסעתי לבקר את ההורים. בגלל שלא היו לי סופי שבוע פנויים לאחרונה, לא ראיתי אותם חודשיים. אז פיניתי יומיים מאמצע השבוע, ונסעתי לראות אותם. אחותי לא היתה, כי נסעה לשבועיים לבית של אחותי הגדולה, אז הם היו לגמרי שלי. אני חייבת לציין שהשתנו. נראה היה שהם יותר פתוחים. אני זוכרת שלא היו יוצאים מהבית כמעט, כל אחד תמיד עסוק בשלו. אבא במשרד, אמא בסלון עם הוואטסאפ. אבל כל היומיים היה מעניין. אכלנו ביחד פלאפל בעיר השכנה ואמא אפילו רצתה להסתובב קצת אחר כך. אחיות שלי רוקנו את הארונות שלהן והיתה שקית ענקית של בגדים אז מדדתי אותם מולה ולקחתי לי ערימה יפה של בגדים. היא שונאת שאני תמיד אוספת בגדים מהרחוב ומיד שניה ומעדיפה שאקח מאחיותיי. לא קניתי בגדים כבר שנים. אז היה לנו אחר צהריים של בנות. בערב ישבנו בבית קפה, זה דרש קצת שכנוע ממני ומאבי אבל אמא הצטרפה בסוף. לא קורה שהיא משתכנעת! למחרת, נסענו לחוף הים. אבא נסע לפגישת עבודה ואני ואמא ישבנו על החוף ודיברנו. זה כל כך נדיר לראות אותה מבלה מחוץ לבית, עושה משהו שונה. היא מאוהבת בים, כמוני, ולא ראתה ים אמיתי כבר איזה עשור. מסכנה. אני מאושרת וחושבת שאולי הם יצאו כל כך הרבה כשאני אצלם, בגלל שהתגעגעו אליי. גם אם זה לא נכון, אני מעדיפה לחשוב שזו הסיבה :)

כבר ביום הראשון שהייתי אצלם, הרגשתי מוזר. עברו בסך הכל כמה ימים מאז שלקחתי את הפוסטינור. נכנסתי לשירותים ופתאום אני מגלה שאני מדממת. המחזור שלי נגמר רק לפני שבוע, זה לא יכול להיות. גיגלתי "פוטסינור" וקראתי על תופעות הלוואי. מסתבר שיכולים להיות דימומים בעקבות נשירה של רירית הרחם. זו פעם ראשונה שאני לוקחת את זה ולכן אין לי מושג עד כמה זה נורמלי, אז כבר באותו רגע הזמנתי תור לגניקולוג, בדיוק ביום שבו אחזור לדירה. בסוף הייתי עסוקה וניסיתי להתקשר לדחות את התור, אבל אף אחד לא ענה לטלפון הארור. הדימומים הפסיקו לאחר כמה ימים, אבל אני חושבת שבכל זאת כדאי לי להיבדק.

בג'ם האחרון, שהיה ביום ראשון, שוב התראנו. גם בת הזוג של א' היתה. סיפרתי לכם עליה מזמן אז אתם בטח כבר לא זוכרים, אבל היא בחורה חמודה, היפית פמיניסטית עם קוצים בתחת. כשהתראינו התחלנו להימרח אחת על השניה, כי התגעגענו, והוא נראה משועשע. היא צחקה ואמרה לו, "רק שתדע שאם אתה בקטע של שלישיה, אז גם אנחנו."

הוא כל כך התלהב מההצהרה הזו, שהחליט שהג'ם הסתיים בשבילנו ואנחנו צריכים ללכת, ועכשיו. משך אותנו משם אליי הביתה. היינו ביחד, אני, היא והוא. לי ולה היתה כימיה לא רעה, אבל הוא היה נראה אבוד. אני יודעת שאין לו הרבה ניסיון עם בחורות, בטח לא שתיים במכה. אנחנו שונות כשמדובר בסקס ונראה שהוא לא ידע איך לאזן בין שתינו. אחרי שנכנסנו למיטה והתכוונו לישון, הוא פתאום החליט שבא לו לחזור ולישון בבית. חשבנו שזה מוזר והיא אמרה שכנראה הוא הרגיש מבוכה או משהו כזה. דיברנו קצת לפני השינה והיא הפתיעה אותי וסיפרה לי שהיא וא' כנראה גמרו. לא ראיתי את זה קורה, הם כל כך מתאימים.

למחרת א' התקשר כשהייתי במשמרת. הוא היה בג'ם וראה אותנו יוצאים ביחד. היא לחשה לו משהו לפני שיצאנו אז כנראה סיפרה לו על השלישיה. כשאמרנו לו שלום, הוא הסתכל עלינו במבט שנראה לי עצוב כזה. כשהתקשר, שאל איך היה. סיפרתי לו פחות או יותר, ואז הוא הציע שהיא, אני והוא צריכים לעשות את זה פעם, אם אני בקטע. ידעתי שההצעה הזו תבוא. נראה לי שהמבט העצוב היה בגלל שלא האמין שדווקא איתו, שהיה המאהב של שתינו, לא עשינו את זה.

באותו יום, אחרי העבודה, פגשתי אותה ברחוב. היא שאלה לאן אני הולכת וסיפרתי שאני הולכת לשבת באיזה פאב בשכונה. היא שאלה אם דיברתי עם פפסי מאז אותו לילה ואמרתי שלא. היא אמרה שאולי תבוא לפאב מאוחר יותר ואמרתי סבבה.

כשהגעתי לפאב, מי יושב שם? כן כן. פפסי. הוא נראה נבוך כשראה אותי, נתן לי נשיקה על המצח (?) וישב על הבר. יצאתי וישבתי בחוץ עם הבעלים, מפטפטת ומעשנת וויד. בשלב מסויים החבר שהוא ישב איתו יצא וישב איתנו, אז גם הוא הצטרף. דיברנו וצחקנו ואז היא הגיעה. כשהתקרבה אליו כדי לתת לו חיבוק, אמר לה "לא תודה, בלי חיבוקים." והיא לא נעלבה אבל גם מן הסתם, לא נראתה מרוצה. חשבתי שזה היה קצת מרושע מצדו להביך אותה ככה. בזמן שישבנו, היא כנראה בהתה בו, והוא אמר "אל תסתכלי עליי ככה, אני גורמת לי להרגיש לא נעים." והיא התנצלה, אבל שאלה למה. הוא לא ענה על זה. אחרי שהלך, היא התיישבה לידי וסיפרה לי שהוא ממש קר אליה. אמרתי לה שהוא כנראה נבוך. "גם אליך הוא התייחס ככה?" שאלה. אמרתי שלא, אבל איתי היה אינטימי לפני כן לבד, אז אולי הוא מרגיש איתי אחרת.

היא בחורה מתוקה ממש ואני מקווה שהוא לא גרם לה להרגיש רע, כי היחס שלו כלפיה אכזב אותי, והוא אפילו לא הסביר את עצמו.

לנושא אחר, ישבתי אתמול בלילה באותו פאב, בחוץ. שתיתי תה לימונית עם ג'ינג'ר ודבש, כי הייתי כבר די שיכורה ונמאס לי לחזור הביתה גמורה ולהירדם עם המעיל. פתאום אני רואה בחור מרחוק ואני מנסה להבין מאיפה הוא מוכר לי. הוא התקרב וכשהבחין בי נעצר גם הוא, המום. הפנים שלו התבהרו ואז אני מבינה... הכרתי את הבחור הזה לפני 3 שנים, כשגרתי בכרמיאל. מעולם לא ידעתי את השם האמיתי שלו כי קראנו לו בכינוי שלו. היינו המומים וכשזיהינו זה את זו לא אמרנו מילה ופשוט התחבקנו. הוא סיפר לי שגר פה בשכונה כבר איזה 3 חודשים.

"אז איך זה שלא ראיתי אותך כאן אף פעם?" שאלתי.

"אני לא יוצא הרבה," אמר, "אבל אשמח אם תכירי לי מקומות ששווה לבלות בהם. כל החברים שלי הם טיפוסים של בית."

אמרתי שאני יכולה לעזור. דיברנו קצת, השלמנו פערים, ואז הוא הזכיר לי שיחה שהיתה לנו בזמנו.

"זוכרת שדיברנו על כתיבה? אמרתי לך שאני גם כותב קצת ושאני נמצא בתקופה שאני ממש לא מצליח לכתוב. אמרת לי 'שמע שיר שאתה אוהב, או פואמה או איזשהו קטע אהוב, קבל ממנו השראה וכתוב עליו קטע קצר. אם קשה לך, תכניס ציטוטים מהשיר ונסה לפתח אותם בעצמך'."

"אני לא זוכרת את זה." אמרתי.

"אני זוכר," הוא אמר, "כמה ימים אחר כך, חזרתי ממשמרת לילה. הייתי גמור וישבתי באוטובוס בדרך הביתה ב7 בבוקר, מת לישון. ואז נשמע ברדיו שיר של יהודה פוליקר. מכירה את 'הצל ואני'?"

"מכירה."

"השיר הזה העלה בי מלא דברים. ישבתי שם, שמעתי את השיר, הקשבתי למילים ונתתי לו להעלות לי כל מני תמונות בראש. ככה גמור, כשהגעתי הביתה, השיר הזה הפך ל11 עמודים של סיפור קצר."

מה שהוא אמר גרם לי גאווה. בתקופה ההיא, שאני זוכרת שהיתה מלאת השראה בשבילי, נתתי לחבר השראה וגרמתי לו לכתוב 11 עמודים בתקופה של חסם כתיבה... ואני בעצמי לא יודעת? האם ייתכן שההשראה שלי היתה כל כך עוצמתית שהיא באמת שידרה בכזה כוח? אני חושבת שאני יכולה להעריך את עצמי על זה.

יותר מזה, השיר מדבר על בריחה ועל פחד. אולי זה יישמע כאילו אני מנתחת יותר מדי את העניין, אבל החיבור הזה הדליק אותי. בתקופה ההיא, מתי מפחד ממה שנהיה ממני, וכל מה שעשיתי היה לברוח. אל האלכוהול, אל העישונים, אל הכתיבה... הבריחה נתנה לי השראה רק לכתוב. לברוח מהמציאות אל הנייר. סיימתי אז רומן שלם בחודש אחד למען השם, אם זו לא השראה, אני לא יודעת מה כן. הייתי מלאה כי לא כתבתי כמעט באותה שנה והייתי זקוקה לשקט. המפלט שלי היה שם, בבית של הדוד. כתבתי כל יום כל היום כאילו אין מחר, וסיימתי פאקינג רומן רציני שבאותה תקופה עמד על משהו כמו 400 עמודים - בחודש!

תגידו לי אתם מה יותר רלוונטי לי ולחבר הזה, מהמשפט:

"בוא נעוף רחוק

אתה תהיה לי כנפיים

אל חיבור דמיוני

שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי".

אני רוצה להמשיך. השיחה הזאת עשתה לי טוב. היתה לי עכשיו תקופת השראה מטורפת. לא כמו אז, שהייתי בטראנס כתיבה, אבל עוצמתית מספיק. אני רוצה לפזר את זה, להעצים אצל כולם. להיות נר וליפול על איזה שטיח, להבעיר את כל הבית!

פישלתי בענק, אבל מסיבה טובה.

אני בתקופה טובה עכשיו. מאז ה"משבר" שהיה לי אחרי מה שהעורכת כתבה לי וההבנה שנחתה עליי, נכנסתי למן דרייב כתיבה מטורף כזה. אני שוכחת לאכול, שוכחת לישון, שוכחת מתכניות עם חברים ותודה לאל שאני מצליחה לזכור ללכת למשמרות כדי לא לאבד את הפרנסה.

היה ערב מספרי סיפורים נוסף השבוע. נושא הערב: מים גנובים. לא סיימתי את הסיפור עד הרגע האחרון ובאותו יום יצאתי מהעבודה חצי שעה קודם כדי להספיק לסיים אותו לפני שבית הדפוס מתחת לבניין סוגר, שאוכל להדפיס אותו. יצא לי סיפור לא רע והחלטתי שאת זה אקריא. מאחר שבימים שבחודש האחרון הייתי בטראנס כתיבה, הייתי כל כך עייפה שהעיניים שלי כבר לא הצליחו להישאר פקוחות. הרגשתי שאני קורסת. אמרתי לעצמי, "טוב ג'אם, הגיע הזמן לפאוור נאפ."

אני בדרך כלל לא טובה בפאוור נאפס, אני גרועה בזה. אם תגיד לי ללכת לישון חצי שעה, אני אתעורר אחרי חמש שעות עם מבט מזוגג בעיניים ואשאל, "מה השעה?"

אז ניחשתם נכון, זה מה שקרה. נכנסתי למיטה בסביבות 8 והחלטתי לקום בוחצי וללכת לערב המספרים, אבל אז נפלה עליי תרדמה והתעוררתי רק ב11 וחצי בלילה.

אח... האירוניה בחיי לא מפסיקה להתקיף עם רעיונות חדשים.

כשהתעוררתי עם אותו מבט מזוגג, היו לי 5 שיחות שלא נענו ומיד התקשרתי למארגן הערב.

"איפה היית?" הוא שאל, "חיכינו לך."

"נרדמתי." אמרתי בבושה, "אני מצטערת, אני נפלתי לתרדמת רצינית."

"חבל. היה ערב די חלש והיית חסרה לנו." הוא אמר, "מה קרה?"

"חוסר שינה." אמרתי בקצרה, "הרגתי את עצמי."

"את צריכה להקשיב לגוף שלך." הוא אמר.

אני באמת צריכה. הוא תמיד מאותת לי בשעה מסויימת שהוא כבר עייף. די, לישון. ואני ממשיכה לכתוב, מחזיקה את עצמי עד קצה היכולת, עוד טיפה ועוד טיפה, עד שאני נופלת באמצע ונרדמת. ולמחרת, קמה בצמא חדש לכתוב שוב ולא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר.

זה נפלא, זה מעורר השראה, זה פנטסטי. רק חבל שבגלל זה איבדתי את ערב המספרים. זה לא רע עד כדי כך כי מה שחשוב זה שהסיפור לא מת. הוא קיים ויהיה לנצח ואעלה אותו בכל זאת, לבלוג, בהזדמנות הראשונה.

למחרת יצאתי עם המחשב לעבוד בבית קפה, והייתי שם במשך 6 שעות רצופות. הספקתי הרבה ואני מאוד מרוצה. בקרוב יצא הספר לאור, ואחד מהסיפורים שם יעמוד כששמי מתנוסס מעליו.

יודעים מה? אם אדם ישנוני כמוני, שאוהב מיטה, שבשבילו להתהפך מצד אחד לשני זה טרחה, שבשבילו מהתעוררות בבוקר עד מצב ערות, נדרשים לפחות שלוש שעות וכמות קפאין מכובדת - אם אדם כמוני, שלא מסוגל להתמקד במטרה ותמיד הולך עם הראש בקיר ודופק את עצמו, שלא עושה כלום עד הרגע האחרון ואז מסיים בלב כבד, שלמרות הפוטנציאל שהוא יודע שיש לו ממשיך לשטוף כלים למחייתו - אם אדם כמוני הגיע למצב של קריסת מערכות בגלל השראה, כל אחד אחר יכול להשיג מה שהוא רק רוצה. הכל אפשרי. אדם רק צריך למצוא את הדרייב שלו, משהו שיניע אותו.

ואתם יודעים מה עשיתי מיד אחרי שיחות הטלפון? הכנתי לעצמי קפה, וישבתי לכתוב סיפור חדש. עד 6 בבוקר.

למחרת, שהיה טכנית אותו היום, הלכתי לדירה החדשה של השותפים הקודמים שלי (הם זוג), כי היינו צריכים לדבר על כמה דברים. הוא רוצה שאני אהפוך ל"דייר הראשי" מאחר והוא עזב וזה היה התפקיד שלו, וממש לא רציתי כי זה כאב ראש מיותר, אבל מאחר ולא היו מתמודדים אחרים לתפקיד, כי השותפה השניה נטולת כרטיס אשראי, התפקיד כפה עצמו עליי. הבעיה היא שאין לי ערב לדירה. זו בעיה שמלווה אותי המון כי בכל דירה תמיד רוצים ערבים וזה גרם לי לאבד הרבה דירות טובות. גם לשותפה שלי אין ערב. עכשיו בעל הדירה מאיים שאם לא יהיה לנו ערב בקרוב, הוא פשוט ישכיר את הדירה לאיזו משפחה. מרגיז. אז אין לי מושג מה הולך לקרות. בינתיים אני עושה שוב את אותה הטעות שעשיתי כשגרתי עם ט' ורושמת את כל החשבונות על שמי, כי זה או זה או שאהיה חסרת דירה עד שאמצא מקום אחר, וזו תקופה שכמעט בלתי אפשרי למצוא דירה זולה וטובה. לפחות אחרי חודשיים עם השותפה הזאת אני יכולה לסמוך על כך שהיא לא תעשה לי את אותו הקטע שט' עשתה לי. ולא סיפרתי לכם - אבל ט' כן שילמה את שלה בסוף. שלחו לה מכתב עם ארנונות שכנראה לא שולמו. בעל הדירה שלנו כנראה לא העביר לנו הרבה תשלומים. ברוב חכמתה, היא התקשרה לבקש ממני לשלם איתה חצי חצי. צחקתי לה בפרצוף ואמרתי לה שהקארמה תפסה אותה, וניתקתי את הטלפון. זה היה תענוג. היא שילמה את כל הסכום לבד. יחי הקארמה!

אז אני והשותפה יושבות לנו בחצר אצל השותף הקודם, ואז הגיעו אליו אורחים. "סלחו לי, אני הולך לקבל אותם." הוא אמר. הוא מארח בדמו. שמענו אותו עושה להם סיור קטן בחצר (הגדולה מאוד!) שמסביב לבית ואני והיא עשינו בינתיים כמה טלפונים לכל מיני מקומות מוצצי דם בעלי מוזיקת-מעליות כצליל המתנה. אני קוראת לשותף שלי כדי לסגור איתו כמה דברים, והוא אומר, "אני כבר בא!" ו-באם! מי נכנס לחצר? - י'.

זוכרים את י'? הבחור ששבר לי את הלב, שנסעתי לחווה והוא הפסיק להתקשר?

לא סיפרתי לכם, אבל ראיתי אותו גם קודם. אני מנחשת שהסיבה שלא כתבתי את זה כאן בבלוג, היא שזה לא הרגיש לי חשוב. והמסקנה היחידה שאני יכולה להפיק מזה היא שהתגברתי עליו לגמרי.

הפעם הראשונה שבה נפגשנו היתה ברחוב. לא ראיתי אותו מתקרב מרחוק ולא היה לי זמן להתכונן נפשית - נתקלנו זה בזו פתאום, בפניה. הוא נעצר בהפתעה, אמר "ג'אם?" וחיוך מתנוסס על פניו. חייכתי בחזרה. הוא עזב את מה שהחזיק ביד (קלסר ציורים גדול), השעין אותו כנגד הקיר ונתן לי חיבוק. אני חייבת להודות שקצת הסנפתי אותו. "את עדיין גרה באזור? חשבתי שעברת לדרום."

בולשיט מאמא. הוא ידע טוב מאוד שאני כבר לא בדרום. סיפרתי לו, בשיחה האחרונה שלנו כשהייתי ברכבת בדרך לעיר, שפוטרתי. אם זה התירוץ שלו לנתק את הקשר בדיוק כשהייתי זקוקה לו הכי הרבה, אז התאכזבתי. הייתי מצפה ממנו להיות יותר יצירתי.

אבל זרמתי עם זה ועניתי, "עדיין כאן."

"איזה כיף לראות אותך!" הוא אמר עם החיוך הכובש שלו, "את נראית נפלא."

"תודה." אמרתי. הרגשתי, תוך כדי שדיברתי איתו, שאני קרירה אליו. זה לא היה בכוונה, אבל משום מה זה מה שיצא ממני. הייתי נחמדה וחייכתי, אבל הרגשתי חולשה כי ידעתי שלמרות שכל הזמן כשהלכתי ברחוב חיפשתי אותו, ולמרות שבאיזה מקום כל-כך רציתי לראות אותו - זה לא רצוי. התגברתי עליו, המשכתי הלאה, הבנתי שהוא לא מעוניין. לראות אותו רק יעורר רגשות ישנים. ולכן אני חושבת שזה מה שקרה, שהקרירות שלי באה ממקום של פחד להרגיש שוב משהו.

הוא אמר שהוא ישמח לשבת איתי על כוס קפה פעם ולדבר, להשלים פערים. אבל עכשיו הוא בדרך לחברה שלו.

ואז הלב שלי צבט. ידעתי שזו ההרגשה שעולה כשרגשות ישנים מתעוררים, ושנאתי את עצמי על שככה אני מרגישה, אבל אי אפשר לכעוס על עצמך בגלל רגשות - זה לא בשליטתנו.

נראה שפתאום הוא הבין מה הוא אומר, והוא חזר על זה שוב, "לחברה שלי..." רק שהפעם, במבוכה. אני לא יודעת למה הוא חש מבוכה ואני מקווה שהוא לא ראה על הפנים שלי שהייתי מאוכזבת או כואבת או משהו דומה.

"יפה." אמרתי, "אני שמחה בשבילך. אני חייבת לזוז."

"כן, גם אני," הוא אמר, "אבל אני אשמח להשלים איתך פערים, את יודעת. לשבת על קפה מתישהו."

"יש לך את המספר שלי." עניתי, "תתקשר, ונקבע."

הוא הבטיח שכך הוא יעשה. באותו ערב ראיתי אותו שוב. שבועות שלא ראיתי את הבחור ופתאום אני רואה אותו פעמיים באותו יום. פאק מי. הוא היה בג'ם בלוז בפאב, וכשראה אותי מגיעה, חייך ונראה שוב מופתע, "הי לך! מצטער, אני בדיוק הולך." הוא אמר. לא אמרתי כלום, רק חייכתי והמשכתי הלאה, אומרת שלום לחברים.

כל זה קרה לפני חודשיים. והאם הוא התקשר מאז? לא לא לא.

לא ציפיתי שיתקשר. יש לו חברה, למה שישב עם הבחורה שפעם היה שוכב איתה, על כוס קפה?

ועכשיו פתאום הוא מופיע שוב, במקום הכי פחות צפוי. הוא לא מסתובב הרבה בשכונה, כבר הבנתי את זה. הוא גם אמר לי, במפגש שלנו ברחוב, שהוא די מתבודד לאחרונה. זו שכונה קטנה ולא קשה לפספס. אבל אז הוא התיישב איתנו אל השולחן והתחיל לשאול אותי מה נשמע.

הייתי במקום אחר לגמרי, ולכן גם הייתי הרבה יותר קלילה ולא קרה כמו אז. דיברנו קצת ונושא השיחה הגיע למה שקרה לי אתמול, שהיתה לי קריסת מערכות.

"קרה לי משהו דומה," הוא אמר, "גם אני הכבדתי על עצמי ונפלתי לתרדמה לפני כמה ימים. בדיוק אותו הדבר."

"זה משוגע." אמרתי.

"ולמה הכבדת על עצמך?" הוא שאל.

"אני לא מפסיקה לכתוב. זה התקף."

"על זה רציתי לדבר איתך," הוא אמר פתאום. כאילו התקשר או משהו, ושכח על מה רצה לדבר, ולא נפגש בטעות עם מישהי שאפילו לא התכוון להתקשר אליה אי פעם בעתיד.

"על מה?"

"על הכתיבה שלך."

הופתעתי. "משהו ספציפי?"

הוא עבר לאנגלית, "לא, רק רציתי לשאול כמה שאלות. דברים שאני צריך לדעת. אשמח אם נוכל להיפגש לקפה פעם ולשוחח."

"טוב, יש לך את המספר שלי,"אמרתי שוב, עוברת גם אני אוטומטית לאנגלית, "תתקשר ונקבע."

הוא הבטיח שככה יעשה. אני לא רואה את זה קורה ולא מצפה לכלום. לא מתכוונת לאפשר לעצמי להתאכזב שוב בגלל הבחור הזה. הבחור המקסים הזה. שילך לעזאזל.

...אז אני במקום טוב בחיי כרגע :) ונראה לי שאשאר שם לזמן מה. מיד אחרי שעזבתי את הדירה של השותף, הלכתי לבית קפה וישבתי לכתוב. כתבתי מארבע בצהרים עד 10 בלילה. והייתי ממשיכה, אם לא הייתי כבר ממש מאחרת להופעה של א'. תענוג.

החיים יפים. אני רק מקווה שלא אצטרך להחליף קורת גג כי בינתיים נוח לי ואין לי כוח לעבור דירה. אני שונאת לעבור דירה בחורף. זה מסורבל כזה.

ס' מבקר אחרי המון זמן ולכן הענקתי לו היום מזמן הכתיבה שלי, ולבקשתו, הכנתי עוגת שוקולד טבעונית. היא עמדה קצת עם הזיגוג כי השארתי אותה להתקשות. ס' צועק עליי מהמטבח לבוא לטעום. אלך לבדוק איך יצא ואחר כך הוא חושב ללכת לאיזו מסיבת ריקודים, מלווה בממריצים ומוזיקת פטישים. אני לא מרגישה שבא לי. כל מה שבא לי עכשיו זה לכתוב לכתוב לכתוב.

Have a good one :)

רציתי רק להגיד תודה רבה לכל מי שנתן לי הערות בונות על הסיפור של ערב ההקראה. תגובות כאלה מחממות את הלב ועוזרות לי מאוד.

הגעתי באותו ערב עם קופסא שבתוכה ריבועים של פאדג' בראוניז שהכנתי בדיוק לפני שהתחיל הערב, וכל מי שלקח חתיכה, שאל קודם, "יש הפתעות בפנים?"

"לא לא," אמרתי, "זה סתם בראוניז משעמם."

והם לקחו חתיכה בכל מקרה.c

הראשון שעלה היה טוב והסיפור שלו היה ממש מצחיק. הדאיג אותי לעלות אחריו, אבל למזלי, מישהי אחרת עלתה אחריו. בחורה מבוגרת ואובר-דרמטית. היא כתבה על אמה בשואה, שיר וסיפור. בהתחלה זה היה מעניין אבל בהמשך זה התחיל לייגע. זה היה מדכא וארוך מאוד. היא ישבה שם כמעט חצי שעה ואנשים התחילו לאבד אותה ולצאת לעשן. אני מצטערת, אבל אם עשית קורס דרמה והחלטת לנסות את מזלך בהצגת יחיד, אל תעשי את הניסיון הראשון שלך בערב הקראה שכונתי ובנושא השואה. לעלות אחריה היה מושלם.

ב', המנהל של הערב, הבוס שלי וגם בעל המקום, הציג אותי בכך שאמר קודם כל לכולם ש"לג'אם יש היום יום הולדת!" וכולם מחאו כפיים והרימו לחיים, ואז הציג את הסיפור כ"עימות בין השטן ליחזקאל השרת"- מאחר ולסיפור אין עדיין שם וכנראה שגם לא יהיה לזמן מה. הצורה שבה הוא הציג את הסיפור נראתה לי משונה, כי אחרי שהוא קרא את הסיפור בעצמו, הוא אמר לי, "אהבתי את זה שחשפת את המקצוע שלו, את העובדה שהוא שרת בבית ספר, רק בהמשך ולא על ההתחלה." - ועכשיו הוא חושף את העניין לפני כולם עוד לפני שעליתי? יופי ב', גאוני מצדך.

ההקראה עברה בצורה נפלאה ולא הרגשתי לחוצה או נרגשת יותר מדי. חשבתי שארגיש, אבל לא. אולי בגלל שאני מכירה מלא אנשים משם, זו השכונה שלי ואני מכירה את רוב הפרצופים. קיבלתי הערות בונות. עם חלקן הסכמתי ועם חלקן לא. רוב התגובות היו, "השטן היה נחמד מדי, אולי היית צריכה לכתוב אותו יותר שטני." ו"היית עצמך וזה הרגיש טבעי לגמרי. לא ניסית יותר מדי אבל גם נתת את הטונים הנכונים ולא הרגשתי שהתרגשת." - שששש... אל תספרו להם שבאמת לא התרגשתי.

אחרי ההקראה, חלק מחבריי פנו אליי, וגם אנשים שלא הכרתי נתנו כמה מילים. שתיתי קצת עם החברים ואז ראינו שאנשים שמו מוזיקה והתחילו לרקוד, אז הצטרפנו והשתוללנו קצת באיזשהו שלב, מישהי שאלה אותי תוך כדי ריקוד, "יש לך יום הולדת היום?" - היא ידעה כי שמעה את ההכרזה במיקרופון. אמרתי שכן ואנשים מסביב אמרו, "אהה, זאת את עם היום הולדת?" ואמרתי שכן. והם התחילו להקיף אותי ולרקוד באטרף. הרגשתי כאילו שאני המלך סווזילנד ונשים עירומות רוקדות מסביבי. זרמתי איתם כמובן, ועפתי על זה. רקדתי כאילו שאני לבד. פתאום הבנתי, כמה השתנתי בשנים האחרונות. בקצב לא נורמלי. אני לא אותו אדם שהייתי לפני שנה, וממש לא אותו אדם שהייתי לפני שנתיים. אני עוברת הרבה ומרגישה איך שזה גם פותח אותי וגם סוגר אותי במקומות שונים, איך אני מתפתחת מבחינה יצירתית וכותבת בצורה הרבה פחות מאופקת ואיך אני לא מתביישת ואפילו לא עולה לי המחשבה שעליי להתבייש, כשאני עומדת במרכז הרחבה הקטנה ורוקדת כאילו אני לבד, מול עשרות זרים.

יומיים אחרי הערב, היתה הופעה לא' בעיר השכנה. איתו ניגן עוד חבר טוב שלי. זה הבחור שסיפרתי לכם שבא איתי לפסטיבל המוזיקה בחודש שעבר. נקרא לחבר הזה בנג'ו, מאחר וזה הכלי שבו הוא מנגן ושכבר הפך לסימן הזיהוי שלו ברחוב. א' ובנג'ו, שניהם, באו לתמוך בי בערב ההקראה. הם שרקו לי ורקדו איתי ושתו איתי וויסקי. אני מניחה שא' עשה את זה כי אני תמיד מגיעה להופעות שלו ומריעה ושרה איתו עם השפתיים, כמו איזו גרופית, אז אולי הוא מרגיש שעליו לתת בחזרה, אבל זה עדיין היה נחמד מצדו. בנג'ו לעומת זאת, הפתיע אותי. הוא אדם עסוק מאוד, מורה במקצועו בפנימייה ובאותה תקופה לא הגיע הביתה עד 9 בערב לפחות, כל יום. הוא בטח היה גמור ובכל זאת הגיע. ו... הוא נתן לי 2 ספרים כמתנת יום הולדת! שניהם של מאיר שלו, ואמנם זיהיתי אותם כי ראיתי אותם על מדף הספרים שלו וידעתי שמשם הוא הביא לי אותם, אבל לא היה מצב בעולם שיכולתי לקבל מתנה יפה יותר. ספרים עם ניסיון חיים, שעברו איתו מי-יודע-כמה-שנים על המדף.

בכל אופן, הלכתי להופעה. בכניסה לאולם, א' קלט את השם שלו על פלאייר גדול ונורא התרגש וביקש ממני לצלם אותו ליד השלט. אחר כך ישבתי שם ועישנתי סיגריה על הבר בזמן שהוא עשה סאונד צ'ק ובהמשך הגיעו גם בנג'ו והבחור השלישי שניגן איתם, בחור נחמד שלא הכרתי קודם, והצטרפו לסאונד צ'ק.

הם הגיעו מוקדם אז היה לנו זמן לשתות משהו ובזמן שחיכינו, דיברנו קצת על הבר. היינו רק חברי ההרכב, אני והבחור של ההגברה.

פתיחת הדלתות תוכננה ל9, אבל כשראינו שאף אחד עוד לא הגיע ב9, הם ביקשו לחכות עוד קצת כי יש להם אנשים שהוזמנו. חיכינו מחיכינו עד 10 וחצי, ועדיין האולם ריק. הרגשתי איך א' מעמיד פני אדיש לזה, אבל ידעתי כמה הוא אוכל את עצמו בפנים. לא משנה כמה אתה חזק, זה עצוב לנגן לפני אולם ריק. אבל דה שואו מאסט גו און, והם עלו לבמה וניגנו כמו גדולים. תוך כדי שהם ניגנו, ואני עברתי לשבת בשולחן הראשון כמו גרופית טובה ומחאתי כפיים בהתלהבות ושרתי איתם, הרגשתי צללים. הסתובבתי וקלטתי ששני אנשים נכנסו. מאוחר יותר נכנסו עוד שלושה. את שני השירים האחרונים שר א' לבד, אז בנג'ו והחבר השלישי ירדו וישבו איתי בשולחן, מחכים שיסיים. אחרי ההופעה ראיתי אור בפנים שלו. חוץ מהשולחן שלנו, היו 2 שולחנות ששילמו כניסה רק כדי לראות את ההופעה שלו, שאחד מהם קנה כרטיס מוקדם באינטרנט! זה נפלא.

חוץ מזה, הוא תמיד היה אמן סולו. בלוז-מן שניגן לבד עם הגיטרה והמפוחית ולא יותר. לשמוע פתאום את השירים שלו עם בנג'ו וקחון, ואז עם גיטרה מלווה וסקסופון, היה מרגש כל כך. אפילו בזמן הסאונד צ'ק, כשהם ניגנו את אחד השירים האהובים עליי, הייתי המומה מאיך שזה נשמע שונה, ומדהים. הם מוכשרים בטירוף. חבל שהם לא נשארים יחד כהרכב קבוע. א' מחפש נגנים כדי להקים הרכב, אבל בנג'ו ינגן איתו רק בחלק מהשירים, אלה שכוללים בנג'ו כמובן, והוא עדיין מחפש לעצמו בסיסט ומתופף.

כשהסתיימה ההופעה וא' החל לעבור בין השולחנות ולדבר עם הקהל, הבחור השלישי שניגן בקחון הסתכל עליו במבט מלא משמעות, וחייך אליי. שאלתי אותו על מה הוא חושב והוא ענה, "שהוא יהיה מישהו." ואז שאל אם בא לי ג'וינט.

כשהגענו בחזרה לעיר, אני א' ובנג'ו (הבחור של הקחון גר בעיר שבה הם הופיעו ולא נסע איתנו) מאחר וחזרנו כולנו ברכב אחד, החלטנו לעצור אצל בנג'ו למשקה אחרון. בסוף מצאנו את עצמנו מזמינים פיצה ונרדמים שם אחד על השני. זה היה יכול להיות נחמד, במיוחד לקום שם בבוקר ולשתות קפה עם החברים, רק חבל שהייתי צריכה להיות בעבודה ב8 בבוקר והגעתי עם הנגאובר. אבל טוב, מה כבר חדש.

גיליתי שמיץ תפוזים סחוט ממש עוזר לי בהנגאובר. נסו את זה.

למחרת ס' הגיע אליי. הוא תמיד בא בזמן הלא נכון; בערב ההקראה הוא לא היה, בהופעה של א' הוא לא היה, בתקופה שהייתי מובטלת הוא לא היה, ועכשיו - אחרי כל האקשן וכשנכנסתי לדרייב של משמרות, הוא מגיע לבקר. בנוסף, ירד גשם מטורף כל השבת וגם ככה לא התחשק לי לצאת. במזג אוויר כזה אני אוהבת לשבת ליד החלון ולקרוא ספר עם כוס תה או יין. אבל הוא רואה גשם... ומיד מתחיל עם ה"בואי נצא לאנשהו." - למי בא "לצאת לאנשהו" בקור כלבים כזה? אז ישבנו ושתינו תה באיזה בית קפה ברחוב שלי. כמו שאמרתי, תמיד היו לו תזמונים דפוקים. ואז הוא מעיז להתלונן שאני כל הזמן עובדת ולא מתייחסת אליו. אמרתי לו שהבעיה היא שלו שהוא תמיד בא בתקופה הלא נכונה, ושהייתי מובטלת חודשיים שלמים והוא לא בא לראות אותי כי הוא עבד אז אין לו זכות לתת לי בראש שאני עובדת. חוץ מזה שאני מרוששת לגמרי ובעל הבית הקודם שלי, אם אתם זוכרים, לא החזיר לי את הכסף שהוא חייב לי ובמקום זה אמר לי שאקח אותו מט'. כאילו שבא לי לדבר עם הכלבה המתה-מהלכת הזאת שקוראת לעצמה פסיכולוגית כדי לקחת כסף. אני לא מבינה למה הוא לא יכול לשלם בעצמו ולהתעסק איתה. איזה איש מגעיל.

זה כנראה השפיע עלי, כי חלמתי בלילה שהוצאתי כסף מהכספומט והוא התחיל להוציא כסף, ולהוציא ולהוציא, עד שהיתה ערימה ענקית של שטרות מתחתיו. אספתי את כולם והנחתי אותם מהר מתחת לתיק שלי כדי שאף אחד לא יראה מה קרה, ואז חזרתי כדי להמשיך לאסוף עוד שטרות אבל הוא הפסיק לפלוט כסף. כבר היתה לי בוחטה ענקית בשלב הזה, ואז כשרכנתי להוציא את הסטפה שמתחת לתיק שלי, היא לא היתה שם. הסתכלתי מסביב בבהלה והבחנתי בבחורה שישבה מולי והסתכלה עלי בתמימות מעושה. הבנתי שהיא גנבה לי את הכסף ממש מתחת לאף ודרשתי אותו בחזרה, אבל היא סירבה להחזיר. אני זוכרת שהרגשתי שנאה ממש טהורה אליה בחלום, אבל לא באמת הכרתי אותה בחיים. לא שונה מט'. אתם יודעים, פעם חשבתי שהיא כמו בננה. אם אחכה מספיק זמן שתבשיל, היא תהיה טובה ומהנה. אבל בסוף הבנתי שהיא יותר כמו אבוקדו. חיכיתי וחיכיתי שתבשיל, והיא נהפכה למין תערובת מגעילה. ועכשיו אני תקועה עם התערובת הזאת עד שאקבל את הכסף שלי בחזרה. ועוד יצאתי מהדירה מוקדם יותר כדי להיפטר ממנה, וזה מה שגרם לי להיתקע איתה. החיים שלי הם כזה סיפור של או הנרי.

כל כך הרבה דברים השתנו מאז שנעלמתי לכם ככה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אני מניחה שאספר בקצרה על כל דבר.

מאז שחזרתי לעיר, אני גרה עם עוד שלושה (!) שותפים. חשבתי לסבלט חדר לחודש, אבל החודש הזה עבר והחלטתי לחתום על חוזה לעוד 5 חודשים. הם שותפים מקסימים והחיים בבית הזה הרבה יותר טובים משחשבתי. יש חברה אבל גם פרטיות, החדרים גדולים עם מרפסות ותמיד יש אוכל בשפע כי הם פריגנים, כלומר, אוספים אוכל מכל מני מקומות. משמע, אני לא צריכה לעשות קניות כי תמיד יש שפע של אוכל בחינם. זה כלכלי לי מכל הבחינות.

הבאתי גם חתולה חדשה. היא נולדה לחתולה שא' ובת זוגתו שמרו עליה, אני די בטוחה שסיפרתי לכם את זה. אספתי אותה כשהיתה בת 3 חודשים בערך. מתוקה ונותנת כל כך הרבה אהבה שקשה להישאר אדישים... מיוחדת פשוט. בהתחלה הם אמרו לי שזה חתול, אז קראתי לו מיקו. כמו דמות שיש באחד הספרים שלי. וכמובן, כמו הרקון של פוקהונטס.

אבל אז הוטרינר צחק עלי ואמר שזו בהחלט חתולה. הוא מדבר מאוד לאט ובמבטא רוסי כבד, "מה, לא ראית זה חתולה? מסתכלת מתחת לזנב, מה הבעיה?"

"הסתכלתי," התגוננתי, "ראיתי שאין לה כלום... אבל אמרו לי חתול, אז חשבתי שזה יצא החוצה כשיגדל."

ואז הוא נקרע עלי מצחוק, "חה חה! יצא החוצה כשיגדל! מה זה, שיערות?"

אז הוא שינה לה למיקה. ועכשיו יש לי חתולה בשם מיקה, היצור המתוק ביותר בעולם.

י' נעלם לי מהחיים. אני אפילו לא רואה אותו ברחוב, וחושבת שאולי הוא לקח את העבודה ביוסטון ועזב בלי להגיד שלום. גם אני לא טובה בפרידות, אבל קשה לי שלא לקלל אותו בלבי. תקופה לאחר מכן, הפכתי למן סוג של "פילגש" של א', ואני לא יודעת איך זה קרה. שכבנו איזה 3 פעמים. זה מרגיש לי מאוד מוזר לשכב עם בחור שיש לו חברה שיודעת שאנחנו שוכבים ובסדר עם זה. אני מאוד אולד-פאשן כשמדובר במערכת יחסים. אני אוהבת לתת לגבר שלי ספייס אבל לא אוכל לסבול את המחשבה שיהיה עם מישהי אחרת במיטה. אני גם לא אוכל לסבול להיות עם גבר אחר כשהלב שלי שייך לגבר שלי. אבל כל אחד והתפיסה שלו, אני מניחה. בהתחלה לא רציתי שום קשר מיני לשניים האלה למרות שהוא תמיד היה מנסה ואומר לי שהיא בסדר עם זה. אבל תמיד אמרתי, "מצטערת, המשולשי אהבה האלה לא בשבילי". ואז, אחרי העלמותו של י', מצאתי את עצמי נשברת. הרי סיפרתי לכם שאני וא' שכבנו בעבר, לפני שהכיר את בת הזוג שלו. הוא לא תותח במיטה או משהו כזה, להיפך, אני אף פעם לא באמת מסופקת, הזין שלו קטן והוא תמיד על הגב. מן הסתם, כי הוא נכה. אבל טוב לי להיות עם מישהו מוכר. אז הלכתי על זה. הוא ישב אצלי איזה ערב ובהתחלה לא רציתי, אבל בסוף עשיתי את זה. השתמשתי בו והוא היה בסדר עם זה. אחרי כמה ימים, זה קרה שוב באיזו מסיבה, בשירותי הנכים. ואז שוב בדירה שלי.

אבל אז הכרתי בחור חדש.

ואיכס... הוא עשה לי חלחלה. נפגשנו בהופעה של א' (אירוניה) והוא ישב לידי והתחלנו לדבר. הוא רצה לבוא אלי אבל סירבתי בנימוס. לא הכרתי אותו, אז למה לי? אבל כמה ימים אחרי כן הוא התקשר ויצאנו שוב. גמרתי בהחלטה שהבחור הזה לא יהיה איתי מבחינה רומנטית, כי הוא נחמד והכל אבל אני לא נמשכת אליו. אבל כמו תמיד, האלכוהול שבר לי את המילה. הוא ליווה אותי לבית ובאתי להיפרד ממנו והוא נישק אותי. זה חירמן אותי משום מה ושאלתי אם הוא רוצה לעלות. הוא עלה. שכבנו ואז נכנסנו למיטה לישון.

תקשיבו, אני לא הצלחתי להבין ואולי הגברים שקוראים את זה יוכלו להסביר לי בתגובות מה לעזאזל קרה באותו לילה.

אני שוכבת לצדו במיטה, מנסה להתגבר על רגשות האשמה ולא מצליחה להירדם בגלל כל הבירות ששתיתי. ואז הבחור, שכנראה גם לא הצליח להירדם, נצמד אליי מאחורה והחל להתחכך בי. הוא הצמיד את הזין שלו מאחוריי והחל להימרח עליי. זה לא היה נעים אז פשוט זזתי כדי שיפסיק. הרגע הוא גמר, והוא עדיין חרמן? אני לא גמרתי בכלל, ועבר לי המוד... מוזר. ואז כשהוא לא הפסיק, החלטתי להעמיד פני ישנה. ההתחכחויות האלה שאני מדברת עליהן נמשכו המון זמן, אולי שעה. זה התחיל להיות דוחה... מה נהיה? ואז כשהוא חשב שאני ישנה, במקום לעזוב אדם ישן בשקט, הוא פשוט התחיל לגעת בי, ולאונן. הבחור הזה שכב לידי, נגע לי בגוף ואונן. ממש לידי, כשאני כביכול ישנה!!!

זה הגעיל אותי כל כך והימם אותי שלרגע לא הצלחתי לנוע. הייתי מאובנת לגמרי. בסוף כמובן עצרתי אותו, אבל הוא לא הפסיק שם. הוא המשיך להתחכך בי מאחורה איזה חצי לילה, כאילו מזיין אותי על יבש כמו שאומרים. עד ששמעתי אותו גומר שוב. זה היה כל כך דוחה שהתחשק לי להקיא ואז לזרוק אותו מהחלון. בחיי שאני בפוסט-טראומה.

נראה לי שגמרתי עם גברים לכמה זמן.

בסוף השבוע הייתי בפסטיבל מוזיקה בדרום. היה מדהים. טחנתי משהו כמו 40 הופעות ביומיים. ישנו באוהל, בישלנו בשטח ועישנו מלא. ואז כשחזרתי לשיגרת היום, הלכתי מיד לחפש עבודה. פאק מי.

אולי כבר ניחשתם, אבל התפטרתי מהעבודה בקפה. הבוס שלי הפך להיטלר אמיתי וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אחרי שחזרתי מהחווה נתתי עוד איזה 2 משמרות וגמרתי איתו. חיפשתי עבודה ומצאתי 4. הייתי אמורה להיות שמחה שמצאתי 4 עבודות ואני רק צריכה לבחור, אבל להיפך, זה הכניס אותי לדיכאון. לא רציתי לחזור לשגרה. רציתי להמשיך ולהינות, להשתולל, לטייל, לרוץ עם מספריים. אני יודעת שאני כבר לא נערה מתבגרת, אבל כבר השלמתי עם זה ששגרה זה פשוט לא אני. קשה לי עם זה.

חשבתי להיות נגנית רחוב ולעשות כל יום כמה שעות של מוזיקה על המדרכה, אבל התרוששתי עד כדי כך שתיארתי לעצמי שזה לא יספיק. עף לי כל הכסף בחודשיים האחרונים בלי שום הכנסה, אז נאלצתי לבלוע את הגלולה. לקחתי עבודה באיזו מאפיה ואמרו לי להגיע ב7 בבוקר. אמרתי בסדר, והייתי בדיכאון כל היום. בערב, הלכתי להופעה של א' בבית קפה/ביסטרו שכונתי. זה בית קפה שאני תמיד יושבת בו. מקום נחמד עם גלריה של ציורים, כלי נגינה בפינה ומדפי ספרים בכל מקום. יש בו לפעמים ג'אמים ולפעמים ערבי הקראה. מרגיש לי כמו בית. אמרתי לעצמי שאשאר עד 11 לכל היותר, כי אני צריכה להתעורר מוקדם וזה קשה לי. כשבאתי לשלם בסביבות 11, ראיתי שהיתה לו ערימה מפחידה של כלים בכיור. אני מכירה את הבעלים ורציתי לעזור, "אתה צריך עזרה עם הכלים?" שאלתי.

"איזו נשמה," הוא אמר לי, "אני אשמח, אבל רק תמורת תשלום."

אז נשארתי עוד שעה ועזרתי לו עם הכלים. הוא נתן לי 30 שקלים במזומן עבור אותה שעה ושאל אם אני רוצה להישאר ולעבוד אצלו.

חשבתי על זה לרגע. זה מקום שאני מבלה בו כמעט כל יום, ביום אני נהנית לקרוא בו כי שקט, בערב אני נהנית לשתות בירה ובימי ראשון אני בהופעות של א'. לא רציתי להפוך את מקום הבילוי שלי למקום עבודה. אבל אז חשבתי שזה או זה או מאפיה עם בוס סנוב שגם הרבה יותר רחוקה לי מהבית וגם עם חוקים נוקשים כמו מכנס ארוך ונעליים סגורות, מדים ושטויות כאלה. לעומת פה, שזה דקה מהבית ואני מכירה את הבעלים. קיוויתי שזה לא יהרוס לי את היחסים איתו, כי לערבב פאן עם עבודה זה תמיד רעיון רע. אבל הלכתי על זה ואמרתי בסדר.

עד עכשיו, היו לי שם שלושה משמרות. בינתיים הכל בסדר. אני לא רק בריסטה שם, אלא גם טבחית ומלצרית. מי שעובד שם עושה הכל, זה לא מחולק. אני די אוהבת את זה, אבל זה הרבה יותר קשה, באופן טבעי.

ושמרתי את הטוב ביותר לסוף:

דבר ראשון, נכנסתי לתחרות סיפורים חדשה. שלחתי סיפור ואמרתי לכל מי ששאל אותי שהסיפור הזה בטוח לא ינצח ויותר מזה, סביר להניח שבכלל לא ייכנס. הסיבה שככה חשבתי היא לא כי הוא גרוע, זה דווקא בין הסיפורים היותר טובים שלי, אלא שיש בו סצנת סקס אחת והייתי בטוחה שבגלל צנזורה הוא לא יעבור את בחירת השופטים. כבר שלחתי אותו פעמיים לתחרויות אחרות והוא לא התקבל באף אחת מהן. אבל אז, לפני כשבוע, קיבלתי מייל שאמר שנכנסתי לעשרים הזוכים בתחרות ואני נכנסת איתם לאסופת סיפורים בספר שיצא לאור ב2017. אחרי הצבעת הקוראים והשופטים, אדע באיזה מקום אני.

איזו הפתעה נהדרת! אני כל כך גאה בהוצאה הזאת שלא צינזרו אותי.

הדבר השני הוא שביום ההולדת שלי, שזה ב22 בנובמבר, יש ערב הקראה בבית הקפה שעליו סיפרתי לכם, שעכשיו אני עובדת בו. אני הולכת לעלות באותו ערב ולהקריא סיפור שלי. בקרוב אפרסם אותו כאן ואשמח לשמוע את דעתכם. זו פעם ראשונה שאני מקריאה מול קהל. זה לא סתם לעמוד ולקרוא, זה ממש להקריא בצורה כזאת שתשאיר את השומעים מרותקים. אפשר להשוות את זה להצגת יחיד, אני מניחה. מלחיץ, אבל אני ממש מאושרת על ההזדמנות.

אלה היו החודש וחצי האחרונים שלי, שבהם, אתנצל עכשיו, לא פירסמתי שום פוסט.

פשוט איבדתי לגמרי את הצפון, ביליתי והזנחתי אתכם. אל תכעסו.

הנסיעה הכי ארוכה שעשיתי בחיי. אפילו יותר מהנסיעות הלוך וחזור לאילת. אולי בגלל שהחלפתי שלוש פעמים: אוטובוס - רכבת - אוטובוס. אבל אין לי בעיה עם זה. הנסיעה נותנת לי זמן לישון, לחשוב, להתאפס קצת.

יום לפני שנסעתי אל המדבר, חברה טובה שלי באה אלי. סיפרתי לכם עליה בעבר, סיפרתי שהתנתקו דרכינו ושלא התראינו מלא זמן. היה לי מצד אחד כעס כלפיה כי נעלמה לי בתקופה קשה, מיד אחרי מותו של מ', בגלל ש"אין לי שמחה" לפי מה שהיא אמרה, ו"אסור לה להיכנס לדיכאון עכשיו", אבל מצד שני התגעגעתי לחברות איתה. יש בה פלפל שלא נמצא אצל הרבה בחורות. אין לי הרבה חברות בנות ואיתה כן הסתדרתי. היא היתה נשית וגם הפכה אותי קצת יותר לאישה. יש בה גאווה נשית, והיא תמיד היתה אומרת, "תפסיקי להיות כזאת גבר," או, "תראי איזה מדהים יושבת עליך שמלה. תהי נשית יותר." אבל גם כשראתה אותי לובשת בגד בית מלוכלך היתה אומרת, "אפילו שק מכוער כזה יושב עליך יפה. אם אני אלבש את זה, אראה נורא."

חזרנו לקשר לפני כמה זמן, ולפני שיצאתי למדבר היא באה אלי לדירה המלאה ארגזים ושוחחה איתי. זה היה ממש שעה לפני שכבר הייתי צריכה לקחת את כל הארגזים, היא פשוט רצתה נורא לראות אותי לפני שאני יוצאת ואם להיות לגמרי כנה, הייתי זקוקה למילה מחברה טובה באותם ימים. שמחתי שבאה.

היא אמרה שלדעתה אני עושה טעות.

"למה אין לך עוגן?" היא אמרה כמה וכמה פעמים, "את כל הזמן מתרוצצת מפה לשם. לא טוב לך ואת רצה. לא נותנת לעצמך לעצור ולנשום! תעצרי!"

"אני כבר חצי שנה כאן!" התגוננתי.

"ג'אם, חצי שנה זה כלום." היא אמרה, "את אוהבת את השכונה הזאת, יש לך כאן חברים טובים. למה את בורחת למדבר?"

"כי אני צריכה שקט מהעיר. זה זמני, לא לתמיד."

"וזו בדיוק הבעיה שלי איתך!" היא אמרה, "אני דואגת לך כי הכל אצלך זמני. את לא מורידה עוגן אף פעם!"

"אני בטוחה שכשתהיה לי מנוחה נפשית, אני אוריד. כרגע אין לי, אם אשאר, אתחרפן." אמרתי, "חוץ מזה, זה זמן רב מאוד שאני רוצה לעבוד באדמה. אני רוצה לחיות כמה זמן בשקט, לעבוד באדמה ולא לדאוג מכסף ואוכל ומגורים. אין לי דירה - זו ההזדמנות שלי! אין לי מה לחפש כאן כרגע חוץ מתסכול וכאב ראש. דירה, עבודה מזדמנת, עוד דאגות כלכליות... אני לא רוצה את זה יותר. אני רוצה מקום פסטורלי שבו אשמע את התנים בלילה ואת המחשבות שלי."

"אני מבינה שאת רוצה שקט." היא אמרה בסוף, והביאה לי מכתב חתום ועליו כתוב, 'לג'אם שלי'.

"מה זה?" שאלתי.

"אל תפתחי אותו עד שלא תרגישי שאת זקוקה למילה טובה." היא אמרה לי, "אם יהיה לך קשה והטלפון הדפוק שלך לא יעבוד, זה מה שאולי יחזיק אותך. ככה אני לא לגמרי רחוקה ממך."

הודיתי לה, וגם נתתי לה את האסופה שבה אחד הסיפורים שלי מופיע עם הקדשה, לבקשתה.

פגשתי את ס' בבאר שבע ומשם לקחנו אוטובוס לחווה שלא אומר בדיוק היכן היא ממוקמת כדי לשמור על פרטיותם של בעליה, אבל אומר שהיא בנגב. הגענו בערב, ולכן היה נעים. אפילו קריר. הדבר הראשון שראיתי כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת במדבר לכיוון החווה היה חבורה של כלבים רצים לעברנו.

"הם משוגעים." אמר לי ס', "כלבים משוגעים."

הם קפצו עלינו והתחילו לנבוח בקולי קולות, אבל הם לא מזיקים.

נכנסנו לתוך קרון ובו ישבה נערה וקראה ספר. היא אמרה לי שלום במבטא אמריקאי ותוך כמה דקות התארגנו ונכנסנו לישון. השעה היתה 9 בערב והיינו צריכים כבר להיות על הרגליים ב5.

כבר אז הרגשתי שה"בריחה" למדבר היתה נכונה, ושזה ייתן לי את השקט שלו ייחלתי.

זה אמנם יישמע סותר, אבל כשהתעוררנו, לא היה לי זמן לקפה או סיגריה. מיד לעבודה. לבשתי מגפי עבודה, ג'ינס צמוד ארוך וחולצה רחבה. הבוקר היה קריר ולכן לא ידעתי איזו טעות קשה אני עושה. האכלנו את העיזים ומנהלת החווה, בחורה נחמדה שנקרא לה ת', חלבה אותן. העיזים יודעות את השיגרה שלהן, מתחילות לפעות בחמש, יודעות שבאים להאכיל אותן, יודעות את התור - מי ראשונה, מי אחרונה, ואפילו מחכות ליד הדלת כדי להיכנס מיד כשתסיים עם העז שבפנים. תרנגולות מסתובבות חופשי בחווה וגם בתוך הכלוב של העיזים, והן מקרקרות לא רק בבוקר, אלא במהלך כל היום.

אחרי שסיימנו עם העיזים והטליות, העלנו כמה ארגזים על המשאית הפתוחה מאחורה, התיישבנו ביניהם ות' נהגה. נסענו למטע.

ישנם 5 חלקות בכל החווה, עצי זית, הדרים, פירות, גינת ירק וגפנים. ת' הסבירה שהם לא ידעו שאני וס' נגיע היום ותכננו לעשות משהו אחר, אבל אם אנחנו כבר שם אפשר להתחיל קומפוסט.

קומפוסט נעשה אחת לשלושה חודשים, היא הסבירה. צריך לאסוף קומפוסט (שעשוי מתערובת של צועת עופות וזבל ועוד כמה דברים אורגניים), לשים אותו בתוך דליים, לקחת אותם עם המריצה אל שורות העצים, להניח אותם ליד הגזע, ממש מעל השורשים, לוודא שהטפטפות ממוקמות מעליו ואז לחסות עם חיפוי. נשמע פשוט, לא התרגשתי. אבל כשהתחלנו והבנתי באיזה ג'ונגל אנחנו עובדים, שיניתי את דעתי.

"זו החלקה הכי קשה," הסבירה ת', "היא ממש ג'ונגלית, האחרות יותר נוחות לעבודה."

ג'ונגלית? לא רק. הרגשתי שאני דמות באבודים, מפלסת את דרכי בין שיחי ענק. היו שם חרקים מכל סוג אפשרי, כאלה שלא רק שלא ראיתי מימיי אלא שאפילו לא שמעתי עליהם. הכי מפחידים היו העכבישים. הם היו ענקיים ולבנים ונראו ארסיים. אני לא יודעת אם באמת היו, אבל הגודל והצבע נתנו לי תמונה די ברורה שהבהירה לי שעדיף לא להתקרב אליהם. אבל הם היו בכל מקום, והרשתות שלהם יותר חזקות משל ספיידרמן. כדי להגיע אל העץ, הייתי צריכה לקרוע את הרשתות ולהכעיס אותם קצת. הם היו ענקיים והתחילו להתנדנד על הרשת הקורסת ויכולתי להרגיש את מבטם הזועם ננעץ בי, מבטיח שעוד אשלם על זה. פעם אחת הרגל שלי נדבקה לקור אחד, ורק אחרי שלושה צעדים הוא השתחרר. כמו מסטיק. ממש כור גרעיני.

אז זה עבד ככה: היינו מתעוררים כל בוקר בחמש, מטפלים בעיזים ובתרנגולות, אחר כך נוסעים למטעים ועובדים באחת החלקות עד סביבות 11, כשהשמש כבר ממש חזקה וקשה לעבוד. אחר כך היתה הפסקה ארוכה שבה היינו יושבים בקרון, שעשוי עץ אז הוא היה כמו חממה בפנים, וטובלים בזיעה של עצמנו. אין קירור, אבל מה? - אין גם דוד. אז המים תמיד קרים במקלחת. זה לא היה כזה נורא, כי היה חם ובמילא להתקלח במים רותחים לא היה בא בחשבון, אבל לפחות אם היו פושרים היתה לי הזדמנות להתרגל אליהם. זה היה תמיד מכת קור. אחר כך את יוצאת ותוך דקה - שוב מזיעה.

היה חדר קירור בחווה, שם שמרו את הפירות. היינו יכולים ללכת לשם ולאכול מה שבא לנו מתוך הארגזים של הפירות הפגומים, אלה שלא יוצאים למשלוחים. לפעמים, בהפסקה, היינו הולכים לשבת קצת בחדר הקירור כדי להתקרר, אבל לא הצלחנו לשבת שם יותר מדקה וחצי בלי לקפוא.

אחרי ההפסקה הארוכה, בחמש בערב, יוצאים לעוד עבודה, אבל קצרה יותר. בערך שעתיים, וגם פשוטה יותר. פחות פיזית. נקישת עשבים או קטיף או משהו כזה. זה היה דווקא כיף.

היום השני היה הקשה ביותר, אבל אז לפחות ידעתי למה לצפות. השמש קפחה ולא ראיתי את הסוף של היום הזה. השעה היתה 10 וחצי כשת' הגיעה ואמרה שהיא העיפה מבט ובחלק מהעצים הקומפוסט מוננח לא נכון, אז עכשיו נעצור הכל ונעבור עץ עץ, ומה שלא מונח נכון צריך לתקן. פאק מי. מותשים, עברנו עץ עץ והתחלנו לתקן. המים שהבאנו איתנו כבר היו רותחים ולא היה מה לשתות. הלכתי לברז שבסוף החלקה והכנסתי את הראש מתחתיו, נותנת למים להחיות אותי, אבל גם הם היו חמים. המים פה חמים, אבל במקלחת שלנו קפואים. היגיון זה משהו.

ואולי חשבתי שהעכבישים הלבנים ההם היו היצורים הכי מפחידים במטע. אבל באותו יום, ס' אמר לי שראה נחש מתחת לאחד מעצי הזית.

"אם תראו נחש, תתרחקו ממנו." אמרה ת'.

"שיט..." לחש לי ס', "זה לא היה ברור?"

ואם זה לא מספיק, כשדיברתי עם אחותי בטלפון, הייתי על דיבורית כי הם היו בנסיעה וגיסי אמר לי, "הבסיס ששירתתי בו נמצא שם באזור, תיזהרי מזבוב החול!"

"זבוב החול?" שאלתי.

"זה זבוב שאם הוא עוקץ אותך יש לך פצע שבהתחלה את לא מרגישה, אבל הוא מתפתח לשושנת יריחו וזה יכול להיות ממש מסוכן. חטפתי כזה על הפנים."

"איפה הם מסתובבים?" שאלתי.

"בעיקר ליד שיחים. תתרחקי משיחים נמוכים."

"פאק, על מה אתה מדבר?" אמרתי, "אני כל הזמן ליד שיחים נמוכים!" לא מזכירה את העובדה שבאותו הרגע ממש, כשדיברנו, ישבתי ליד שיח נמוך.

וזה היה נדיר שיכולתי בכלל לדבר בטלפון. במשך כל היום לא היתה לי קליטה, והיא היתה חוזרת רק בלילה, כשכבר הלכתי לישון. ואז פתאום הייתי חוטפת מטר של אסמסים וכבר לא היה לי כוח אז הייתי רואה אותם רק למחרת, אחרי העבודה של הבוקר.

כל מי שסיפרתי לו שאני הולכת לעבוד בחווה בדרום אמר לי, "זה לא בשבילך," או, "את לא תחזיקי מעמד, זה קשה מדי."

לא הבנתי למה. הרגשתי שזה לגמרי בשבילי.

היחידים שלא אמרו לי שזה לא בשבילי היו ס' וי'. יותר מזה, י' אמר שהוא חושב שזה אמיץ מצדי לעזוב הכל וללכת לעשות משהו שאני לא מכירה רחוק כל כך.

אבל כל האחרים, אלה שלא האמינו בי, לא הבינו שככל שהם יגידו לי שזה לא בשבילי וככל שהם יגידו לי שלא אחזיק מעמד, אתאמץ יותר. אדחף את הגבולות שלי מעבר לכל דמיון. ובכל פעם שהייתי תשושה ורק רציתי ליפול מהרגליים בגלל החום הכבד והעייפות, הדברים האלה הידהדו לי בראש, והייתי מכה עם המעדר בכל הכוח.

גם ביום השלישי עשינו קומפוסט.

מסתבר שבגלל שהיינו שלושה עובדים, הם ניצלו את זה והחליטו לתת לנו את העבודה הכי קשה ומזעזעת. לא עשיתי עוד כלום חוץ מקומפוסט ונקישת עשבים, ונורא רציתי לעשות גם דברים אחרים. לעמוד בתוך ערימה של חרא ולהתכופף מתחת לעצים מלאי חרקי מוות ונחשים, עם כמה שזה היה נחמד, לא היה הדבר היחיד שתכננתי להתנסות בו. רציתי ללמוד, לראות הכל, להכיר מה עוד כרוך בעבודה חקלאית.

והחום? גם הוא לא היה בתכנון. כמובן שידעתי שיהיה חם, אבל בהפסקות לא הצלחנו לנוח כי החום שיגע אותנו. במקום לשבת בשקט ולנוח או לבשל משהו לאכול כי לא אכלנו כל היום כלום חוץ מפירות, מצאנו את עצמנו מתפתלים מחום בקרון, אחר כך שמרפסת, לא מוצאים תנוחה, אחר כך יוצאים קצת לחדר הקירור ושוב מתפתלים מחום במרפסת. רק בסביבות 7 בערב התחיל להיות נעים. אבל ממש נעים. רק שאז, נהנינו מהאקלים המושלם הזה רק לעוד איזה שעתיים - ולמיטה. כי צריך לקום ב5. ובחמש היה קר ממש, וקשה לצאת מהמיטה בגלל הקור.

אני יודעת שזה נשמע כאילו לא נהניתי בכלל, כי היה קשה. אבל לא. למרות החום, למרות היצורים המשונים, למרות המקלחות הקרות ולמרות העבודה הפיזית הקשה - היה נהדר! כי כל הקשיים הפיזיים שחררו משהו בנפש שלי שהיה לגמרי מתוסכל. אני לא יודעת להגיד מה, לא הייתי כל כך העצמי לאחרונה. הרבה לחץ, הרבה רדיפה אחרי מה יהיה מחר, או שצריך עוד עבודה כי אין כסף, או חיפוש דירה, או לרצות חברים... היה לי כבד. רציתי נואשות מקום שקט. ותאמינו לי, הנגב הוא המקום הכי שקט שיכולתי לברוח אליו.

והמכתב של פיץ'? פתחתי אותו ביום חמישי.

ת' הגיע אלינו לקרון. היא הביאה לי דבק רב תכליתי כי הסוליה שלי השתחררה קצת ואז ביקשה לשבת ולשוחח איתנו. מיד הבנתי מה עומד לבוא.

אני וס' ישבנו על הנדנדה והיא ישבה בכיסא לידנו.

"אני וא' (א' זה בעלה) החלטנו שאנחנו רוצים להביא לכאן עובדים מקצועיים. כאלה שכבר יש להם ניסיון של כמה שנים טובות בחקלאות ושלא נצטרך ללמד אותם את העבודה. אולי תאילנדים. אנחנו נשלם לכם על העבודה שעשיתם, אבל מכאן לא נוכל להחזיק בכם עוד כעובדים. תוכלו להישאר כמתנדבים, כמו ל' (ל' זו הבחורה שעבדה איתנו), כי אנחנו רוצים אתכם, אתם באמת מאמי, אבל לא בתור עובדים בתשלום. מצטערת."

עוד לא הספקתי לעכל מה אמרה, למרות שידעתי שזה בא; אבל ס', בלי לחכות, שאל, "את מכירה אולי חוות אחרות שמחפשות עובדים?"

לא רציתי לעזוב. היה לי קשה, אבל כל כך נפלא נפשית! לא מיציתי אפילו טיפה את מה שבאתי לחפש כל כך רחוק! התסכול שאכל אותי באותו ערב לפני שנסענו חזרה צפונה... אני לא יכולה לתאר אותו במילים. התיישבתי באיזו פינה במדבר, ופתחתי את המכתב של פיץ'.

קראתי אותו לפחות 5 פעמים ברצף, ואז עוד 10 פעמים.

קליטה לא היתה לי. היא צדקה.

למחרת התעוררנו לאוטובוס של עשרים לשש, עם הכסף המזומן ששילמו לנו שהוא כל מה שהיה לנו בארנקים, ונסענו. ישנו באוטובוס, אפילו הבאנו איתנו שמיכה. ירדנו בבאר שבע, והתיישבנו שם, יום שישי בבוקר, לפחות כשלוש שעות.

חיילים ירדו ועלו בהמוניהם מאוטובוסים, מאבטחים מסתובבים ועושים עשרות הפסקות סיגריה, קבצנים מבקשים כסף מכל עובר ושב ואנחנו יושבים, שותים קפה ועוד קפה, או במקרה של ס', מיץ גזר ועוד מיץ גזר. לא ידענו לאן ללכת.

ס' לא רצה לחזור הביתה כי אבא שלו בחופש והוא משגע אותו, ובנוסף להכל משפצים אצלם בבית.

"לפחות יש לך את הקנאביס של אמא," אמרתי לס', "ואתה גר בקיבוץ אז לא יהיה לך רעש וסירחון של עיר. לאן אני אמורה ללכת?" ואז עלה לי רעיון,"אולי אשאר אצלך?"

"אני אמור לגרור את כל הרהיטים שלי החוצה ולא יהיה לך איפה לישון."

"לעזאזל."

"לכי לי'." אמר ס'.

אבל זה לא הלך טוב כל כך. התקשרתי לי' והוא ישן ואמר שיתקשר אחר כך, ולא חזר. לא רציתי ללכת לשם ולהפתיע אותו, כי אולי לא יהיה בבית ואולי לא נשאר סוף שבוע בכלל. חוץ מזה, רציתי שקט. רציתי להישאר במדבר. עם החום והטינופת והריח של העיזים.

"לכי להורים."

"אני לא יכולה," אמרתי, אני עדיין מלאה כעס אליהם על איך שהתנהגו כלפיי, לא בא לי לראות אותם. וגם אם לא כעסתי, אני לא רוצה להאלץ לדבר איתם. אני רוצה שקט."

אצל ההורים הם או ישאלו אותי על החווה ויתחילו לחפור לי נגד זה ולהגיד לי "אמרנו לך." או יתעלמו לגמרי מהעניין ויגרמו לי להרגיש לא חשובה בכלל. שתי האפשרויות האלה דוחות אותי. לא הייתי צריכה לשמוע "אמרנו לך." ולא הייתי צריכה התעלמות. רק קצת זמן של שקט.

בסוף אמרתי לו שכנראה אשאר לישון ברחוב.

"לא, ג'אם." הוא אמר, "אני מכיר אותך, את לא זהירה ועוד תעשי את זה. אל תישני ברחוב."

"מה אכפת לך?"

"אכפת לי, אל תישני ברחוב."

"תפסיק עם השטויות שלך, ישנתי ברחובות תקופות ארוכות."

"נו, וזה לא דבר טוב!" הוא כעס, "בטח שלא לבד!"

אבל לגמרי התעלמתי מדבריו. הוא סתם היסטרי לפעמים.

ישבתי ברכבת וכמעט שהייתי בחיפה ועוד לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת. י' חזר אלי בטלפון וסיפר לי קצת על היום שלו, התנצל שלא חזר אלי ואמר ש"שכח" כי היה רדום. אמרתי לו שהכל בסדר, אבל שיקרתי. רציתי לכעוס עליו, להגיד לו שאני זקוקה לו ושאני עלולה לישון ברחוב הלילה ולא אכפת לו בכלל. אבל לא היו לי האנרגיות. בכיתי המון בדרך חזרה, אני חושבת שהעיניים שלי התנפחו לגודל של שני בלוני מים. כל מה שרציתי היה לחזור אחורה ולבקש מהזוג הזה להישאר בחווה שלהם כמתנדבת, כי אני עוד לא מוכנה לעזוב. אבל היה מאוחר מדי.

ואז הוא שאל, "אז איפה תישארי הלילה."

"אני לא יודעת." אמרתי. לא כי התלבטתי, לא כי רציתי שיזמין אותי ולא כי רציתי שירחם עליי - גאאד ממש לא שירחם עליי. אלא כי באמת, באמת לא היה לי לאן.

לפני שנסעתי הוא בא לבקר, ישבנו ביחד ושתינו יין והוא אמר, "תעשי לי טובה, פליייז, בסוף השבוע כשאת מגיעה - תפלי אצלי. רק אצלי. אוקיי?" ובאושר שאין לתאר אמרתי לו, "סגרנו." אז ציפיתי שעכשיו יגיד, "בואי אלי." - באופן טבעי.

אבל כל מה שאמר היה, "אהה אוקיי, תעדכני אותי. אני אשמח לראות אותך אם תעצרי פה. אני הולך עכשיו לראות כמה חברים."

תעדכני אותי? אתה צוחק עליי? מה הוא חשב, שאני אתקשר לבקש שיבוא ואחכה לו שיואיל בטובו לעזוב את החברים ולהתפנות אליי, ואז לקוות שיזמין אותי אליו או להתחנן שאוכל להישאר אצלו כי כל האוטובוסים האחרונים נסעו לי כי יום שישי היום? אשמח לראות אותך אם תעצרי פה? כלומר, מבחינתך זה ברור שאני לא נשארת "פה" הלילה?

הלב שלי התרסק. ואז הכרוז של הרכבת הכריז "חיפה חוף הכרמל." והרמתי את הראש ומעבר לחלון ראיתי את הים.

כמה פינטזתי על ים כל השבוע הזה. בכל יום, כשטבעתי בזיעה של עצמי, כל מה שרציתי היה לקפוץ לתוך אגם מים. לצלול ולהתקרר.

בלי לחשוב, לקחתי את המזוודה שלי וירדתי לים. לא רציתי לחשוב יותר מדי, לא רציתי לקרוא לאף אחד שיצטרף אלי וגם לא לשכב ולהשתזף. תאמינו לי, אני שזופה ונראית כמו אפריקאית עכשיו, זה הדבר האחרון שהייתי צריכה. רק רציתי לצלול.

והורדתי את הבגדים ונכנסתי למים והגלים היו גבוהים ממש, והם קפצו עלי. ונלחמתי בהם, מנסה להיכנס עמוק יותר, להגיע אל הגלים הגבוהים יותר, מבהירה להם שאני מחליטה. ששם אני רוצה להיות. והם נאבקו אבל הגעתי עמוק יותר, ועמדתי עם הגב אל הגלים, עצמתי עיניים, וכשהגיע גל גדול הרפיתי מהאחיזה באדמה וקפצתי קדימה. הגל העיף אותי כמה מטרים ולא הייתי צריכה להפעיל אף שריר בגוף, רק לתת לו להיזרק ולהרגיש חופשיה. חשבתי שאעצור שם לטבילה קצרה, אבל לא יכולתי ללכת. נשארתי בתוך המים לפחות חצי שעה, עד שירדתי שוב לתחנת הרכבת.

שם, עם סוללה גוססת וחצי פס של קליטה, התקשרתי לפיץ'. סיפרתי לה הכל. על איך שפיטרו אותי מהחווה ושאין לי לאן ללכת. נראה לי שדיברתי די מהר ונשמעתי קצת מטורפת.

היא נשמעה מודאגת.

"ג'אם, תנשמי רגע." היא אמרה, "את זוכרת את מה שדיברנו על עוגן?"

"כן..."

"אז זה הזמן להוריד אחד ולהירגע. לכי לקרון שלך, אצל ההורים."

"אבל אני לא רוצה לראות אותם עכשיו." אמרתי לה.

"תשכחי מאנשים!" היא אמרה, כמעט כועסת, "תשכחי מההורים שלך, תשכחי מי', תשכחי מחברים. תעשי מה שאת באמת צריכה לעשות, ואת יודעת שמה שאת צריכה זה שקט נפשי. תורידי עוגן. לכי לקרון שלך, תעשי מקלחת טובה, תישני סוף סוף שינה אמיתית, תאכלי אוכל חם. לכי לקרון שלך. אחר כך, בראש שקט, תחליטי מה לעשות הלאה."

וידעתי שהיא צודקת. שוב. אמנם העדפתי לישון ברחוב מאשר לראות את הוריי כרגע, אבל אם להגיד במלוא הכנות - רציתי שקט. לא היה לי חשק לחשוב מה לאכול ואיפה, לחשוב איפה לישון ובאיזו תנוחה יהיה לי הכי נוח ולא רציתי לחשוב איך להתגונן מפני תוקפים. רציתי ש-ק-ט. ובקרון שלי, הכי שקט שיכול להיות, כרגע.

אז עכשיו אני כאן, וסוף השבוע עבר. ס' מדי פעם סימס לראות שאני לא ברחוב, הפרנויד הזה. י' לא סימס מאז השיחה ההיא ואפילו לא בדק שאני בסדר. אני אמנם מרגישה כלפי הבחור הזה דברים מאוד חזקים, אבל אני חושבת שאם לא אכפת לו ממני כמו שלי אכפת ממנו, והדבר היחיד לאחרונה שבאמת עושה לי טוב לצדו זה סקס, אז יש פה בעיה ואנחנו כנראה לא נגמור ביחד. זה עוד דבר שמרסק אותי, אבל היחס שלו מאיים על האגו שלי, והאגו שלי די גברי.

אכתוב לכם יותר בפירוט על סוף השבוע בפעם אחרת, אני עם קוצים בתחת, רוצה לחפש חוות חדשות. אני לא מוותרת על זה. לא מיציתי ואני מתכוונת לזה. אבל אולי הפעם, במקום חווה בלב המדבר הרותח, אסע צפונה, אל הגולן, ואז באמת אנשום לרווחה.

אז אני יושבת כרגע בתוך מבצר של ארגזים בדירה ריקה. אני אמורה לנסוע דרומה מחר בבוקר, ועוד אין לי הובלה או חבר שעונה לטלפון. דווקא יש לי פה בשכונה יותר חברים משהיו לי כל החיים, אבל משום מה כולם נעלמו; כאילו מבצר הארגזים שלי הוא אי בודד בתוך חלל ריק - כל העיר מתה. איפה כולם?

לפני כמה ימים היתה אצלי הופעה של א'. הוא מנגן בלוז על גיטרה ומפוחית, למי שלא זוכר, והוא מופיע בכל מקום - אז הצעתי שיופיע אצלי בדירה לפני שאני עוברת. לא פירסמנו את זה יותר מדי כי רצינו שזה יהיה אירוע קטן, אז העברנו את העניין מפה לאוזן. הגיעו בסביבות ה15-20 איש וחלק הביאו איתם שתיה, הגיעו עוד חברים שהכרתי מהשכונה ששמעו על זה והביאו איתם בירות, ומזל שכך כי לא קניתי מספיק שתיה. הגיע גם ידיד שלי שמנגן בבנג'ו ואחרי ההופעה הוא לימד אותי לנגן. זה היה ממכר.

החבר'ה המדהימים האלה אפילו השאירו לי כסף על הטרחה והשתיה. א' העביר כוס וכל אחד שם מכיסו, באופן אנונימי כמובן. יצא איזה שבעים ומשהו שקלים בסוף.

לצערי, י' לא הגיע. הוא חשב שדחינו אז זה ביום כי דיברנו על זה אבל כנראה לא הבין שבסוף אנחנו עושים את זה באותו יום. הוא כנראה שלח לי אסמס, "מתי ההופעה?" ולא עניתי אז הוא חשב שזה נדחה. פתאום בסביבות 9 הוא מקבל ממני אסמס, "א' עלה" והבין שהאסמס שלו לא נשלח אליי בכלל. הוא התנצל ואמר שהוא נורא רצה לבוא וכשחשב שזה בוטל פשוט ישב בבית עם כמה חברים והם הכינו סושי. אמר שהוא מרגיש מטומטם... אמרתי לו שלא קרה כלום ושבדירה החדשה שלי נעשה עוד הופעה כזאת, אז תהיה עוד הזדמנות.

אתמול בבוקר הלכתי עם הבחור של הבנג'ו ועם עוד חברה לים, ואז ישבתי עם הלקוח שלי בקפה לפני שהלכתי הביתה. נראה שמצבו הבריאותי של לקוח מספר 1 ממש רע, הוא נאנח בכל פעם שהוא משנה תנוחה וצריך ללכת עם מדבקות של מורפיום ולשתות איזה טריליון כדורים ביום. הוא גם מקבל עכשיו קנאביס רפואי ומוכר לי קצת כל פעם. הוא מתאשפז כל יומיים בזמן האחרון ואני ממש דואגת לו.

"הבטחת לי שתמות אחריי, זוכר?" אמרתי לו, "הבטחת שאתה תקבור אותי." והוא באמת הבטיח, בחודש הראשון שהכרנו והתחלתי לעבוד בקפה.

"מה אני ידעתי..." הוא מלמל בעייפות, "רק לדבר." 

חזרתי הביתה והתחלתי לארוז. בערב, הלכתי לארוחת שכנים שהיתה פה בשכונה. כל החבר'ה של הרחוב היו שם, אנשים שאני תמיד רואה ומכירה בחצי השנה האחרונה. אנשים נחמדים, חמים, רובם היפסטרים. לא באתי כדי לאכול, לא הייתי רעבה. הכנתי לפני כן מלא פנקייקים במטרה לסיים את כל הקמח שיש לי בדירה והייתי מפוצצת.

פגשתי שם בחור מקסים, ת', שעמד ודיבר איתי כמה זמן, וגם המארח עמד איתי קצת. הסתכלתי מסביב ופתאום הבנתי שאני לא מכירה את רוב האנשים שם מעבר לפנים. זהו. פתאום הרגשתי בודדה.

אמרתי לת' שאני כנראה אזוז. הוא שאל לאן ואמרתי שכנראה לי', וזזתי.

בכניסה לבניין, בדיוק כשיצאתי מחדר המדרגות, י' הגיע. הוא שאל אותי מה קורה שם למעלה ואמרתי שיש אוכל ודווקא נחמד. שאל לאן אני זזה ואמרתי שכנראה הביתה. אחרי שעלה נזכרתי שסיפרתי לת' שאני הולכת לי' ולא רציתי שיספר לו ואני אצא מטומטמת. אז סימסתי לו שדווקא תיכננתי לבוא אליו עכשיו אבל שיהנה, והוא השיב שת' אמר לו מיד כשעלה שיתקשר אלי כי אני בדרך אליו.

התחרטתי שיצאתי ולא חיכיתי עוד דקה, ואז אולי הייתי משתחררת קצת וי' היה מופיע וסביר להניח שהיינו יושבים יחד, אבל לא, הייתי חייבת לצאת דקה לפני שהגיע... פאק מיי לייף.

לא התחשק לי ללכת הביתה אז הלכתי לאיזה פאב שכונתי שאני מכירה ודיברתי קצת עם הבעלים, בחור מקסים שגם הוא כותב סיפורים קצרים. הוא שלח לי סיפור קצר שלו לפני כמה ימים אז ישבתי ודיברתי איתו על זה והוא ביקש שעכשיו אשלח לו אחד משלי.

נכנסה קצת עבודה והוא החל להיות עסוק, ולקוחות אחרים במקום שוחחו ביניהם וגם צירפו אותי לשיחה, אבל הראש שלי היה בי'. סימסתי לו איפה אני יושבת והוא ענה, "מגניב." ולא חזר אלי שוב כל הערב.

עישנו ג'וינט והבגלל ששתיתי הרבה אלכוהול, הסטלה עלתה לי נורא ואיום. ידעתי שאני עומדת להתהפך לגמרי אז איחלתי לכולם לילה טוב, שילמתי והלכתי הביתה.

תודה לאל, איך שהגעתי הביתה, היה לי היי נורא. התחלתי לבכות ולהרגיש מושפלת, בודדה ועלובה. תודה תודה תודה לאל שהייתי לבד.

ס' התקשר אלי וכששמע את הקול שלי שאל מה קרה. לפני שהתחלתי לספר לו אמר שהוא כבר חוזר אליי, ובסוף נרדמתי כמו מתה.

כשהתעוררתי, היו לי שיחות שלא נענו, ואסמסים. כלום, מסתבר, לא העיר אותי. עד הצהריים. ס' דאג כי לא עניתי לו שוב ושאל מה קרה, אמר שאחזור אליו כי לא נשמעתי לו טוב אתמול. י' סימס האם אני עדיין בפאב ההוא. הוא סימס את זה בסביבות 12 בלילה, כשכבר הייתי שקועה בשינה. אני מניחה שרצה לבוא. מאז אותו אסמס, לא שמעתי ממנו.

בדרך כלל אני לא נותנת לנושאים כמו יחסים וגברים לעשות לי רע או להשפיע עליי יותר מדי. יצאתי ממערכת יחסים הרסנית והבטחתי לעצמי שלא אתן יותר לאף גבר להרוס לי את החיים.

אבל עם י' זה שונה מהאקס. האקס היה מאוהב בי באופן אובססיבי ולא עזב אותי למרות שביקשתי שיעזוב עד שזה הגיע לאלימות, אבל אני חושבת שאצל י' זה הפוך. אני חושבת עליו הרבה ואולי אפילו מתחילה לאהוב אותו, אבל אני לא חושבת שהוא מרגיש אותו הדבר. ביומיים האחרונים שבהם לא התקשר ולא קפץ אפילו שהבטיח, שאלתי את עצמי בראש כמעט כל שעה במהלך היום שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי בעבר באף סיטואציה: "למה הוא לא מתקשר?" - ואני מתערבת איתכם על 3 סיפורים קצרים ומטבע שוקולד שהוא לא חשב עליי בכלל כל אותו יום. אחרת, היה מתקשר.

כשהוא עזב לחו"ל, רציתי לנצל כל רגע איתו. הלכתי אליו בכל זמן שהיה פנוי וכשנתתי לו ספייס זה רק כי ידעתי שהוא זקוק לו, אבל רציתי להיות איתו. למה? כי לא קורה לי אף פעם, אף פעם! שאני חושבת כל כך הרבה על אותו בחור. זו תחושה מוזרה בשבילי ואני רוצה לחקור אותה, להיות איתו כמה שיותר. אולי אני מאוהבת? מי יודע.

אחרי מה שקרה בארוחת שכנים, לא רציתי להתקשר. הרגשתי שעשיתי מעצמי צחוק. אולי זה לא נשמע ככה, כי בסך הכל מה קרה, אבל אי אפשר לשנות תחושה. כשאני משחזרת את אותו ערב בראש שלי, אני מרגישה מטומטמת. אמת או לא, זה מה שהזיכרון שלי שימר.

אני לא יודעת אם זה מוצדק, כי תכלס הוא לא עשה שום דבר רע, אבל אני פגועה מי'. מאז שאמרתי לו שאני נוסעת לדרום, הוא די נעלם לי. אני יודעת שהוא לא יכול להתחייב לאף אחת כרגע כי הוא אולי עובר ליוסטון לתמיד, אבל לא ביקשתי שיתחתן איתי, רק שיתן לי את הזמן שנשאר לי איתו. הוא לא מתקשר ולא מסמס כבר יומיים. הוא לא רוצה להיות איתי לפני שאני נוסעת? לא אכפת לו שלא יראה אותי עכשיו כמה שבועות? הבטיח לעזור לי להוריד את המתלה של הגיטרה מהקיר כי אין לי כלים, הבטיח לעזור לי אם אצטרך בסחיבת ארגזים, בכל דבר, ולא ביקשתי כלום. רק לראות אותו. אבל הוא... נעלם. התנתק. כאילו מעולם לא הכיר אותי.

אני נוסעת דרומה. כמו סנופקין. אמנם לא לחורף שלם, אבל לזמן מה. אני לא רואה לפנים כלום חוץ מלא-נודע. אני זקוקה לידיד, לפחות לכוס קפה קצרה! בא לי לדבר עם מישהו. אין לי מושג מה יהיה שם חוץ מס', ותודה לאל שס' שם! אני בהחלט זקוקה לו, ובהקדם.

אני אוהבת את השכונה הזאת ולא רוצה לעזוב אותה. האנשים נחמדים, האווירה חמה וכל החברים שלי גרים במרחק הליכה ממני. אני בטוחה שאחזור, אבל משהו מוזר קרה.

דווקא עכשיו כולם נעלמו לי.

האם אפוקליפסת הזומבים החלה ולא שמתי לב?

א' מקסים וגם הוא אמר שיעזור במה שצריך, אבל מאז אתמול גם הוא לא עונה לטלפון. אם לא אוכל להשאיר אצלו כמה ארגזים, אאלץ לשלם הרבה כסף לאחסון, ולא בא לי בטוב לשלם על חודש איחסון כשיכול להיות שבעוד שבועיים כבר אקח אותם משם.

טוב, מתנצלת על הפוסט המבולגן אבל ככה נראה הראש שלי כרגע ומשם הפוסט יצא, אז אני מקווה שהצלחתם להבין לפחות חצי מהברבורים שלי.

לא סיימתי לארוז, אני צריכה ללכת להשיג עוד איזה ארגז או שניים, לקנות מסקינג טייפ ולהיכנס למקלחת. אז תסלחו לי אבל אין לי זמן לעריכה :)

מקווה שעובר עליכם יום יותר טוב משלי!

החלטתי לעבור דירה. אני אשאר בשכונה הזאת, כי כאן אני עובדת, כל החברים שלי כאן ועדיין לא מיציתי את המקום. ההחלטה היתה משלוש סיבות:

1. הרחוב שבו אני גרה רועש מאוד, גם בלילה. ולא רעש שמח ונחמד כמו מוזיקה טובה או צחוק של ילדים... לא. מוזיקה ערבית כבדה, צעקות ויריות. כן כן, יריות. כמו לחיות בבסיס צבאי. כל פעם שנשמעת ירייה, אני קופצת. אי אפשר להתרגל לחרא הזה. והחתולה שלי גם סובלת מזה ותמיד נכנסת מהר מתחת לשמיכה שלי. ממש רחוב אלם.

2. השותפה שלי הפכה עם הזמן יותר ויותר בלתי נסבלת. לוקחת דברים שקנינו ביחד ומחליטה שהם שלה ואסור לי לגעת בהם. שמה אותם בחדר שלה, כמו ילדה בת 5 שמסתירה צעצוע. אני שונאת לחיות איתה ומבחינתי, כשלא טוב לי אני פשוט הולכת. אני לא סובלת פה עד סוף החוזה עוד חצי שנה עם השטויות שלה.

3. זו הזדמנות נהדרת לעזוב את בעל הדירה הנשוי בן ה60 שמי שזוכר את הפוסט בנושא, התוודא באהבתו אליי כמה שבועות אחרי שעברתי לכאן.

כשהודעתי לו (לבעל הדירה) שאני עוזבת ושאמצא לו דייר חדש, הוא ניסה לשכנע אותי שלא כדאי לי, "לא תמצאי דירה זולה יותר" הוא אמר, או, "חבל, רק עוד חצי שנה." אבל התעקשתי ואמרתי שאני לא יכולה, לא כאן. מקום שרע לי בו, אני קמה והולכת. כמו שהתחיל להיות לי רע בעבודה והתפטרתי תוך ויכוח עם הבוס מתוך אימפולס, כי למה לי לקום בבוקר ולהתעורר במקום שרע לי בו, וללכת לעבוד במקום שרע לי בו - מה יוצא לי מזה? זמני מת מזמן, אני שונאת שאומרים "זה זמני". גם אני זמנית, אני יכולה למות בכל רגע.

ואז הוא הציע שעדיף ששתינו  נעבור, ככה יהיה פשוט יותר להשכיר את הדירה, כשהיא לגמרי ריקה ולא עם שותף אחד. מבחינתי זה היה בסדר, היינו הך, אני עוזבת בכל מקרה. אם היא עוזבת או לא זה עניין שלה. הוא הציע לה את הרעיון והיא הסכימה לעזוב. כל אחת תלך לדרכה. ואז, בסביבות ה10 לחודש, הוא מתקשר ואומר לי שמצא דיירים ושט' (השותפה) רוצה לעזוב כבר ב15.

"יפה שהיא רוצה, זה לא יקרה." אמרתי. הייתי בעבודה ולא היה לי זמן לזה, אבל זה הכעיס אותי, "אני לא אמצא דירה בחמישה ימים."

"היא רוצה בגלל שזה התאריך שאתן מסיימות לשלם על החודש הזה."

"הבנתי."

"היא מתכוונת ללכת להישאר אצל אח שלה." הוא אמר.

"אני יודעת," עניתי, אח שלה גר רחוב אחד מאיתנו, "בגלל זה לא אכפת לה לעבור מיד, יש לה לאן. אני לא מחפשת דירה בלחץ ומעבירה הכל בחמישה ימים, אין סיכוי. נעזוב בראשון לחודש, נבטל את כל הצ'קים הבאים וניתן לךצ'ק של חצי מהשכר, על הימים שנישאר. תחתים את הדיירים החדשים על הראשון לחודש."

"מבחינתי זה בסדר." הוא אמר.

איזה יצור אגואיסט, חשבתי לעצמי. אני מבינה שפתאום בוקר אחד היא החליטה ללבוש מסכה של ביצ'ית צעצוע ולשנוא אותי כאילו מעולם לא היינו חברות, אני יודעת שיש אנשים מזויפים וצבועים בעולם, שאין ל"מאמנת אישית בשקל" הזאת שום אינטלגנציה רגשית - אבל עד כמה פאקינג אגואיסט אפשר להיות? אני זו שרצתה לעבור - שליש מהעניין הוא היא! כי היא סביבה עוינת ואנרגיה שלילית שאני מנסה לסנן החוצה מהחיים שלי. והיא פתאום מחליטה לעבור עכשיו ומיד? הכל סובב סביבה בבועה הקטנה הזאת שלה.

כשאני וט' עברנו לכאן קנינו 3 סירים: אחד גדול, אחד קטן ומחבת. אלה היו שלושה סירים ששתינו תמיד השתמשנו בהם. הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר אני וס' הכנו פסטה אצלי. 

אחרי שאכלנו, יצאנו מהבית, ופתאום אני מקבלת ממנה אסמס: "אל תגעי בסיר הקטן, הוא שלי."

לא האמנתי למה שאני רואה. כשס' ראה את זה הוא אמר לי, "אבל הוא לא של שתיכן? תמיד השתמשנו בו." ואמרתי שכן.

התקשרתי אליה, לא יכולתי להימנע מזה למרות שממש רציתי להתעלם מזה, "את צוחקת עליי, נכון?"

"זה הסיר שלי!" היא התגוננה מיד, "הבאתי אותו מההורים שלי!"

"מעניין, כי אני זוכרת ששלושת הסירים הם של שתינו. קנינו אותם ביחד, שילמנו חצי חצי. את פאקינג בדיחה, את יודעת את זה?"

"שתינו יודעות שהזיכרון שלך דפוק, ג'אם." היא ענתה.

"אל תנסי עליי את השטויות האלה," אמרתי לה, "זיכרון דפוק או לא, את לא תשתמשי בזה נגדי, אני יודעת טוב מאוד מה אני קונה ומה לא."

ס' סימן לי לנתק, עושה פרצוף של, "אל תרדי לשם, אל תתווכחי." הוא פציפיסט מאוד קיצוני ושונא ויכוחים מכל סוג.

ניתנתי ולקחתי נשימה עמוקה.

תמיד שתקתי ולקחתי נשימות עמוקות, תמיד החלטתי לא לרדת לרמה הזאת ובלה בלה בלה, אבל זה כבר היה מוגזם. היא משקרת לי מתחת לאף ועוד מאשימה את הזיכרון שלי. איך הילדה הזאת ישנה בלילה למען השם, אחרי שבילתה יום שלם עם האישיות הדוחה שלה? אם ככה אפשר לקרוא לזה.

אז שבוע שעבר החלטתי שאני לא שותקת ולוקחת נשימה עמוקה - אני יורדת רמה. כי לפעמים להיות ילדותי זה הדבר הבוגר לעשות.

לקחתי שקית ענקית של זבל, שמתי בה את כל הסירים שקנינו ביחד, את הפחים שקנינו ביחד, את המתקן של המברשות שיניים, את השטיח במקלחת - הכל. כל מה שהתחלקנו בו חצי חצי, ירדתי למטה לשכנים שלי ואמרתי, "אני והשותפה שלי כנראה עוברות דירה, אז אני מרוקנת כמה דברים. רוצים לקחת אותם?"

"תודה תודה." הם אמרו, ולקחו את זה.

ברוך שפטרנו.

ועכשיו לחדשות הטובות:

י' חזר מחו"ל! הוא היה בשלוש מקומות שונים בחודש וחצי, בפסטיבל, במפגש עם אמא שלו ובחתונה - לייפטיים בחודש וחצי. ומסתבר שהוא נהנה יותר מדי. הוא סימס לי בחמש וחצי בבוקר, כשישנתי סוף שבוע אצל ההורים: "שלום לנו...! מי זה פה? אני בבית, יהיה נפלא לראות אותך :)"

עשה לי את היום. חמש בבוקר ואני צוחקת עם עצמי במיטה מאושר. כשאני שמחה ולא יכולה לקפוץ או להוציא את זה איכשהו, אני פשוט מתגלגלת מצחוק... חה!

ההורים שלי לא יודעים על י' וגם לא ידעו בזמן הקרוב. אני לא רוצה לדבר עליו איתם, כי אם אעשה את זה יש שתי אפשרויות: או שהם יתחילו לשאול שאלות ולהתאכזב מכל תשובה שאתן להם או שהם יתעלמו לחלוטין מהעובדה שיש לי גבר ולא יגידו כלום. אף אחת מהאפשרויות היא לא תמיכה. אני לא צריכה את זה עכשיו וי' הוא כרגע רק שלי, לא שלהם.

הייתי נמרצת כל השבת, שיחקתי עם האחיינים שלי מלאת אנרגיות, צחקתי, ניצחתי את גיסי במשחק קלפים שהוא תותח בו ואף אחד אף פעם לא ניצח אותו - ואפילו כמעט שנתתי חיבוק לאמא שלי! :)

הייתי שמחה, י' שלי חזר. אבל גם הייתי נורא חסרת שקט, רציתי לחזור כבר ולא שיתפתי אף אחד בכמה אני שמחה ורוצה ללכת משם ולשבת עם י' בבית שלו ולשמוע את כל מה שעבר ולדבר איתו.

וזה בדיוק מה שעשיתי אחרי שחזרתי לעיר. מיד נסעתי אליו, 11 בלילה והבחור רק התעורר מהשינה. צחקתי והדבר הראשון שאמרתי לו כשהתחבקנו זה, "ג'ט לג?"

"יאפ." הוא אמר בקול ישנוני, ונכנסנו.

שתינו קפה והוא אמר שאין לו מה לעשן, מן הסתם, אז הצעתי שנלך אליי כי לי יש.

ישבנו במרפסת שלי ועישנו, כבר התחיל לעלות לי כשט' שואלת מהמטבח, "ג'אם, איפה כל הסירים?"

בהתחלה התעלמתי ממנה, ואז כששאלה שוב אמרתי, "בפח."

הם לא בפח כמובן, אני לא אזרוק חפצים חדשים ושימושיים, חבל. אבל היא לא יודעת שהם אצל השכנים.

"זרקת אותם?" היא שואלת.

"כן. את הכל."

"לא חבל?" היא שאלה, ואני יודעת, למרות שהייתי עם הגב אליה, שהיא הסתכלה על י' והתאפקה עם מה שהיא אומרת, "יש אנשים שאין להם, את יודעת."

"נכון... חבל." אמרתי.

"למה עשית את זה?"

"כי את לא יודעת להתחלק אז אני לא רוצה שיהיה לנו שום דבר משותף."

"אני לא יודעת להתחלק?"

היא המשיכה לדבר ואני עשיתי את הפרצוף המפורסם שלי; זה שאומר, "ואוו כמה את חופרת... הלוואי שתלכי עכשיו." עם הידיים על העיניים הכאילו מסונוורות וההתנשפות חסרת הסבלנות. היא כנראה כן יודעת לקרוא שפת גוף, כי היא הלכה. או זה או שהיא פשוט ל מצאה מה עוד להגיד.

י' שאל על מה כל העניין והסברתי לו. הוא שאל למה לא לקחתי הכל לעצמי ואמרתי שזו לא היתה הפואנטה, פשוט רציתי לקטוע מהשורש את כל החרא שלה - אם אין חפצים, אין לה על מה לקחת כל הזמן בעלות. שמתי סוף לכאבי הראש.

"אבל אתן עוד מעט עוזבות, למה עכשיו?"

"כי היא מן הסתם תיקח הכל, ואם היא היתה בן אדם הייתי נותנת לה הכל בשמחה, אבל היא לא ולא מגיע לה. אל תדאג, לא באמת זרקתי אותם, הכל אצל השכנים."

אני לא יודעת אם הוא חשב שמה שעשיתי היה ילדותי או לא, אבל אהבתי ששאל אותי, "אז אנחנו לא אוהבים אותה?"

"אנחנו לא אוהבים אותה." עניתי, מרגישה סוף סוף אחרי חודש וחצי שמישהו מריע לי ונמצא איתי באותו צד. כן, ס' אמנם היה לצדי, אבל הוא פציפיסט ותמיד היה נמנע ולהתערב או להגיב. כשהיא היתה מתחילה עם אובססיית הסירים שלה, הוא היה לוקח צעד אחורה, וגם אני, אבל הייתי רוצה שמישהו אחר, מישהו שהוא לא אני, יגיד לה, "אולי די?"

ישבנו במרפסת כל הלילה. הוא סיפר לי הכל, ולצערי הוא סיפר לי גם דברים שהעציבו אותי. הוא אמר שכשהיה בפסטיבל, מישהו הציע לו עבודה מאוד מכניסה ביוסטון. הוא גר ביוסטון בעבר, חזר לפני שנה מתוך אילוץ. הוא לא מוצא את עצמו פה והעבודה שם מאוד קורצת לו. עכשיו הוא צריך להחליט אם הוא נשאר בארץ או טס לשם לתמיד, ואין לי שום ספק שיבחר בעבודה. הוא אמר שגם אם יחליט, זה ייקח עוד זמן, ובינתיים מצא עבודה פה בעיר בפיצריה. אז זהו, יש לי אותו לעוד קצת זמן וזהו. אף פעם לא התאהבתי, ועד שאני מתחילה אולי... פאק. החיים שלי הם סיפור של או הנרי.

היה לו הרבה לספר והוא היה ערני מאוד כל הלילה כמובן, אבל אני הייתי ישנונית מאוד. לא יכולתי לעצור אותו, עייפה או לא, רציתי שימשיך לדבר עד הבוקר. וזה באמת מה שקרה. עד 4 לפנות בוקר דיברנו, ואז הוא שאל, "את לא צריכה לקום מחר?"

"ב7." עניתי, מבליעה פיהוק.

"מה?" הוא אמר, "Ooh Sweetheart, why didn't you say anything?"

"כי כיף לי עכשיו." אמרתי, "מחר יהיה בסדר."

והוא חייך את החיוך היפה הזה שלו ואמר, "אוה ג'אם... את מדהימה."

ועם כמה שרציתי להיות איתו ולתת לו בלילה אחד את כל העונג שלא נתתי לו חודש וחצי, לא היו לי עוד אנרגיות. הוא אפילו לא רמז, ישנו כפיות והבחור המסכן בקושי הצליח לישון.

אני לא יודעת אם זה נחשב רע או טוב. לא ראיתי בזה דבר רע עד שאחותי העירה לי.

ביום חמישי שלפני שבועיים הלכתי לראות את המחזה "חוות החיות" של תיאטרון גשר. מחזה מדהים שעד עכשיו לא יוצא לי מהראש. קראתי את הספר שוב, אחרי עשור מהפעם הראשונה שקראתי אותו, רק בשביל לרענן את הזיכרון. ואוו, המחזה מומלץ בחום. הוספתי את דעתי על הקריאה והמחזה בביקורת שלי כאן בבלוג, למעוניינים: ג'אם קוראת - חוות החיות מאת ג'ורג' אורוול.

באותו הלילה, ישנתי אצל סבתי, ובבוקר יצאתי לכיוון בית הוריי. מאחר שהיה יום שישי ולא היו הרבה אוטובוסים, פספסתי את האחרון ונאלצתי לעשות עיקוף. באוטובוס, פגשתי בחור צעיר והתחברנו. נשארנו לשבת בתחנה והוא קנה לנו רדבולים ועישנו ושוחחנו ונתנו לאוטובוסים לחלוף בזה אחר זה. הוא החליט שהוא רעב ועלינו לאכול במקדונלדס, ולבסוף חזרנו ונסעתי. הייתי צריכה לעבוד בערב ברדיו. הייתי עייפה מהיום ורציתי לנוח בנסיעה, אבל אז ישב לידי איזה בחור פטפטן שלא הבין את השפה הבינלאומית של האוזניות ואת מה שהם מסמלים.

כשאחותי שאלה למה לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע, סיפרתי לה. היא הגיבה כאילו עשיתי את הדבר הכי זנותי בעולם, "למה יצאת לאכול עם בחור שאת לא מכירה?"

"כן הכרתי. באוטובוס." אמרתי.

"זה לא נחשב. הוא אדם זר, ג'אם, אל תעשי דברים כאלו."

אבל אני לא הבנתי... עליי לצאת לאכול רק עם בחורים שאני יודעת את שם המשפחה שלהם? בסך הכל אכלנו צהריים ודיברנו קצת, מה רע בזה? אנשים עושים את זה כל הזמן בבליינד דייטים, בהסתמך על תמונה לא מעודכנת באתר הכרויות וכמה פרטים בסיסיים. אז למה להכיר בחור באוטובוס זה מרתיע? הוא היה אובר-חברמן ודי זרמתי איתו ונראה שזה הלהיב אותו. הרגשתי שאני יושבת עם ידיד ותיק שלא שופט אותי יותר מדי על חוסר ההתלהבות שלי מדברים כמו טלפונים חכמים או אינסטגרם אבל נהנה מההתלהבות שלי משקיעת השמש או מפרח נאה. אולי העובדה שהוא ישב בכלא על שוד מזויין, הוטרד מינית כשהיה קטן ובעל כמה וכמה בעיות נפשיות היו צריכים להרתיע אותי, אבל הם לא. אם כבר, הם הפכו אותו לדמות עגולה ומעניינת בעיניי. לכולנו יש בעיות נפשיות, כולנו מתים לחצות גבולות ולרובנו אין אומץ לחשוב על הפחדים הכי גדולים שלנו, אבל רק אדם גדול באמת יודה בהם.

זה מזכיר לי ציטוט מספר, What's eating Gilbert Grape, אחד הספרים האהובים עליי. גם הסרט מומלץ. בקטע הזה, גילברט מתאר את אחיו הקטן, שסובל מפיגור שכלי. בתרגום חופשי, המשפט אומר: "הוא אוהב להתחבא, אבל רק אם אתה משקיע זמן למצוא אותו. ובעודי חושד שזה נכון לגבי רוב האנשים, רק מפגר או ילד יודו בזה."

זו לא פעם ראשונה שאני מכירה ידיד חדש מפגישה מקרית - אלה הקשרים המעניינים ביותר! תחשבו על זה, אם לא הייתי מפספסת ועולה על האוטובוס הספציפי הזה, שהיה אילתור דרך אגב והתברר כטעות; אם לא הייתי שואלת את הנהג שאלה שהבחור הזה ענה לי עליה והציע שאשב לידו כדי לברר לי את המשך הנסיעה; אם לא הייתי הולכת למחזה בכלל ונוסעת ישר מהדירה להורים... היום שלי היה נראה אחר לגמרי. אני תמיד חושבת על הדברים האלה. דלתות מסתובבות - זה כמו קסם.

אני לא חושבת שאראה אותו שוב. החלפנו מספרי טלפון אבל זה לא באמת משנה. זה היה אחר צהריים חד-פעמי ונחמד, לא צריך להרוס.

שבוע שעבר, ס' הגיע סוף סוף לביקור. הוא סיים עם העבודה בחווה והגיע אליי, כמו שהוא, בלי תיק או אפילו שקית. זה למה אני אוהבת אותו. כל מה שהיה עליו זה הבגדים שלו, טלפון וספר.

הוא נשאר אצלי לשני לילות. הלכנו לחוף הים, היינו אצל א' וחברה שלו והסתובבנו קצת בעיר. היינו גם במסיבת Full Moon של האוניברסיטה שידיד שלי הזמין אותנו אליה. שנינו לא היינו נלהבים, כי עד כמה טובה יכולה מסיבה של אוניברסיטה להיות... כך לפחות ניחשנו. אבל הלכנו והיה נחמד. הוא טען שזו מסיבה שהולכת להיות כל הלילה, אבל כשהגענו ב12:30 הם כבר התחילו להתפזר. סטודנטים, לך תבין...

הג'ם, שהיה גם ערב פלאפל השבוע, היה מעולה. ניגנו במעגל ובגלל שהיינו יותר נגנים מהרגיל, הרבה אנשים נעצרו ועמדו להסתכל. היתה אפילו רקדנית בטן אחת שנכנסה למעגל והחלה לרקוד. היא היתה יפה ורקדה מדהים.

ניגנתי על גיטרה, והבחור השני שניגן על גיטרה היה ממש אבל ממש טוב - הייתי צריכה להתרכז מאוד כדי להצליח לעקוב אחריו ולנגן איתו. הוא מאלתר מדהים ויש לו אצבעות קסם. הוא מנגן פי אלף יותר טוב ממני.

למחרת בבוקר קיבלתי אסמס מאחד הבחורים שהיו שם והוא היה נשמע לי מרגיז, אולי בגלל שמאוד הזכיר לי את ש' עם הכתיבה שלו. באופן אירוני, גם השם שלו מתחיל בש'... הוא כתב משהו בסגנון, "הנגינה שלך על הגיטרה הקסימה אותי בדרך מרגשת ממש. משהו מאוד עדין ובו זמנית מאוד קשוח בנגינה שלך חדר לתוכי :) תודה. אז לא מצאתי בפייס ולא בוואטסאפ, א' הביא לי את המספר שלך. רוצה ללכת לים?"

בהתחלה לא ידעתי אם אני בכלל רוצה להגיב, כי חשבתי לעצמי שאם זה מי שאני חושבת שזה... הוא היה קצת מרגיז. אבל ס' טען שההודעה "המיסה אותו" ושאני חייבת לסמס בחזרה!!! עכשיו! "אל תהי מעצבנתתת!" - נו, אז סימסתי. הוא החליט שהוא לוקח אותי לים בשבוע הבא. זה הדבר היחיד שאהבתי בו, שהוא לא שאל מה בא לי ולא התחנחן - אלא קבע עובדה. אני לוקח אותך לשם ולפה ביום הזה והזה. נקודה. זה אופי שאני מעריכה בגבר. בלי "מה בא לך לעשוווות?" ובלי "לאן נלךךךך?" ובלי להסתובב שעה בעיר עד שיחליט איפה יושבים.

דווקא ממנו, אני לא כזה נלהבת, אבל ס' כן, מאוד. הוא כזה קל להשגה לפעמים והוא נוטה להתאהב בבחורים ממש מהר. לחבר האחרון שלו הוא אמר "אני אוהב אותך" אחרי שבועיים שהם היו ביחד. אפילו למ' הוא לא אמר את זה מהר כל כך.

הוא המשיך לחפור באסמסים אז פשוט הפסקתי לענות כי הבנתי שהוא לא יודע לחתום שיחת סימוסים ושאני אצטרך לעשות את זה. ואז הבוקר, קיבלתי ממנו הודעה קולית, ועוד אסמס, ובשבילי זה כבר מציק. אני לא סובלת אסמסים ואני לא אוהבת כשגבר לא יודע מתי להרגיע איתם.

פאק מאאן. בדיוק בזמן שאני כותבת את זה, הוא סימס לי עוד הודעה. קריפי או מה?

השבוע היה חם כל כך שלא יכולתי לנשום... תיארתי לעצמי שהחור באוזון הגיע למימדים של הלוע של הקראקן, כשכדור הארץ זה הראש של ג'ק ספארו בסוף הסרט השני של שודדי הקריביים. והוא נוהם עלינו ומחמם אותנו ומרייר עלינו... איכס. והכי גרוע זה שבחופשת הפסח, הורים יצאו לאכול עם הילדים שלהם. ילדים בבית קפה זה סיוט. בעיקר בקיץ. תודה לאל שאני לא מלצרית.

ואז כשחזרתי הביתה הייתי כל כך עייפה שנרדמתי כנראה צהריים. חלמתי חלום מאוד משונה.

חלמתי שהייתי על מטוס והמטוס התנדנד והיטלטל כל כך הרבה באוויר שפחדתי נורא. כמעט התרסקנו אבל ברגע האחרון המטוס נחת במהלומה עזה. יצאתי מהמטוס כשאני מרותקת לכיסא גלגלים. כנראה שבמציאות של החלום הזה, הייתי נכה. הייתי גם לבד, אבל זר נחמד אחד עזר לי עם הכיסא ולקח אותי. הוא החזיק אותי חזק, ומולנו, כשכל האנשים עדיין עומדים שם כי רק עכשיו יצאנו מהמטוס, עמדה חבורה של זאבי ערבות נוהמים. פתאום כל מי שהיה מסביב, החל למלמל תפילה. הייתי מבולבלת, כי הם ממש דיקלמו את אותה התפילה ביחד, בקול חלוש. ואז ילד בן 13 חטף את הכיסא שלי והחל לצחוק כשהוא מגלגל אותי לעבר הזאבים החורקים שיניהם. איזה פחד אחז בי. התחלתי לצרוח והאיש שהחזיק אותי קודם, זינק על הילד כשהוא צועק שיעצור מיד. רגע לפני שהזאבים זינקו עליי לטרף, התעוררתי. הקטע המוזר הוא שאחרי שהתעוררתי חשבתי שלא ישנתי בכלל אלא רק "הנחתי את הראש לרגע", אבל אז נזכרתי בחלום והבנתי שנרדמתי. הילדים מבית הקפה שצעקו לאמא שלהם שהם רוצים "שוקוווו!!!" רדפו אותי כנראה. שדים קטנים.

נסעתי בחג למשפחה. אם אני לא אסע לסבתא שלי לליל הסדר, היא לא תדבר איתי עד ליל הסדר של השנה הבאה. אמנם לאחרונה כל מה שהיא מדברת איתי עליו זה, "תתחתני כבר" ו"מה שלום המשוגעת?" וב"משוגעת" היא מתכוונת לשותפה שלי, ט'. אבל נו, זו סבתא. אני מתה עליה. היא רוצה שאני וס' נתחתן וכואב לי הלב לספר לה שהוא נוהג בצד השני של הכביש.

ישבתי בהפסקת הסיגריה שלי עם אחד הלקוחות בקפה ביום חמישי ושאלתי אותו אם הוא נוסע לחג. הוא אדם עם נכות כלשהי, יש לו דיבור של ילד קטן והוא משתף הרבה מעבר לכמות הפרטים שאדם פשוט ישתף.

"אני בבית לבד בליל הסדר!" הוא אומר לי, כמעט צועק מרוב התרגשות.

"למה?"

"אף אחד במשפחה לא הזמין אותי! אחותי סימה עם בעלה לא הזמינה אותי, ואחים שלי לא הזמינו אותי וגם רחל לא הזמינה אותי, כולם עושים עם המשפחה שלהם! הם הזמינו את יוסף ואהרון וחיים ורק אותי לא הזמינו! הם רעים! גם כשאמא שלי היתה בחיים הם השאירו אותנו לבד... היינו עושים רק שנינו לבד בבית! היא מתה לפני 5 שנים! ואבא מת ב92'! אני לבד עכשיו ואני לבד בחג בבית!" והוא המשיך לספר לי על כל מי שלא הזמין אותו, כאילו שאני מכירה חצי מהשמות האלה.

הוא בחור מבוגר, בן 50+ לדעתי. אין לו עבודה והוא לא ממש משקיע בלחפש, הוא חי מביטוח לאומי ויושב אצלנו כל יום עם כוס קפה אילן, לפעמים שתיים. הוא לא נשוי ומעולם לא התחתן, ותמיד מרחם על עצמו שאין תכלית לחייו ונמאס לו מהשגרה המשעממת, מאותן תכניות רדיו ומאותן ישיבות בבתי קפה בעיר - מה שאוטומטית הופך אותו לדמות מסכנה בעיניי.

שאלתי אותו אם אין משהו שהוא רוצה לעשות, שאיפה כלשהי... והוא אמר שכל מה שאי פעם רצה לעשות זה לעבוד במחסנאות. לי זה נשמע כמו אילוץ ולא כמו חלום, אבל עם כמה שזה עצוב, אמרתי לו שאם זה מה שהוא רוצה לעשות - שיחפש. יש מליוני מקומות שמחפשים מחסנאים. אבל הוא נורא ספציפי, "אני רוצה לעבוד בתחום הזה והזה, ורובם רוצים משהו אחר."

"אם אתה באמת רוצה עבודה אתה חייב להתפשר. כולם מתחילים מאיפשהו." אמרתי לו.

אם הייתי יכולה, הייתי מזמינה אותו לליל הסדר אצל סבתא שלי, לפחות רק כדי לשמח אותו. אבל אני יודעת שלא אוכל להזמין אליה אדם זר. היא תעשה אחד משני דברים: או תתפחלץ, או תנסה לשכנע אותי להתחתן איתו. אני לא יודעת מה יותר מפחיד אותי.

אחרי החג, כשהגעתי לעבודה, המלצרית אמרה לי שכנראה הוא "נדלק עלי" כי הוא אמר לה שהוא אוהב אותי. נחמד לשמוע, רק חבל שהמלצרית ענתה לו, "נו, אז תתחיל איתה." - חכמה ממש. עכשיו אני אמורה לשבור למסכן את הלב?

בכל מקרה, ליל הסדר עבר בסדר. אפילו נהניתי לשם שינוי, כי הפעם היינו הרבה אנשים וגם דודה שלי ומשפחתה הצטרפו.

בשבוע שאחריו, ס' שוב הגיע לביקור. חמוד שלי. טיילנו, כי לבחור יש קוצים בתחת ונורא התחשק לו "לעשות משהו", אז ביקרנו במקומות מעניינים בעיר ובמוזיאון אחד שהכניסה אליו היתה חופשית בגלל החג וגם רצינו ללכת לנמל בשביל לראות את השקיעה אבל לא הספקנו אז במקום זה טיפסנו, כמו שני ילדים, על עץ תותים, ואכלנו את הבשלים שבהם.

את החג השני עשיתי אצל ההורים עם האחיינים המתוקים שלי, ואפילו זכיתי מהם לשיחה פרטית על חטיף צ'יפס:

"למה את נוסעת?"

"כי אני חוזרת לבית שלי."

"זה לא הבית שלך?"

"גם זה הבית שלי."

"יש לך שני בתים?"

"אפשר להגיד."

"למה יש לך שני בתים?"

"זה הבית של ההורים שלי, שהם סבא וסבתא שלכם, ושם זה הבית רק שלי."

"את גרה לבד?"

"אני גרה עם החתולה שלי."

"יש לך חתולה?"

"כן, מתוקה מאוד. קוראים לה דושה."

"דושה?! חהחהחה!"

"שם מצחיק?"

"כככן!"

"חהחהחה נכון, הוא מאוד מצחיק!"

"היא גדולה?"

"כן, בת שנתיים."

"היא רק תינוקת!"

"אצל חתולים, שנתיים זה גדול."

"הם לא אותו דבר כמו בני אדם?"

"לא, הם גדלים מהר יותר וחיים פחות זמן."

"מסכנההה. היא שובבה?"

"מאוד שובבה."

ושוב הצחוק המתוק שלהם מתגלגל.

והשוס של היום, כשאחיין שלי בן ה5 נורא רצה לקרוא מספר גמרא אחד שהיו בו תמונות שהסבירו כל מיני דברים מורכבים, לאף אחד לא היה כוח להקריא לו גם כי היינו גמורים מעייפות וגם כי אף אחד לא הבין בזה כלום חוץ מגיסי, בעל הספר. אז הגאון הקטן עשה לסבא שלו מניפולציות:

"נו, תקריא לי!"

"אני לא מבין בזה, חמוד." אמר אבי.

והאחיין החכם שלי אמר משהו שמיד גרם לסבו להתיישב ולהקריא לו. הוא אמר, "סבתא קודם הסבירה לי והיא יודעת את זה מצויין!"

ילד גאון שלי!

ויציאה אחרונה חביבה שתעשה לכם חיוך על השפתיים. כשאמר ש"כבר אין לי סבלנות לדעת לקרוא!" אמרתי לו שכשיעלה לכיתה א', ילמד לקרוא.

איך העיניים שלו ברקו בהתלהבות! אז המשכתי, "אתה יודע מתי אתה עולה לכיתה א'?"

"בשתי השנות הבאות!"

ילדים. אוף איזה ילדים.

מקווה שהיה לכולם חג שמח :)

יש לי בשורה טובה: נכנסתי לספר. מטעמי העובדה שהבלוג הזה בדוי, לא אומר את שם הספר או ההוצאה, אבל רק אומר שזו הפעם השלישית שההוצאה הזאת מכניסה אותי לאנתולוגיה. זהו אוסף של סיפורים קצרים, ואחד מהם הוא שלי. קיבלתי מספר עותקים באירוע ההשקה, אז עכשיו אני מחלקת את העותקים למשפחה וחברים עם הקדשות. הייתי נותנת לכם עותק, אהוביי, אבל הספר לא עובר את המסך. ניסיתי.

אז כמובן שחגגתי על ההישג הזה באלכוהול, חברו הטוב של הכותב. לקחתי קצת חופש מהעבודה השבוע. הגעתי למסקנה שכסף זה חשוב ושאשמח לגמור את החודש, אבל גם התחלתי להרגיש שהעובדה שאני כל היום עובדת עוצרת אותי ממה שבאמת חשוב לי: לכתוב. לסיים את הספר שלי ולצאת לאור. להגשים את זה כבר. אז אני בבית, כותבת.

אירוע ההשקה נתן לי מוטיבציה לראות עד כמה רחוק עוד אוכל להגיע ואם אירוע ההשקה הבא שאהיה בו יהיה של ספר שהוא באמת כולו שלי ולא רק מכיל פיסה קטנה ממני.

וויש מי לאק :)

בעניין החיים הלא בדיוניים: דושה, החתולה שסיפרתי לכם עליה בפוסט הקודם, התאקלמה כבר לגמרי. היא מלאה אנרגיות ומסתבר שיש לה תעלומה לפתור בבית, כי היא לא משאירה שום חפץ במקומו. היא מרחרחת, נוגעת, בודקת, מפילה, שוברת, מטפסת, ומספר פעמים מעירה אותי כל לילה. היא מייללת ומרגישה שבא לה לשחק דווקא כשאני רוצה לישון. אני פשוט מרימה את השמיכה, נותנת לה להתחפר בפנים וחוזרת לישון, אבל משאירה תמיד את הדלת של המרפסת קצת פתוחה כדי שתוכל לצאת כשתרצה ולהיכנס שוב, בלי להרים אותי מהפוך. היא פשוט יצורה מתוקה.

ט' לעומת זאת חשפה את פרצופה האמיתי.

זוכרים שאמרתי לכם שאני לא סומכת עליה כשמדובר בטיפול ביצור חי? אז אין לי אפילו הזדמנות לדעת, כי היא בכלל לא רוצה אותה יותר. כנראה שהיא חושבת שרגשות של יצורים אחרים לא נחשבים, ושהיא יכולה לשחק בהם כרצונה.

אתחיל מההתחלה.

ערב אחד, התלבשתי בחדרי, מתכוננת לצאת לג'ם עם חברים ברחוב המקביל. זה קורה כל שבוע וזה מהנה מאוד. חבר'ה מהשכונה מגיעים ומנגנים ביחד ומאלתרים ביחד ובסביבות 11 בלילה, כשמשטרה מתחילה לפטרל ולהרוס את כל הכיף, אסור לנו "להרעיש" יותר אז אנחנו סתם יושבים ביחד, מעשנים נגד הרוח ומדברים. שמתי על עצמי מן שמלת בית (אני יוצאת לשם לפעמים עם פיג'מה, זה חלק מהעובדה שאני אוהבת ללכת לשם. אנחנו יושבים על שמיכה ברחוב ואני מרגישה שאני בסלון שלי) ותוך כדי שהתלבשתי, אני שומעת שאח של ט' הגיע לבקר אותה. הוא עבר לגור ברחוב, ממש מולנו.

היא הכינה לו קפה ותוך כדי דיברה איתו ולא הקשבתי, עד שפתאום הדברים הגיעו לי לאוזן ומצאתי את עצמי מחזיקה את השמלה שלי ביד ולא מצליחה לזוז מרוב הלם. אלה הדברים שהיא אמרה: "אני מה זה מתחרטת שלקחתי אותה."

"למה?" שאל אחיה.

"היא ממש מכוערת... וגדולה. לא ציפיתי לזה, חבל שלא ביקשתי מהם תמונה לפני שלקחתי אותה."

אח שלה צחק. צחוק מטופש כזה של אדם שלא באמת מבין על מה הוא צוחק, אבל מוכן להסכים עם הנאמר בלי קשר לתוכן.

"אני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אולי אחליף לה את השם כי אני גם לא אוהבת את השם שנתנו לה. אולי יסמין או משהו כזה. כשהיא ברחה ממש הוקל לי, אבל בסוף מסתבר שהיא היתה בבית כל הזמן. חבל שלא ברחה."

שוב, אחיה צוחק וגם היא.

כאן כבר לא יכולתי לשמוע עוד. יצאתי מהחדר שלי ואמרתי לה, מנסה להפסיק את הרעד הזועם שבקול שלי, "זה הדבר הכי זוועתי ששמעתי אותך אומרת אי פעם." אמרתי, "ושמעתי ממך הרבה חרא."

היא התעלמה ממני והתיישבה על הספה, ממשיכה לדבר איתו כשהוא עדיין מצחקק במבוכה, מעיף את מבטו ממני אליה לסירוגין. אבל כאן כבר לא יכולתי לשמוע כלום, ותכלס, גם לא רציתי.

התפרצתי לדבריה, למרות שבדרך כלל אני באמת לא אדם אגרסיבי, "את הוצאת את החתולה הזאת מהבית שלה אחרי שנתיים! היא עדיין לא התאקלמה לגמרי וממש קשה לה, אם היית שמה עליה זין היית רואה כמה היא מפוחדת. ועכשיו היא צריכה לעבור התעללות נפשית כזאת? זה נראה לך הגיוני?"

היא הסתובבה להביט בי ואמרה, "דיברתי אליך? לא. לא דיברתי אליך."

"תתבגרי." חתמתי את דבריי, זרקתי על עצמי את השמלה ויצאתי מהבית. מזועזעת. הלב שלי דפק חזק מרוב כעס והרגשתי כזה גועל שהייתי צריכה להתנער. שנאתי את העובדה שהבחורה הזאת גרה איתי תחת אותה קורת גג.

כשחזרתי בלילה מהג'ם ראיתי שמול הדלת של חדרה של ט' מונחת פלטת עץ שחוסמת את הכניסה. ובאמת, כל פעם שדושה שורטת את הדלתות של החדרים כשהם סגורים, אני שומעת שכשהיא דופקת אצל ט' היא תמיד אומרת לה, "לא! קישטה." ומסלקת אותה. אם דושה אפילו תנסה להתקרב לדלת שלה, היא תסלק אותה. לא שמעתי אותה אומרת לה מילה אחרת חוץ מ"לא!" - זו האינטרקציה היחידה ביניהן. לדושה יש יותר אוצר מילים. אני לא מצליחה להבחין מי מביניהן היא החיה. כנראה שהפלטה של העץ היא מחסום כדי להרחיק מחדרה את ה"חיה המכוערת".

למחרת נסעתי. היו לי משמרות ברדיו אז נשארתי לישון שם ולא חזרתי לדירה למשך יומיים. כשחזרתי, ט' ישבה עם ידיד שלה, בחור מקסים שאני מאוד מקווה שהיא לא תרמוס לגמרי את כל הטוב שבו. הייתי קרה אליה כמו קרח. הידיד שלה היה במרפסת שלה ועשה כל מיני שיפוצים בזמן שהיא ישבה על הספה ועלעלה לה בטלפון. היא מנסה, מסתבר, להפוך את המרפסת ה4X4 שלה לאיצטדיון/חדר טיפולים. היא מתכננת לקנות דשא סינטטי ולשים שולחן וכיסאות כאילו שזו גינה מרווחת ולא מטר על שניים של ריצוף חיצוני, ולעשות שם את הטיפולים עם המטופלים שעדיין אין לה. למי שלא זוכר, ט' רוצה להיות מאמנת אישית, עובדה אירונית כשלעצמה בהתחשב באופי המחריד שלה, ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות על כך שבמקום לפתח את המקצוע שלה ולנסות להיות קצת יותר אמפתית לאחרים, במקום לעבוד ובאמת לעשות משהו שיביא אותה למצב שהיא מאמנת שיש לה מטופלים, כל מה שהיא חושבת עליו זה איך תיראה המרפסת שבה היא תעבוד. אני מקווה שאם המרפסת הזאת אכן תצא לפועל, היא לא תחתום כל פגישה עם סלפי משותף. הולי מולי. כשהתחלתי לראות את הצעדים שלה מהצד, את הפריוריטיז שלה, רק אז התחלתי להבין כמה אינטרסנט יכול אדם להיות וכמה שקוע בעצמו אבל לבוש מסכה של פסיכולוג.

אחרי שפרקתי את התיק שלי, נכנסתי למטבח כדי להכין קפה וראיתי שהבחורה צברה בסוף השבוע שבו הבית היה לרשותה 3 - פאקינ' 3! - שקיות זבל.

"יש בבית שלוש שקיות זבל." ציינתי בקול.

היא לא הרימה את עיניה מהטלפון חלילה, "ו...?" אמרה.

"ו...? שמעת פעם על מכולה?" אמרתי.

נראה לי שהידיד שלה פחד ממני קצת, כי זו הפעם הראשונה שנפגשנו והוא לא הכיר את הנחמדה שבי אלא את השד שט' הוציאה החוצה. בין המרפסת של ט' למטבח יש חלון והוא שמע אותי והסתכל עליי בחיוך נבוך. אני לא כזאת בדרך כלל, אני לא ביקורתית ולא מעירה הערות זועמות בלי להגיד אפילו שלום, אני אפילו אעדיף להשלים עם המציאות ולא להתווכח. אני שונאת ויכוחים, הם בזבוז זמן מבחינתי. אבל הבחורה הזאת, כמו שאמרתי, העירה את הדרקון.

היא שתקה ואני סיימתי לשתות את הקפה שלי במרפסת הנוחה והלא משופצת שלי, עם הספה השבורה והחתולה, ואז יצאתי לעשות כביסה באוטומטית שברחוב המקביל. התייאשתי מלחכות לטכנאי של המכונה שדוחה אותי כל הזמן ביום ועוד יום. פתרון זמני שולט.

בזמן שחיכיתי שהכביסה תהיה מוכנה, ישבתי עם א' ממול. א', אם זכרונכם בוגד בכם, הוא אותו בחור שהכרתי בלוויה של מ', זה שמנגן ושר בלוז על גיטרה ומפוחית, ששכבתי איתו וחשבתי שאני בהריון והפלתי. אולי לא ציינתי, אבל אנחנו שכנים עכשיו. קטע הזוי, אבל רק אחרי שעברתי דירה, בערך חודש אחרי, גיליתי שהוא גר ממש מעליי, ברחוב המקביל. צירוף מקרים מגניב כמו שהוא מפחיד. הג'ם שיש כל שבוע ממוקם שם, במקום שלהם. יש שם אוכל ביתי, פירות וירקות, מיצים טבעיים ובירות. אה כן, יש לו חברה עכשיו. פמיניסטית קיצונית עם נטייה לדיונים פילוסופיים. לפחות זה הרושם שלי.

ישבנו יחד בחוץ והוא ניגן קצת, הזמנתי ממנו לשתות ואז נזכרתי שאחד העותקים של הספר נמצא אצלי בתיק. הראתי לו ואמרתי לו שאני רוצה שיקח אותו במתנה, וגם כתבתי לו הקדשה. נראה שזה חימם לו את הלב. אחרי שהלכתי, אספתי את הכביסה שלי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי, וסובבתי את המבט בחזרה אליו רק לרגע. הוא ישב מול השולחן, וקרא.

לראות מישהו קורא משהו שכתבת, זה יכול להוציא אותי מדעתי. זה לא כמו לבשל ואז לראות את האנשים אוכלים. כשהם אוכלים, הם יעשו "אמממנמנמ..." אם טעים להם, או יעוותו את הפנים אם זה לא משהו. אולי יעמידו פנים, אבל בכל מקרה, תוכל לדעת בערך מה הם חושבים. קומיקאי יכול לראות לפי תגובת הקהל, אילו בדיחות עובדות ואילו לא, ורקדן מקבל מחיאות כפיים אחרי כל מהלך מבריק. סופר לא יכול לדעת, כי כל מה שקורה לקורא, קורה בתוך ראשו. זה המקצוע היחיד שאני יכולה לחשוב עליו שבו הכל באמת לוט בערפל, ואתה יכול רק לנחש, כי זו חוויה מאוד אישית, הקריאה. וגם אם תראה את הקורא שלך מצחקק מול הספר, אתה לא באמת יכול להבין מה גרם לו לצחוק ואיזה סוג של צחוק זה היה. אם תראה את הגבות שלו מתעקלות, לא תדע מה גרם להן להתעקל, ואם הוא יציץ קצת קדימה אל העמודים הבאים, אולי תתהה עם עצמך האם הוא רוצה לסיים כבר, או פשוט מת לדעת מה יקרה. סיפור, או כמו שסטיבן קינג קורא לזה, טלפתיה, זה ממש קסם.

מאחר וכל חיי אני במרדף אחר אירוניה טובה, אתם יכולים רק לתאר לעצמכם איזה אושר אחז בי שבדיוק כשאני חוזרת מהמכבסה, שמראש הלכתי אליה מתוך ייאוש לחכות לשוא לטכנאי הארור, לאחר חודשיים ללא בגדים נקיים, אני מגלה שהטכנאי מחכה לי בכניסה.

"הבאתי לך מכונה ותנור ומיקרוגל וגם פיציתי אותך, נשמה, על זה שחיכית כל כך הרבה זמן. הבאתי לך שידות יפות וכוננית, הכל חדש מהניילון!"

כבר שמעתי ממנו את צירוף המילים "חדש מהניילון". מסתבר שכשהם אורזים במפעל את מכונות הכביסה, הם אורזים אותן עם סימנים של מרכך ושאריות אבקה בתוך התאים. או שאולי מה שהוא מנסה להגיד זה שכשהם רק יצאו מהניילון, אז הם היו חדשים. אם כך הוא לא שקרן, טכנית, הוא רק מאותגר כרונולוגית.

הוא התקין לנו מכונת כביסה, תנור ומיקרוגל, וגם הביא לנו שתי שידות באמת חדשות. לא חשבתי שלט' מגיע. כן, עדיין כעסתי עליה. וגם נוסף על הכעס הזה התעורר כעס נוסף על כך שבכל ימי החופש שלה, ויש לה הרבה, היא לא יכלה לדאוג להביא את הטכנאי. היא ישבה וחיכתה שאני אעשה את זה, עושה את הכביסות שלה ביד כל יום ומרטיבה את כל הרצפה, מסתמכת על זה שאני אדבר איתו ואשגע אותו כל יום עד שיבוא, למרות שלא היה לי זמן כי היו לי מלא כפולות בעבודה. ואז - קיבלה את כל המוצרים על מגש של כסף, או נכון יותר, על גב של סבל.

היא הרגישה כמובן את הקרירות שלי ובשלב הזה הרגשתי התחנפות מצדה, כמו שלא הרגשתי מעולם. לא הסכמתי לזרום עם הצביעות הזאת, נשבר לי. פתאום שמתי לב שהיא הוציאה את כל הפחים שהערתי לה עליהם, עשתה כלים וכאילו ניסתה "לבלשט אותי" בכך שהיא בסדר. היא אפילו החליטה להתייעץ איתי מה לעשות בקשר לידיד שלה, שמסתבר לה שהוא נורא רוצה אותה אבל היא לא יודעת איך היא מרגישה אליו. אני לא אזייף אכפתיות. אני יכולה אבל אני לא. לאדם שכל כך לא אכפת לו מאחרים, בין אם אנשים או בעלי חיים, לא מגיע לו שיהיה למישהו אכפת ממנו. לא הייתי מרושעת. הדרקון שלי לא פזיז מדי, אני שומרת על האנרגיות שלי לרגעים יותר קריטיים. רוב הזמן, אני זן. אמרתי לה שתיקח את הזמן ותראה איך היא מרגישה בהמשך, ותודה לאל שאז ס' התקשר אז יצאתי למרפסת, לדבר, והשתחררתי ממנה. קשה לי אפילו עם הנוכחות השלילית שלה, בחיי. לא באמת אכפת לי כבר ממה שהיא עושה או מהבעיות התיכוניסטיות שלה. אני חברה טובה בדרך כלל, משתדלת באמת לחשוב על עצה טובה, להיות לעזר, להקשיב. אני לא תמיד טובה בזה, אבל אני משתדלת. איתה, אני אפילו לא מרגישה רע על כך שאני לא מנסה בכלל. הדמות שלה לגמרי מחוקה אצלי. אחרי איך שהתנהגה כלפי דושה, אני פשוט נגעלת ממנה. ומי יכול להאשים אותי?

אתמול הייתי בבית, כתבתי כל היום. זה מרגיש נהדר. אחר כך אכלתי וצפיתי בSupernatural - לאחים ווינצ'סטר יש צרות שמגמדות לגמרי את הבעיות שלי. אני אשכרה צועקת בקול אל המסך כשאני צופה בסדרה הזאת.

ט' הגיעה בדיוק כששטפתי כלים. "מה נשמע?" אמרה, ועניתי שבסדר. דושה התהלכה לה בין הרגליים והיא התחמקה ממנה ואמרה, "אוףףף... נורא רציתי להפתיע אותך עם חתולה חמודה, אני מה זה מבואסת."

סגרתי את המים. כל היום הרגוע שלי התהפך ברגע אחד. הבנתי שאו שהיא ממש מטומטמת או שהיא מנסה לראות עד לאן היא יכול למתוח את הסבלנות שלי. הסתובבתי אליה ושאלתי, "את מוכנה להסביר לי מה הבעיה איתה?"

"היא גדולההה." היא אמרה, "לא ציפיתי לזה."

ניגבתי את הידיים והתחלתי לסדר את הכלים בהיסח הדעת, שמה דברים לא במקום מרוב שהראש שלי היה עסוק מדי בלהתרכז שלא לזרוק עליה משהו שביר. חשבתי לרגע איך להעביר לה את המסר שהיא זבל של בנאדם, חלאת אדם דגנרטית, ממזרה אנטיפתית, בצורה שהיא תבין. ואז אמרתי, "זוכרת שחזרת מאפריקה?" היא הנהנה, "אמרת לי שאת מאוד רוצה, בעתיד, לאמץ תינוק אפריקאי יתום. זוכרת?" היא שוב הנהנה, וחיוך על שפתיה, "תגידי, מה תעשי אם הילד הזה יגדל להיות מכוער?"

היא צחקקה במבוכה.

"אני רצינית," מיהרתי למחוק לה את החיוך, "אני שואלת במלוא הרצינות. מה אם יהיה לו שם מכוער, הוא יגדל שתום עין, שמן מאוד ומפוצץ בפצעונים, והוא יהיה צולע, מה תעשי?"

היא החלה לגמגם, וכשראיתי שאין לה תשובה, המשכתי, "לקחת את דושה כדי לאמץ חתול, או כדי שיהיה בבית יצור יפה שיגרום לך להיראות טוב?"

"מה הבעיה שלך?" היא שאלה אותי.

"את." אמרתי, "הדברים שאת מוציאה מהפה, זה כאילו שהשטן גר לך בגרון."

"אז אל תקשיבי." היא אמרה.

"את מדברת אלי הפעם, לא?" הסתכלתי מסביב, כביכול בודקת אם יש מישהו נוסף שנוכח בבית, "רק שתינו כאן, אני לא רואה מישהו אחר."

"אני אגיד מה שבא לי."

"תגידי לעצמך, בלב. זה לא משהו להתגאות בו, הדברים האלה שאת אומרת. זו לא תכונה נחשקת - שטחיות ואנטיפתיות. אני לא רוצה לשמוע על זה ואני לא רוצה שתדברי איתי על זה בכלל. תכבדי את זה שאני לא רוצה לשמוע את החרא הזה."

"אז למה את מצוטטת לי כשאני מדברת עם אח שלי?" היא שאלה.

"החדר שלי לא חסין קול. לא הייתי צריכה להתאמץ ולא הצמדתי כוס לקיר. הבאת חתולה והחלטת שלא מתאים לך לגדל אותה? אין בעיה. אני אגדל אותה בעצמי ומבחינתי היא עכשיו הבת שלי. אם את מדברת על המשפחה שלי, אני אתקומם. יש לך בעיה עם זה?"

מיד שלפה ט' את הטלפון שלה והעמידה פנים שהיא לא שומעת. היא נוהגת לעשות את זה הרבה, פשוט להעמיד פנים שאף אחד לא נמצא בחדר ושזה שמדבר איתה הוא סוג של זבוב מזמזם. זו כנראה דרך מיוחדת של מאמנים אישיים להעביר את המסר שהאימון הגיע לסיומו, אבל אני אישית הבנתי שאם היה פה איזשהו קרב בינינו, הניצחון היה שלי. איזה מזל שיש מסך קטן בכיס שאפשר לברוח אליו בכל פעם שמפחדים לעשות חשבון נפש.

אנא, קוראים יקרים שלי, תחזיקו אצבעות שדושה היפה שלי תלמד לשרוט ממש חזק ותוציא לט' את המעיים. אז, זה יהיה ה"לא!" האחרון שהיא אי פעם תזרוק לעברה.

חזרתי מהעבודה אתמול בערב, ט' יושבת בחדרה ומחליקה את שיערה במלקחיים חמות, כפי שבילתה הרבה מאוד מזמנה בחיים. היא יושבת על הרצפה מול המראה שלה וצועקת לי, "ג'אםםם! בואי מהר, יש לי בשורה."

נכנסתי לחדרה והתיישבתי על המיטה. היא סיפרה לי שמאחר ורצתה לגדל חתול כבר הרבה מאוד זמן ולא עשתה את זה כי אין לה כסף, החליטה שהיא יכולה לעשות את זה גם בלי כסף. ההחלטה הגיעה בעקבות ספר שקראה, שבו נאמר שאם אתה רוצה משהו שהוא בלתי מושג עבורך, תגיד לעצמך שאתה יכול להשיג אותו גם בלי זה וזה יקרה. היא נכנסה לפייסבוק, והפלא וופלה, מצאה מודעה על חתולה שבעליה טסים לחו"ל ומחפשים לה בית. מסתבר שהם טסים לחודשיים בלבד אבל יכול להיות שהחתולה תישאר לתמיד עם הבעלים החדש. היא בת שנתיים ועונה לשם תושה או קושה או משהו כזה.

היו לי חתולים בעבר והיתה לס' חתולה שחורה שכשגרתי בג'רוז והתנחלתי אצלו כל הזמן, הרגשתי כאילו היתה שלי. מאז ומתמיד הסתדרתי עם חתולים. הם רגועים (לרוב), מנקים אחרי עצמם (לרוב), לא זורקים זין על אף אחד (לרוב) ויש להם מבט קרבי שמאוד מזכיר לי את עצמי כשאני שונאת מישהו. אמרתי לה שזה נחמד מאוד, אבל איך היא מתכוונת להאכיל אותה ולפנק אותה בצעצועים וחירטושים אם אין לה גרוש? והיא אמרה שהזוג הזה שמוסר אותה מוסרים לה גם אוכל שמספיק לשנה שלמה, החתולה כבר מחוסנת לגמרי והיא לא תצטרך להוציא שקל.

כאב לי לשמוע שחתולה צריכה לעבור בגיל שנתיים ממקום אחד לאחר, כי זה בטח קשה ומפחיד, אבל אמרתי לה מזל טוב. יש לך חתולה.

הרשו לי לספר לכם קצת על ט' ועל ההיכרות החדשה שלי איתה לפני שאני ממשיכה. לפני כן היא היתה רק "חברה" עבורי, אבל אחרי שהכרתי אותה כ"שותפה" אני מאוכזבת שאין לי מילים לתאר עד כמה.

אתן לכם דוגמא: בוקר אחד הייתי צריכה לנסוע לסוף השבוע כי היתה לי עבודה ברדיו ומיהרתי לצאת. לפני שיצאתי, גיליתי שהיא תלתה את שני הפחים של הבית בכניסה, כלומר, במילים אחרות, "קחי. זרקי. זונה."

לקחתי, זרקתי, ובחיי שאני לא זונה אבל אני אדם נחמד. כל זה קרה ביום שישי בצהרים. ביום ראשון חזרתי לדירה. נכנסתי בסביבות שמונה בבוקר כשאני נואשת לקפה כי לא הספקתי לקנות בדרך ועוד הייתי תקועה בפקקים. אני מגיעה למטבח ודבר ראשון מגלה שהפח בלי שקית. כי מאוד פשוט להטיל על מישהו את התפקיד לזרוק אותו, אבל סוף שבוע שלם שבו היה לה חופש והיא לא שמה בפח שקית? כנראה שהיתה עסוקה כל כך, אני מקווה שלא שכחה להחליק את שיערה לפני שיצאה. נו, על מי אני צוחקת. ברור שלא את זה.

בטח כבר ניחשתם שאחרי שהכנתי את הקפה ורק רציתי להוסיף חלב, פתחתי את המקרר... ואין חלב. פאק מי. מקרר בלי חלב זה כמו שירותים בלי נייר! הרגשתי שבא לי לחנוק אותה. כמובן שלא קניתי שום חלב. ירדתי לבית קפה וישבתי שם, מתענגת על הפוך גדול וישראל היום.

וזו כמובן שגרה שחוזרת על עצמה. היא לא זרקה פעם אחת את הפח מאז שעברנו לדירה הזאת ואני מתערבת שהיא אפילו לא יודעת איפה המכולה. המכונת כביסה מקולקלת והיא שואלת אותי למה לא טיפלתי בזה כשאני רוב הזמן לא בבית ולה יש אינספור ימי חופש בשבוע, וכשהיא צריכה בגדים היא מכבסת ביד. פתרון זמני זה אחלה. שואלת אותי למה לא דיברתי עם מישהו שיסדר את התנור המקולקל. טוענת שהיא רוצה לשטוף את הבית פעם בשבוע ומתעצבנת שזה מאוד מצחיק אותי. היא בחיים לא ירדה לקנות חלב או לחם כשראתה שחסר ואם אני מעירה לה על אחד מהדברים האלה תמיד יש לה מה לענות והיא פוצחת בדרמה איכותית סגנון ערוץ ויוה עליו גדלה ובו עדיין צופה מידי היום, מה שמתחיל ויכוח שאני אישית לא סובלת להיות חלק ממנו. במילים אחרות, הבחורה חיה על חשבוני, ואני אפילו לא בבית לראות את זה.

ואחרי כל זה, היא רוצה לטפל בחתול.

חתול, לא בית. היא לא יודעת להחזיק בית והיא רוצה לאמץ דבר חי! חתול!

בהצלחה, מיצי.

בכל אופן, שעה לאחר שסיפרה לי את זה, הם הגיעו עם החתולה. היא די גדולה, אפורה עם כתמים, העיניים שלה מאוד משונות ובאותו רגע כמובן מלאות פחד. אמרתי לו להוציא אותה מהכלוב והוא הבטיח שמיד יוציא. יצאתי לעשן במרפסת וכנראה שבהמשך הוא שחרר אותה, ומיד, כל עוד נפשה בה, רצה אל החדר שלי ומשם אל המרפסת בה ישבתי. היא קלטה אותי ונבהלה, נכנסה מאחורי הספה והתקפלה שם בלי להעיז להוציא את האף.

יש לנו בדירה שני חדרים ושתי מרפסות, לכל חדר מרפסת צמודה. אחת מהן היא מרפסת ראשית ואחת מהן צדדית. כשרק השכרנו את הדירה, ט' נורא רצתה את החדר עם המרפסת הצדדית, ולי לא היתה בעיה עם זה. אז המרפסת שלי היא המרפסת הראשית בבית ויש ממנה פתח גדול לסלון.

מסכנה קטנה, נראתה מאוד מפוחדת, כצפוי. הושטתי את היד שלי לאט ביו הספה לקיר והיא רחרחה אותי אבל עדיין לא העיזה לצאת. סיימתי לעשן ונכנסתי לחדר כדי לעזוב אותה לנפשה, משאירה את הדלת כאופציה פתוחה ומתעסקת בענייניי.

ואז ט' נכנסה ושאלה איפה היא. אמרתי לה שתיתן לה להסתגל ולא תנסה להתקרב אליה עדיין כי היא מפוחדת, אבל למה שט' תקשיב לי, מה אני יודעת. היא תקעה דגל במרפסת שלי. מתחילה ללכת מפה לשם, לתקוע לה צעצועים מתחת לספה ופשוט לחכות שתצא ולקרוא לה.

זמן מה לאחר מכן, כשכבר התייאשה, נכנסה פנימה אבל השאירה לה בחוץ אוכל ושתיה.

"להשאיר אותה במרפסת?" היא שאלה, "מה אם היא תקפוץ?"

"אני לא חושבת שחתולים קופצים מגובה כזה." אמרתי. אנחנו גרות בקומה רביעית ואמנם אף אחד מהחתולים שלי לא היה מבוהל כל כך בהתחלה, אבל תיארתי לעצמי שקפיצה מקומה רביעית מאיימת יותר משתי בנות-אדם זרות, "תעזבי אותה והיא תיכנס, סביר להניח שקר לה. תשאירי לה את האוכל בתוך הבית וכשתיכנס תסגרי את המרפסת."

הלכתי לישון, וכשקמתי בבוקר, ראיתי שט' לא סגרה את הדלת של המרפסת. מיד מיהרתי לחפש את החתולה. היא כבר לא היתה במקומה מאחורי הספה וגם לא מאחורי אף ספה בסלון, לא מאחורי התנור או מכונת הכביסה ולא מתחת לשום ארון או מיטה בבית. היא נעלמה. ט' עדיין ישנה ולא ידעתי מה לעשות, הייתי חייבת לזוז לעבודה.

לפני שלוש שעות בערך חזרתי וט' לא בבית, היא בעבודה. מאחר והיא בחורה חכמה כל כך כמו שהיא תמיד טוענת שהיא ובעלת רגישות מוגברת כל כך לסביבה כפי שהמקצוע שלה דורש ממנה להיות, היא סגרה את המרפסת לפני שהלכה לעבודה והשאירה את המיכל עם האוכל והמים של החתולה בחוץ. כי אם היא בחוץ, כדאי מאוד שתיתקע שם בשמש כל היום, ואם היא בפנים, מי יתן ותרעב עד שהראשונה מבינינו תשוב מהעבודה. זו נקראת אחריות, גבירותי ורבותי, והעיקר שתוכל להגיד לשם הפרוטוקול שכשרצתה לגדל חתול, עשתה את זה. מזל טוב, יקירתי. תתבגרי.

חזרתי לחיפושיי. מישהי בעבודה שאלה אם לא אכפת לי לחזור בעוד שעה ולהחליף אותה למשמרת נוספת ואמרתי לה שאין לי בעיה, אבל ברגע שלא מצאתי אותה התקשרתי ואמרתי לה שכנראה לא אוכל לבוא. אני יוצאת לחפש את החתולה של ט' בשכונה.

והנה אני מהלכת לי ברחובות, מסתכלת מעל משקפי השמש על כל חתול רחוב תועה, אפור קמעה, מוכתם קצת או בעל עיניים משונות. אני עייפה ואחרי משמרת לא קלה, רק רציתי להיות בבית, אבל ריחמתי על החתולה המסכנה.

והנה, ליד עמותה של חלוקת אוכל, חבורת חתולים אוכלים משהו שנראה כמו חרא, ואחת מהן - זו היא! מיד זיהיתי את הצבע המלוכלך שלה והעיניים המשונות, אבל עדיין היה בי ספק. לא ראיתי אותה כל כך טוב אתמול בלילה, כי היא הסתתרה כל הזמן. אם אני הולכת להיאבק בה כדי להחזיר אותה הביתה, להישרט ולהינגס, אני רוצה לדעת שזו לא חתולת רחוב זרה אלא אותה חתולה שאימצנו.

התקשרתי לט' אבל היא טענה שהיא עסוקה ונתנה לי את המספר של הבעלים הקודם של החתולה. עד שענה לי יצאה נשמתי, וכשענה לבסוף, תיארתי באזניו את כל מה שקרה וגם נתתי לו תיאור מדויק של החתולה. אמרתי לו את צבעה ואת העובדה שכל רגליה שחורות, אבל הרגל השמאלית מאחור לבנה. הוא אמר שזה תיאור מדויק, בדיוק היא! שאלתי אותו איך לגרום לה לבוא איתי והוא אמר שיתקשר לאישתו... וכל אותו זמן אני כבר התמקמתי על המדרכה ולא הסרתי את מבטי ממנה, שלא תיעלם לי. היא קלטה אותי, מבטינו נפגשו והיא הלכה אל מאחורי מכולת זבל ירוקה ולא יצאה מאז. אבל עדיין יכולתי לראות את הגוף הקטן שלה מקופל שם מאחור, בדיוק באותה התנוחה בה ישבה מאחורי הספה.

דיברתי עם האישה ושאלתי אותה האם יש דרך להחזיר אותה לבית, כי כנראה קפצה מהמרפסת, נחתה באיזו דרך מופלאה על ארבעת רגליה בלי-פגע והצטרפה לחבורה של חתולי רחוב אכלנים.

היא הציעה שאכניס את האבקה שנתנו לנו, זו עם הריח שהיא אוהבת, לתוך הכלוב בו נשאו אותה. היא תיכנס, אני אסגור את הכלוב ואקח אותה בחזרה. שנאתי את הרעיון, אבל מה כבר נותר לי לעשות? חזרתי הביתה והלכתי אל הקופסא. בתוכה היתה כרית וניסיתי לסדר את הכרית ולהשטיח אותה על התחתית של הקופסא, אבל משהו הפריע. הזזתי את הכרית ומאחוריה, הביטו בי זוג עיניים משונות. אותן עיניים בדיוק שהביטו בי מאחורי מכולת הזבל. אותן עיניים שהציצו אלי מאחורי הספה.

החתולה ישבה כל אותו זמן בתוך הקופסא שלה, ישנה מתחת לכרית כך שלא ניתן לראות את גופה הקטן. כשסיפרתי את כל זה לאישה היא התפלאה מאוד לשמוע שיש בשכונה כפילה זהה מאוד לחתולה שלה, והתבדחנו על כך. היא אמרה שעכשיו היא בטוחה שזה הבית הנכון בשבילה כי עשינו כזה מאמץ למצוא אותה ואמרתי לה שאין לה בכלל מה לדאוג. אמרתי את זה בלב כבד כמובן, כי אין לי הרבה אמון בט' בכל הנוגע לדברים שדורשים אחריות. אמרתי לה גם שהיא בטח גוועת כי לא אכלה מאז אתמול בלילה וניתקתי. לקחתי את האוכל והנחתי אותו בכניסה לקופסא, וכדי לתת לה פרטיות, נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת. אני מציצה מדי פעם מעבר לסדק כדי לבדוק האם היא אוכלת ונראה לי שאלך לבדוק עכשיו.

היא יושבת בקופסא שלה ולא נוגעת בקערה. לקחתי קצת מהאבקה שלה ושפשפתי בה את ידי, ואז הושטתי לה את היד והיא רחרחה. נראה שהיא נהנית מזה והיא הושיטה קצת את היד שלה ונגעה בי. אני באמת מקווה שתאכל משהו כבר. ואני מקווה בנוסף שט' תלמד שלגדל חתול זה לא רק לשחק איתו אלא באמת לדאוג לו, כמו אמא. גם ככה אני מרגישה שאני גרה עם נערה מתבגרת, אני לא מתכוונת גם לגדל במקומה את החתולה ולעשות את כל העבודה השחורה כמו לנקות את הקקי ולהאכיל אותה, אבל היא רק תשחק איתה ותזניח אותה כשאין לה חשק יותר.

כי אני אוהבת אותה, בחיי, אבל אני אומר לה את כל הדברים האלה ואם היא תיעלב כמו שקורה בדרך כלל כשאומרים לה את האמת בפרצוף, לא ישאר לי הרבה מה לעשות למענה חוץ מלאחל לה שתתגבר ושבפעם הבאה, לפני שתאמץ חתול, תאמץ קצת אחריות.

סוף סוף הגיעו תוצאות הניתוח של מ'. (ב"המשך" לפוסט עוד אבדה, הכדורים לקחו לי אותו).

עברו יותר משנתיים וזה מוזר, ס' ואני אפילו לא ידענו אם אנחנו רוצים לשמוע את האמת או לא. הכל כבר נבלע, התעקל ונשטף אל מתחת לאדמה. הדיבורים על מ' בזמן עבר כבר לא מרגישים מוזר, האינסטינקט להתקשר אליו ולספר לו כבר לא מרגיש טבעי והפנים שלו, למרות שיש תמונות, מאבדות את האמיתות שלהן.

ס' פגש את אבא של מ' לקפה והוא סיפר לו שהתוצאות (שאיחרו באופן כרוני להגיע) הראו שמ' לא התאבד בכלל, הלב שלו קרס. היו לו בעיות בלב מאז שנולד והוא עבר ניתוח, היתה לו גם צלקת בדיוק במקום שחתכו אותו כשהיה תינוק, תמיד ידענו את זה. ידענו שהאפשרויות הן שתיים - התאבדות או שהלב הפסיק לעבוד. אם להיות כנה, לא חשבתי שזה יהיה הלב. הוא היה בחור שלוקח כדורים, שותה אותם בעקביות, כמעט באופן תלותי. כדורים ללב, כדורי שינה, פרוזק, ואלה רק הכדורים שאנחנו ידענו עליהם. אחרי שנפטר, גילינו שהיו הרבה דברים בחייו של מ' שלא ידענו עליהם. ובאופן טרגי יותר, היו הרבה יותר דברים שאנחנו ידענו על מ' שהוריו לא ידעו. במשך כל ימי השבעה היו לנו שיחות שדי נתנו לכל אחד מהצדדים תמונה ברורה על מי היה מ'.

ועכשיו הוא רק דמות מטושטשת שתמיד באה לי באופן טבעי עם צחוק וקלילות ווויד. הוא ידע במקצועיות ראויה לשבח להיות מצחיק ורציני באותו הזמן ולהפוך הכל לנעים יותר. באופן אירוני, הוא היה היחיד בינינו שלקח SSRI ועדיין יכל בכל רגע נתון להצחיק אותנו או לתת כתף ברגע רע.

מ' כנראה לא ידע שהוא חווה דום לב, הוא כנראה הרגיש דקירה כלשהי ושתה כדור וניסה לישון ועד שהבין שזה רציני היה מאוחר מדי ומת. מ' - הבחור שבדיוק שכר דירה חדשה, בדיוק סיים את המכינה והלך למספר ראיונות עבודה וחיכה לתשובה. איך אפשר לחשוב שמישהו שמשקיע כל כך הרבה בעתיד יוותר עליו בכזו קלות? - ועדיין, הייתי בטוחה שהתוצאות יגידו התאבדות. 

   כשס' סיפר לי שאלה התוצאות, שאלתי אותו, "ואיך אתה מרגיש עכשיו?" כלומר, עכשיו, כשסוף סוף האמת יצאה לאור.

   לקח לו זמן לענות, "לא יודע."

   "היית מעדיף כבר לא לדעת? אחרי הכל, עבר הרבה זמן."

   "לא יודע. אני לא רוצה לדבר על זה יותר. אז מה עשית היום?"

   לא התפלאתי שהעביר מיד את הנושא. כאילו בא לספר לי רק כדי לגמור עם זה ולשכוח מהנושא לנצח. ובכל זאת התעקשתי, למרות שידעתי שהוא ישנא אותי אם אתעקש, "ס', אתה כעסת עליו, זוכר? אמרת כל הזמן, 'איך הוא העיז לעשות את זה? מה הוא חשב לעצמו?' ועכשיו אתה רוצה להגיד לי שזה לא מקל עליך אפילו קצת?"

   "לא יודע, ג'אאאם."

   לא המשכתי להציק, אבל ידעתי טוב מאוד שהוקל לו. הוא הרגיש אשם מאוד, ובצדק, על מה שקרה למ'. הוא הרגיש שהוא אחראי למוות של האדם היחיד שאהב אי פעם, ואני לא יכולה לשפוט אותו - אם הייתי במקומו, הייתי מרגישה אותו הדבר. הוא ביקש ממנו לבוא, אמר שהוא לא מרגיש טוב, וס' רק אמר, 'אני עייף, אבוא מחר.' והלך לישון. בבוקר, הוא הלך כפי שהבטיח, ומצא גופה קרה במיטה, כלומר, גופה ששכבה שם כל הלילה והספיקה להתקרר. אם היה מגיע בערב, היה יכול לקרוא לאמבולנס או לעשות משהו. להציל אותו.

מעולם לא הודתי בזה, לא בקול וגם לא בלב לעצמי, אבל קצת כעסתי על ס'. מוזר לי להודות בזה עכשיו בכתב אבל זו האמת. כמו שהוא כועס על עצמו שלא הלך, גם אני כעסתי, ובקול המשכתי לשקר לו ולהגיד, "לא יכולת לדעת, אתה לא אשם."

עכשיו אני כבר לא כל-כך כועסת. הזמן מרפא, ושנתיים זה הרבה זמן. אבל אני תמיד תוהה לעצמי מה היה קורה אם הוא כן היה הולך אליו באותו לילה. מכל הלילות, זה היה הלילה הכי גרוע להיות עייף וללכת לישון.

זוכרים את א'? הבחור מהרדיו שהזמין אותי לצאת איתו לפני שטס לתאילנד.

טוב, אז הוא חזר, וכשלא התקשר חשבתי שאולי האריך את החופשה שלו אבל מסתבר שהיה חולה. אחרי שהבריא, פגשתי אותו בעבודה. ראיתי אותו מעבר לחלון של האולפן ודפקתי כדי להסב את תשומת לבו. הוא ראה אותי ומיד יצא. התחבקנו והוא נראה לי שונה, אולי רענן יותר, רגוע. אני חושבת שכשלא רואים מישהו הרבה זמן, פתאום שמים לב לדברים חדשים אצלו, להליכה או לתנועות הגוף. חוץ מזה שחופשה משרה רוגע על האדם והחזרה לשיגרה תמיד לוקחת זמן.

קראו לו לחזור לשידור והוא אמר שיבוא לבר מאוחר יותר כדי לדבר.

באותו יום עבדתי בקומה העליונה, והוא באמת בא לבר. הוא לא נכנס דרך המדרגות הראשיות כדי לא להפריע, אלא דרך מדרגות החירום שבחוץ. הייתי עסוקה וכשהסתובבתי קלטתי את הראש שלו מסתכל עליי מהחלון וקפצתי. הוא התנצל ואמר שלא התכוון להבהיל אותי, שראה שאני לא למטה ועלה לכאן. ישבתי על השולחן כך שיכולתי לשבת ולדבר איתו דרך החלון, דיברנו קצת עד שבא מנהל הבר, ואמר לי לצאת רגע החוצה.

יצאתי והוא אמר, ותנסו לעקוב, "ל' אמר לק' שא' עומד כאן ומדבר איתך אז ק' אמרה לי להגיד לך שתגידי לא' ללכת."

ק' ול' הם בעל ואישה ושניהם מנהלים. לא שזה חשוב מי הם, אבל חשבתי שתרצו לדעת.

אחרי שהבנתי שהוא לא משחק איתי בטלפון שבור, אמרתי, "...מפריע להם שהוא עומד כאן?"

"כנראה שכן, אני לא יודע למה. מצטער."

ל' מעולם לא דיבר איתי על משהו מעבר ל"תעשי לי קפה" או"תכיני רוסי שחור לחבר'ה האלה והאלה." והעובדה ששלח מישהו אחר להגיד לי את כל הדברים האלה אכן היתה נראית לי טפשית, אבל פאק יט, שיהיה. אני יכולה להבין שיפריע להם, הרי אני באמצע עבודה והנוכחות שלו יכולה לעכב או להוציא אותי מריכוז. הם אלה שחותמים לי על הצ'ק, מי אני שאתווכח.

אמרתי את זה לא' והוא אמר שזה מפתיע אותו כי הוא ול' חברים טובים, אבל שלא אכפת לו מה הוא אמר והוא נשאר, אבל אז ראיתי את ל' עומד מתחת למדרגות החירום וקורא לו אז אמרתי לו שמחפשים אותו. א' הסתובב וכשראה אותו ירד וניחשתי שהולך להיות ביניהם איזה ויכוח.

המשכתי לעבוד ואחרי שעה בערך, שלחתי לו הודעת טקסט שההופעה התחילה ושאם יהיה לו זמן הוא יכול לעלות. תכלס, היה לי משעמם לבד למעלה, וגם הרגשתי רע בגלל איך שהוברח.

הוא שלח לי בחזרה, "הייתי שמח לעלות, אבל אני לוקח ברצינות את האיומים לפטר אותך."

תבינו - ל' איים על א' שאם ימשיך לדבר איתי הוא יפטר אותי. מתי מתתי וקמתי לתחיה בתור כריסטין מפנטום האופרה? לא האמנתי שמישהו מהם יאיים בצורה כזאת. ולמה שום דבר מזה לא עבר דרכי? מעולם לא העירו לי על זה, רק לראול... סליחה, לא'.

כשאחרים עולים ושותים איתי שאטים או מעשנים איתי וויד, אף אחד אף פעם לא אומר מילה. למה כשזה א' שבסך הכל עומד ומדבר איתי, זה מפריע? הרי מעולם לא הראינו שיש משהו בינינו, ובאמת אין כלום בינינו. כל הסיטואציה הזאת נראית לי מאוד משונה, כאילו שא' עושה רושם אחר מהמציאות. אבל יכול להיות שאני סתם פרנוידית, אני לא יודעת.

אמרתי לו שזה בולשיט והוא עלה לבסוף ושאל שאלה מוזרה. הוא שאל אם בא לי לבוא הערב לפגוש את המשפחה שלו.

וואט ד'פאק? - מתי הציעו לי נישואים? כשישנתי? למה שאפגוש את המשפחה של בחור שאני אפילו לא יודעת את שם המשפחה שלו? אנחנו אפילו לא בתחילת קשר, בסך הכל יצאנו פעמיים למשקה.

אבל זו לא הנקודה. מעולם לא חשבתי שזה ילך ביני לבין א' ועכשיו אני בטוחה בזה סופית. ביום שישי האחרון יצאתי איתו לבית קפה בבוקר והיו מספר דברים שהכריעו בנוגע אליו.

הדבר הראשון היה שברגע שעליתי לאוטו בקושי שיכולתי להסתכל עליו. היתה לו קצת נזלת. אני יודעת שזו סיבה טיפשית אבל זה הזכיר לי את הילדים בגן שצריכים שמבוגר יבוא עם נייר וינקה להם. איכככס.

הסיבה השניה היתה שבהמשך הערב, כשכבר ישבנו לאכול, הוא הציע לי לנסוע איתו לגולן ביום המחר כי "בטח יורד שם שלג." ואמרתי לו שזה נשמע כיף. אחר כך הוא הוסיף וגרע, "ואם את רוצה, אפשר להשכיר שם חדר." - וזה גרם לי להסתכל עליו במבט של 'מתי רמזתי לך שאני נערת ליווי?' - אל תבינו לא נכון, כבר שכבתי עם בחור לפני 'דייט שלישי' בעבר, אבל זה קרה באופן ספונטני והיתה לי משיכה אל הגבר. אבל להגיד מראש שנשכיר חדר זה כמו לקבוע עם זונה בבית מלון, כבר חששתי שיוציא מסמכים ויחתום איתי מי יהיה למעלה ומי למטה. יש לשנינו דירות, יש רכב שכור - למה צריך חדר? אני לא מבינה את זה. אני יודעת שהוא חרמן אבל אני לא נמשכת אליו בכלל אז במקום להציע לי להשכיר חדר כמו איזה ילד נואש שיאונן לפני הדייט. אני מדברת ברצינות.

הסיבה השלישית היתה הדרך חזרה. היינו תקועים בפקק כי היתה שלולית ענקית שכל הרכבים שלפנינו היו צריכים לשחות את דרכם ממנה ובינתיים היתה לנו שיחה קלילה ונחמדה, ואז... אמא שלו התקשרה. בחיי, הוא דיבר אליה כאילו היתה עובדת שלו. הוא ענה, "מה?" והיא דיברה אליו יפה ושאלה איפה הוא, "בדרכים." היא הציעה לו לבוא לאכול אצלם והוא אמר, "לא רוצה." וניתק לה בפרצוץ. אחרי דקה היא התקשרה שוב והוא צעק, "מה יהיה?!" - זו פאקינ' אמא שלך, דבר יפה בנאדם. גם כשאמא שלי מוציאה אותי מדעתי, ותאמינו לי שהיא מוציאה, אני לא מדברת אליה ככה. היא פלטה אותי מהווג'יינה שלה לפני 25 שנה למען השם. טוב, זה לא מדוייק, נולדתי בניתוח קיסרי, אבל הבנתם את העיקרון. כשסיפרתי על זה לחברה שלי ט', היא אמרה, "הוא בטח רצה לעשות עליך רושם." אבל לא הבנתי מה מרשים בזה? גבר שצועק ככה על אמא שלו יתנהג אותו הדבר לבחורה שלו, זה ברור לגמרי.

בנוסף להכל גיליתי שהוא לא פחות אובססיבי מהאקס ממנו ברחתי. לא יודעת, יש בי כנראה משהו שמושך אנשים אובססיביים עם בעיות נפשיות. כשחזרתי הביתה הוא שלח לי הודעה כל חצי שעה בערך, שואל אם אני רוצה ללכת לשם או ללכת לפה. כשאמרתי שיש לי ארוחה אצל ההורים הוא נרגע לאיזה שעה ושוב סימס אם חזרתי, אם בא לי לצאת. כשאמרתי שיש לי השראה ואני נשארת לכתוב הלילה שאל אם אפשר לבוא אליי. אמרתי לו שישעמם לו והוא המשיך להתעקש עד שבסוף כיביתי את הנייד וזרקתי אותו לקיר. אני עושה את זה לפעמים, כשהעצבים גוברים עליי. אני אדם מאוד רגוע ונראה לי שזו בדיוק הסיבה - אני מוציאה את הכל על הגרוטאה המסכנה שלי. ואז שואלים אותי למה הוא עטוף בסלוטייפ. חה חה. חה.

עוד לא אמרתי לו ששום דבר לא עומד לקרות בינינו וגם בעבודה ראיתי אותו מרחוק אבל לא אמרתי כלום. אני דוחה את הקץ. זו הסיבה שבדרך כלל אני לא יוצאת עם אנשים מהעבודה - כי אם זה לא הולך זה נהיה מביך כזה. עכשיו נצטרך להתראות כל הזמן וזה יהיה לא נעים. פאק מיי לייף. אני מקווה שהוא לא מהגברים האלה שלא מסוגלים אחרי זה לראות את הבחורה ונהיים אומללים כאלה בכל פעם שנפגשים. אם היינו אקסים הייתי מבינה, אבל אנחנו לא, אז רק שלא יתבכיין. פליייז שלא יתבכיין.

חוץ מזה אין הרבה חדש אצלי חוץ מהכתיבה. היתה לי התלבטות לפני כמה ימים אם לחזור ולסיים את הרומן שהקפאתי או להשאיר אותו קפוא. יש לי בעיה רצינית של סיום פרויקטים. אני מומחית בלהתחיל אותם - אבל אף פעם לא מסיימת. אני צריכה להגיד את זה לפחד הכי גדול שלי - הכישלון.

אז החלטתי ששינוי נחמד אולי יעשה את העבודה. בעבר, כתבתי רק ביד. עד גיל 21, כל הרומנים שלי (משהו כמו 11 רומנים) נכתבו רק ביד. יש לי ארגז עם אינפור מחברות מולסקין וספירלות A5 של רומנים וסיפורים קצרים, הוא אבוד היום אבל זה סיפור אחר. מאז שקניתי מחשב, בערך בגיל 21-22, התחלתי לתקתק. זה היה מהיר כזה ונהניתי מהעובדה שאפשר לשנות את הכתוב בלי מלא קשקושים מסביב. אבל אני חייבת להודות, זה חסר לי, הכתיבה בדף ועט. אני חוזרת לדרך המסורתית - אולי זה ישחרר אצלי עוד השראה. מי יודע.

עכשיו עשיתי לעצמי חשק לכתוב... צ'או.

אני יודעת, אני באיחור של שבוע. אל תסתכלו עליי ככה...

היה לי יום הולדת נהדר השנה. אני יודעת שהתלוננתי שאני לא רוצה לגדול בשנה ושיום הולדת זה איכסה, אבל באמת נהנתי. החלטתי שאני חייבת להכניס הרפתקאות והתנסויות חדשות לגיל 24 לפני שהוא בורח - וכך עשיתי.

האמת, בהתחלה נראה היה שיהיה לי חרא של סוף שבוע. עבדתי ביום חמישי בלילה על מאמר וזה היה משעמם ומרדים. הייתי אחרי משמרת ברדיו אז הייתי ממש עייפה ובקושי שהצלחתי לשמור על העיניים פקוחות, ועד שהוא שלח לי את המאמר כבר היה 4 וחצי בבוקר. 4 וחצי! והייתי חייבת לסיים כי בתשע בבוקר היה לי אוטובוס אחרון ורציתי לנסוע לסופ"ש אצל ס'.

בסוף, בסביבות 5 בבוקר, נתקע לי המחשב. הייתי כבר בחצי עבודה מוגמרת וזה היה ממש מתסכל. לא רק שלא היה לי זמן ורציתי נורא לישון - עכשיו גם המחשב עשה בעיות. מאאן אני שונאת טכנולוגיה. לא היה לי איפה להכיל את הזעם, בחיי. המחשב שלי היה איטי לאחרונה וביקשתי מידיד שיוריד לי אנטי וירוס טוב, אבל לא מחקתי את הקודם שהיה לי. נו, אז מה אתם יודעים... שני אנטי-וירוסים במחשב זה לא הרעיון הכי טוב. מסתבר שהם משמידים זה את זה ובאותה הזדמנות את המחשב. כמו לתת את אותו התיק לFBI ולCIA. קאט פייט.

התקשרתי לבוס שלי ואמרתי לו שהמחשב נתקע לי ונאלצתי לכבות אותו בלי לשמור והכל נמחק. אמרתי לו שבפעם הבאה לא ישלח לי את המאמר ב4 וחצי לפנות בוקר אם הוא צריך להיות מוכן באותו בוקר. אני בנאדם ואני צריכה לישון. הוא לא התווכח ולהיפך, התנצל.

כמעט החלטתי שלא לנסוע כי הייתי גמורה, אבל אז חשבתי על להישאר סופ"ש ולהיכנס לבאסה... אז זרקתי את המחשב הגוסס הצדה ותפסתי אוטובוס. נסעתי לבלות את סוף השבוע עם ס'. הוא גר עכשיו עם אמא שלו שכמו שאתם כבר יודעים, יש לה טרשת נפוצה. היא על כיסא גלגלים ואמנם יש לה פיליפינית אבל כשהיא צריכה משהו היא קוראת לס' ולא לפיליפינית. אני וס' שמענו אותה משוחחת על זה עם אח שלה שניסה לשכנע אותה לפטר את הפיליפינית וזה ממש הרגיז את ס'. הוא אמר לי שלא מפריע לו לעזור לה ושהם סתם מכניסים לה רעיונות לראש.

אבל היא אישה מקסימה, אמא שלו. נהניתי להתארח אצלם. היא מתוקה, חייכנית, קלילה ולמרות שהיא בהליכי פרידה מבעלה היא לא מראה כלפי חוץ שום מרירות.

סיפרתי את ס' ועשיתי לו מוהיקן לפי בקשתו. יצא יפה. ואחר כך רצינו ללכת למסיבת ניינטיז בת"א, אבל חברה שלו מהקיבוץ, נ', שיש לה רכב והיתה אמורה להיות הטרמפ שלנו, לא רצתה ללכת ברגע האחרון בגלל שהיא רבה עם החבר שלה. בהתחלה הרגשתי רע בשבילה, אבל אז ס' אמר לי, "אין לך מה להרגיש רע בשבילה, הם רבים כל שני וחמישי, זה כבר מתחיל להימאס. אני לא מאמין שהפסדנו את המסיבה בגלל זה, לפעמים מה זה אין לי כוח אליה." - ואז הרגשות שלי התחלפו לכעס. מאאן ממש התלהבתי מהמסיבה הזאת, אפילו התלבשנו בסגנון שנות ה-90 ונראינו טובב :(

בבוקר אני וס' עבדנו בגינה. הוא אמר שבדרך כלל זו העבודה של אבא שלו, אבל עכשיו כשהוא עזב הוא מרגיש שזו המחוייבות שלו. לא האמנתי שהוא הגבר בבית, הגיי הקטן הזה P:

בילינו גם קצת עם השכנה שלהם שקרעה אותי מצחוק. בחורה בת 40+, זורקת זין, פטפטנית לא קטנה. היא אכלה איתנו ועישנה איתנו. לאמא של ס' יש קנאביס רפואי והיא אישה נדיבה. שילוב מושלם. עוד סיבה לחזור לבקר :)

אחרי הצהרים לקחנו את הגיטרה שלי, ג'וינט וקצת קשקושים למאנצ'יז. הלכנו לשדות וניגנתי בדרך תוך כדי הליכה. שרנו לנו נירוונה ואסף אבידן ואז גם לקחנו כמה שכטות. באיזה שלב, ס' ביקש ממני את הגיטרה ולפני שהספיק לנגן היא נפלה לו מהיד. הוא נפל על האדמה והתחיל לצחוק והייתי כבר מסטולה מדי כדי להתחרפן. התיישבנו שם ודיברנו. השדה כל כך גדול שזה נראה כמו אוקיינוס חום עם קוצים.

אגב, הלכתי על הקוצים, יחפה, ולא הרגשתי שום כאב. כשהתעוררתי בבוקר כאב לי, אבל באותו רגע לא כאב לי בכלל. הלכתי כאילו שאני צועדת על שטיח. וויד - משכח הכאבים של אמא טבע.

כשהתעוררתי למחרת, רצתי מיד לגיטרה לבדוק אם היא בסדר. כן. זכרתי.

בכל אופן, אותו הלילה היה מדהים. לא רק שראינו את השקיעה, אלא שזו היתה השקיעה הכי מדהימה שראיתי. יש לי איכות זוועה בטלפון כי הוא ישן, אבל זה מה יש:

נראה כמו אש בשמים, נכון?

אני לא יודעת מה זה היה, אבל זה היפנט אותנו.

ביום ראשון נסענו לג'רוז וישבנו ליד התחנה המרכזית, ליד הרכבת הקלה. הוצאנו את הגיטרה ועשינו מגביות. ניגנתי ואני וס' שרנו יחד. יש לו קול מדהים, נמוך ועמוק, קצת מזכיר את אדי וודר.

זו היתה הפעם הראשונה שניגנתי ברחוב, אז הגעתי למסקנה מאוד משונה - כשאני מנגנת על במה, אני נלחצת. הלב שלי דופק חזק ואני לפעמים אפילו שוכחת מילים. אבל באותו רגע כשישבתי שם באמצע הרחוב וניגנתי, הרגשתי כאילו שאני מנגנת לבד בבית. סיפרתי את זה למישהו שעובד איתי ברדיו והוא אמר שזה לא אותו דבר. כשאתה עומד על במה ומנגן, אנשים יושבים ומקשיבים לך. הם ימחאו לך כפיים כשתסיים כי הם קהל וזה התפקיד שלהם כמו שהתפקיד שלך הוא לשיר. כשאתה מנגן ברחוב, אנשים ממהרים, הם עסוקים. הם לא באו לראות מופע, הם רק חולפים על פניך בדרך. רק אלה שבאמת רוצים, יעמדו ויקשיבו לך. אתה לא מרגיש מחוייב כלפי אף אחד והם לא חייבים להקשיב או לתת לך כסף. אם הם נותנים זה כי הם רוצים לתת. אולי זה הרגיש לי פחות שאני על הפוקוס ויותר שהסביבה היא פשוט הרקע שלי. לכן ניגנתי כאילו אני לבד. נשמע הגיוני.

בזמן שניגנו, ישב איזה בחור ממש חמוד במרחק. הוא ראה שאנחנו מנגנים ונראה מתעניין. ס' אמר לי ש"הבחור החתיך מסתכל עלינו." ואחרי כמה דקות הוא גם התקרב והתיישב קרוב יותר אלינו. אחר-כך ס' הלך לעבודה ותאמינו לי, סביר להניח שהייתי מדברת איתו, אבל אז ש' הגיע והתחיל עם הקשקשת. אהה - והוא קנה לי עוד מתנה, אבל הפעם זה ליומולדת אז שיהיה.

אני וש' יצאנו לשתות יין ואז הוא ביקש ממני לנגן לו קצת בפארק, אבל בזמן שניגנתי הוא הלך להשתין ואז אמר שאנחנו ממהרים כי יש אוטובוס. תהיתי למה למען השם הוא גרר אותי הליכה של חצי שעה לפארק אם הוא לא באמת רוצה שאני אנגן לו - וזו היתה הסיבה שתמיד הייתי קצרה איתו, הבנתי. הוא תמיד היה מעמיד פנים שתחומי העניין שלי מרתקים אותו, מה שהיה שקר. הוא תמיד התעניין בכלכלה, בפוליטיקה ובכסף כסף כסף. הוא לא בחור שמעניינת אותו אמנות. אני עוסקת באמנות, זה מרכז חיי. נסו לדמיין לעצמכם איש עסקים, כלכלן גדול, שמעמיד פנים שהוא ממש מרותק מאיזה ספר קריאה או אמנות רחוב כלשהי כשהוא בעצם לא. מה אתם רואים? זה לא הדבר הכי דוחה שדמיינתם בחיים?

אני שונאת שמנסים למצוא חן. זה קרה גם בעבר, שש' שאל אותי על איזה ספר אני ממליצה לו והמלצתי לו על ספר. הספר שהמלצתי לו עליו היה בן 500 עמודים. לי לקח שבוע וחצי בערך לסיים אותו. למחרת הוא התקשר ואמר שסיים וממש אהב, או במילים שלו: "ואוו. מדהים מדהים מדהים." שאלתי אותו איך לעזאזל הוא סיים ספר בן 500 עמודים תוך יום אחד ואיך הוא בכלל הספיק להשיג אותו תוך יום אחד כשהמלצתי לו רק ביום שישי. הוא טען שהיה לו את הספר בבית ושהוא היה כל כך מרתק שהוא לא עזב אותו כל הסופ"ש.

ביץ' פליז. אני מכירה את ש', הוא לא קורא שום דבר, אפילו חדשות הוא לא קורא - אלא צופה בסרטונים באינטרנט. הוא לא טיפוס שקורא, וזה בסדר, זה אף פעם לא הפריע לי. אני תולעת ואני מודעת לזה שרוב האנשים בעולם לא קוראים. אבל שאני אאמין שבחור שלא רגיל בכלל להחזיק ספר ביד, סיים ספר בן 500 עמודים ביום אחד? בולשיט מאמא.

הדבר הכי עצוב הוא שכששאלתי אותו איזה קטע הוא הכי אהב, הוא התחיל לגמגם ואז אמר, "את כולם, קשה לבחור." - אחי! למה אתה משקר? אני לא ביקשתי ממך לקרוא שום דבר, אתה זה שביקש המלצה. אני לא רמזתי שתתחיל לקרוא ספרים בשבילי, אני בכלל לא חברה שלך! למה אתה מעמיד פנים???

גברים, בבקשה האירו את עיניי - מה הסיפור הזה?

סליחה שחרגתי מהנושא, אני נוטה לעשות את זה.

בכל אופן, אכפת לכם אם אני אסכם? זה פשוט די נדרש.

ההתנסויות של הרגע האחרון שלי בגיל 24 היו:

# עשיתי לגבר מוהיקן. זו תסרוקת שעוד לא עשיתי בחיים.

# עישנתי בלב השדות והלכתי יחפה על קוצים. כמעט כמו ישו, רק יותר כואב.

# טעמתי אוכמניות מהעץ. זה היה לא רע.

# עשיתי מגביות! אני וס' רצינו כבר הרבה זמן לעשות מגביות.

בכל אופן, הגעתי הביתה מסופקת. בקרוב אני מתכננת לעבור דירה עם ט' והכל יהיה חדש. אז אולי גיל 25 יהיה טוב יותר. אחרי הכל, זו כל הנקודה, לא?

שבוע שעבר נסעתי ללוות את ט' לנתב"ג, כפי שסיפרתי לכם בפוסט הקודם. אחרי שסיימנו עם כל הבירוקרטיה, ישבנו לשתות יין עד שהיא היתה צריכה לעלות למטוס. כבר החלטתי שאחזור הביתה כשס' התקשר לשאול אם אני מגיעה לג'רוז (זה לא שם בדוי, רק שם חיבה לירושלים P: ) ואמרתי לו שמכיוון שאין לי איפה להישאר, כנראה שלא.

"מה דעתך שנישאר שנינו באיזה מלון?" הוא הפתיע אותי.

"לא אמרת שיש לך חברה להישאר אצלה? חבל על הכסף שלך."

"כן, אני יודע, אבל בא לי להישאר איתך ואולי עוד אפשר לארגן משהו."

זה היה נחמד לשמוע אחרי שהרגשתי כל-כך ננטשת על ידו... אמרתי לו שאם ימצא משהו זול, אין לי בעיה, ושיודיע לי כמה שיותר מוקדם כדי שאתפוס מונית לג'רוז לפני שיהיה מאוחר.

בסוף הוא הצליח לארגן משהו. לא זול בכלל, אבל משהו. רצתי מהר לתחנת מוניות והזמנתי את החדרים בדרך למרות שהטלפון שלי גסס. תוך כדי גסיסת הטלפון, אמא שלי מסמסת לי שאלות כמו, "מתי תצאי מנתב"ג?" או, "היה עוד אירוע דקירה, איפה את?" או המועדף עלי, "תתקשרי דחוף!"

סימסתי לה שאין לי סוללה, שאני בדרך לג'רוז ושאדבר איתה כשאהיה במלון, אבל היא המשיכה לסמס, אומרת לי לא לנסוע לשם כי זה מסוכן, שאחזור לבית ואסמס לה כשאגיע כדי שתוכל סוף סוף ללכת לישון רגועה. זה היה כל כך מגוחך, כאילו שאף עיר אחרת איננה מסוכנת. פחחח.

"כבר הזמנו חדרים ואני כבר במונית, אני לא חוזרת הביתה עכשיו." סימסתי.

"אז תבטלי, אני מוכנה לקחת על עצמי את הקנס." היא סימסה חזרה, אבל לא עניתי על זה. חה חה. עוד לא מצאו תרופה להיסטריה.

פספסתי את המפגש של נאנוריימו שרציתי להספיק לתפוס, כי הגעתי חצי שעה לפני שזה היה אמור להסתיים ולא ידעתי איך להגיע לשם, אז זה היה קצת מבאס, אבל נו טוב. הגעתי למלון ולקחתי מפתח. ס' היה באיזה דייט, אז ירדתי לקומה הראשונה; היה שם ערב במה פתוחה - אתם יודעים שאני מתה על זה. ישבתי שם עם כוס בירה, כבר מרגישה איך כל הלחץ שהייתי נתונה בו צונח, כשאז ש' שלח לי אסמס עצבני שרק כוסית היתה מסוגלת לשלוח: "עכשיו הבנתי שאת לא הולכת להגיע... או לשלוח הודעה שאת לא באה... תודה שנתת לי להתייבש בחוץ..." - אל תתפלאו, הוא אישה יותר ממני כשזה מגיע לדרמה. אניח שכבר ניחשתם לבד שלא ביקשתי ממנו לחכות בחוץ ואני לא חייבת לו שום עדכון על מקום הימצאותי, כבר יש לי אמא היסטרית אחת על הראש ואני לא צריכה עוד אחת עם זין. התעלמתי מההודעה לכמה זמן וכשהנגנים התחלפו ועלה איזה בחור ממש משעמם, התקשרתי.

"אני כאן," אמרתי לו כשמצאתי פינה שקטה לדבר. הנייד עדיין גסס לי כי לא טרחתי להישאר בחדר ולהטעין אותו. לא רציתי שהג'ם ייגמר לפני שאספיק לרדת, "אני נשארת בסוף עם ס' באיזה מלון."

"איפה?" הוא התחיל בחקירה, "אפשר לקפוץ? מה הרעש הזה? את רוצה לצאת לאכול?"

ממש לא רציתי, וגם רציתי שיפסיק לשאול שאלות ויעזוב אותי בשקט כדי שאוכל להינות מערב רגוע בג'ם, אבל הרגשתי חייבת לו. אחרי הכל, הבחור הזה סידר לי עבודה בכתיבה, ניסה לארגן לי מקום לישון ליומיים בג'רוז ותכלס... אף פעם לא זרק עלי זין כמו שאני זרקתי עליו. אבל הוא תמיד אמר שיש לי תשתית לאחד.

אז אמרתי לו שיחכה לי בחוץ ושיתקשר כשהוא שם. לא רציתי שייכנס כי גם ככה כשהוא יבוא כל הכיף ייגמר. אני מצטערת להגיד דבר כזה על ידיד, אבל זו האמת. אחת הסיבות שנפרדנו היא שהוא פשוט לא כיפי. הוא לוקח הכל כבד, רציני מדי, לא מסוגל לנהל שיחה קלילה או טוב מזה - לשבת בלי לנהל שיחה בכלל. למה אנשים תמיד מנסים למצוא מה להגיד גם כשאין להם? מה קרה לשתיקות המתמשכות? הוא פשוט חייב למצוא משהו להגיד ולפעמים עדיפה שתיקה. קשה לי להכיל את הבחור.

אז הוא התקשר ויצאנו לפאב. הוא הזמין לנו המבורגר ובירה ושילם על שנינו. זה היה נחמד מצדו. כשסיימנו, ס' התקשר. הוא שאל איפה אני ואמרתי לו שאני עם ש' באיזה פאב. אמנם לא ראיתי אותו, אבל אני יכולה להבטיח שהוא פלבל בעיניו, הוא גם נאנח ואמר שעוד לא נחתתי וש' כבר חוטף אותי. דיברנו ואז הוא הזכיר שהוא רעב.

"אהה, אתה רעב? רוצה שאני אזמין לך משהו מפה?" ס' טבעוני אבל חשבתי שאולי ירצה סלט או משהו.

"לא, אני כבר אקנה משהו בקיוסק." הוא אמר.

ואז ש' התעקש שאני אתן לו לדבר עם ס'. ידעתי שס' לא אוהב את ש' אז אמרתי לו שאין לי סוללה - מה שלא היה שקר. אז הוא אמר לי להביא לו את המספר והתקשר לס' מהנייד שלו. שמעתי אותו מקריא לס' את התפריט עם הדיבור המהיר הזה שלו, עם קמצוץ של דאווין, שגורם לי לרצות לסטור לו. ידעתי שס' מרגיש את אותו הדבר ואני פשוט יודעת שהוא בטח אמר לו, "ש'... ש'... אני לא - ש'... אני לא רוצ - " אבל לא באמת הצליח להשתיל מילה. למרות שהוא סירב, ש' רצה להזמין לו משהו בכל זאת, אבל אמרתי לו שלא יטרח. "אני מכירה את ס' ואם הוא אמר שהוא לא רוצה אז פשוט עזוב." בסוף, הוא עזב.

מסתבר שהדייט לא היה מזהיר, ס' היה במלון כשהגעתי (השארתי לו את המפתחות בקבלה עם פתק שכתבתי לו את מספר החדר ואיפה אולי הוא יכול למצוא אותי. AKA - ג'ם סשן. כשלא הייתי שם הוא התקשר, כידוע.) וכשהגעתי הוא סיפר לי שהוא לא חיבב את הבחור ודיברנו קצת.

מאוחר יותר, ירדנו לפאב שבו היה הג'ם. הוא כבר הסתיים, אבל היו שם שני ערסלים אז התכרבלנו בהם ודיברנו. ס' סיפר לי שהוא מדוכא כבר הרבה זמן אבל כשהוא אמר לי את זה בטלפון הוא לא רצה לדבר על זה ואמר שיספר לי כשניפגש.

"ההורים שלי פרודים." הוא אמר, "אבא שלי כבר מצא דירה, הם לא יחזרו הפעם."

ההורים של ס' כבר דיברו בעבר על פרידה, אבל חזרו בהם. לאמא שלו יש טרשת נפוצה וכל התיק נופל על אבא שלו. הוא עושה את הנסיעות (מאחר ולס' אין רישיון), את הקפיצות לבית החולים ולבית המרקחת, את הניקיונות והסחיבה של כיסא הגלגלים. התפקיד המרכזי והיחיד של אמא שלו זה לעשן מריחואנה ולשמוע מוזיקה.

ס' הרגיש אשם, "אני לא הייתי כל-כך לעזר מאז שחזרתי להורים," הוא אמר, "לא עזרתי בשום נושא שקשור לאמא שלי, ואבא היה צריך לעשות הכל. בגלל זה הוא עוזב."

"אתה לא ישבת והתבטלת," אמרתי, קצת כועסת, "אתה עובד קשה, נוסע כל יום שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור לעבודה, לא נשאר לך הרבה זמן מעבר. אתה לא צריך לחבוט בעצמך על זה, זו לא אשמתך."

"הייתי צריך לעזור יותר," הוא אמר, "עכשיו כנראה אצטרך לוותר על מעבר דירה ולהישאר עם אמא שלי כדי שהיא לא תישאר לבד."

"היא לא תישאר לבד," אמרתי, "יש לה עוזרת, היא תהיה בסדר. אני לא אומרת שאתה לא צריך לעזור - תהיה שם בשבילה, תעשה בשבילה איזה שליחויות שהיא צריכה, תנקה ותעשה כל מה שאתה יכול, אבל תמשיך בחיים שלך. תסיים ללמוד (הוא התחיל ללמוד לפני שנה ופרש), תמשיך לעבוד, תמצא דירה ותמיד תישאר איתה בקשר. היא לא רוצה להיות הסיבה לזה שאתה כלוא בקיבוץ, תאמין לי. היא אמא שלך."

ס' לא נראה משוכנע, "אני לא יודע... אני לא חושב שאני אעזוב עכשיו את הבית. אני כבר בן 26, אני בטח אהיה מהאנשים האלה, בני ארבעים וחיים במרתף של אמא, שכל החיים לא השיגו כלום. תמיד חשבתי שאני מתאים להיות הטיפוס הזה."

"אתה לא," אמרתי. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ אבל השתדלתי לדבר אליו ברוגע. לשמוע את ס' מדבר ככה על עצמו הכעיס אותי, "אם תמשיך להאמין שתהיה כלומניק, אז באמת תהיה. זאת קארמה. אני אף פעם לא ראיתי אותך בתור 'הטיפוס הזה'. אתה יודע איך אני תמיד ראיתי את העתיד שלך?" שאלתי.

"איך?"

"ראיתי אותך פותח קליניקה משלך. נטורופת, עוזר לאנשים, עושה עם זה גם כסף. אולי לא תהיה עשיר, אבל תחיה טוב ותעשה את מה שאתה אוהב. דמיינתי אותך גר בדירה קטנה עם בן זוג מוזיקאי, יוצא מדי פעם לדרום אמריקה לחופשה קצרה וחוזר שזוף."

הוא צחק. לא שיקרתי, ככה באמת יכולתי לראות את העתיד שלו. אבל יותר מהאמת, זו היתה תקווה. רציתי שהוא יצליח ורציתי שגם הוא יראה את זה כדי שלא ימציא כל מיני בולשיט כדי להזניח את החיים שלו. הרי אין יותר פשוט מזה - אני בעצמי נהגתי לעשות את זה. המצאתי סיבות למה הספר שלי עוד לא גמור ("אני עובדת מסביב לשעון ומגיעה הביתה גמורה"), המצאתי סיבות למה לא קיבלתי תעודת בגרות, ("יש לי המון על הראש ואני לא מצליחה להתמקד בלימודים עכשיו"), המצאתי סיבות למה אין לי אף פעם כסף ("זה בגלל שהייתי שותה על חשבון הכסף לאוכל, עכשיו אני בסדר, אני חוסכת.") ואפילו הקרצתי סיבות, אלוהי האמנות יודע מאיפה, למה לא הגשמתי את החלום שהיה לי בגיל 19: לטוס לאיטליה וללמוד אמנות. חלום שהיום כבר מת אבל יכול היה להתגשם כל עוד חי. ("אני לא יודעת איטלקית, איך אלמד באיטלקית?", "המחייה שם יקרה מאוד", "אף פעם לא טסתי ואיטליה ממש זרה לי", "איטליה לא מלאה אנטישמים?" ועוד הרבה טובים אחרים.)

אני סוטה מהנושא. אחרי שדיברנו אני לא חושבת שהוא הפנים או האמין למילה שיצאה לי מהפה, אבל עזבתי את זה. שיחקנו קצת פול וניגנו בגיטרה - יש שם כל מני משחקים וכלי נגינה והיה נחמד לבלות שם לבד, אחרי שכולם הלכו. בסביבות שלוש בבוקר פרשנו לישון.

התעוררנו בתשע כדי לא לפספס את ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה ישבנו על הגג של המלון ושתינו עוד קפה. את כל הצהרים בילינו בעיר, הסתובבנו בשדרה, הלכתי למקום בו עושים כל מיני קישוטים לשיער ושמו לי שרוך כזה עם צדפים ונוצות. לא חשבתי שיחזיק מעמד, אבל הוא עדיין עליי. אכלנו פסטה במחנה יהודה וגם הסתובבנו קצת בשוק. חזרנו למלון וישבנו לשתות קפה ולשחק דמקה במועדון. ניצחתי P: היה כל כך רגוע, אפילו לא חשבתי על עבודה, על ההספק בכתיבה, על צרות או בעיות אחרות, כמו להיות בחופשה. אני מניחה שבמקום מסוים, באמת יצאנו לנופש. והמלון היה של תיירים, אז גם לא היו שם דוברי עברית - אם היינו ממש מנסים, היינו יכולים לדמיין שאנחנו בחו"ל. ס' רצה ללכת לשתות תה חלוט באיזה מקום שמתמחה בחליטות, אז ישבנו לשתות תה, ואז, בדרך למלון, עצרנו בדוכן תכשיטים.

באותו ערב היה אמור להיות מופע הדראג שס' אמור להופיע בו והוא חשב לקנות שרשרת שתתאים. בסוף הוא לא מצא כלום, אבל אני מצאתי לעצמי טבעת לאגודל. כשהייתי שם, ש' סימס לי, "איפה אתם?" - הודעה שסימס לי משהו כמו עשר פעמים באותו יום. הרגשתי שאני במעקב על ידי הFBI, בחיי. זה היה מרגיז, אבל נו טוב, בפעם העשירית אמרתי לו איפה אנחנו. "אני אצלך עוד דקה."

ס' היה המום, "איך הוא נמצא במרחק של דקה מאיתנו? מה הסיכויים?"

בדיוק כשעזבנו את דוכן התכשיטים, הוא הופיע מעבר לפניה עם שקית של 'סבון של פעם' ביד. נאנחתי וס' שאל מה קרה אבל לא הספקתי לענות כי ש' כבר הגיע אלינו והושיט לי את השקית, "רק רציתי לתת לך את זה כהכרת תודה, ועכשיו אני חייבת ללכת."

"ש'!" אמרתי, זועמת.

"ביי." הוא אמר והלך משם.

החזקתי את השקית, המומה. הייתי צריכה לראות את זה בא ואני קצת שופטת את עצמי עכשיו על שלא ציפיתי לזה. ס' צחק, ואמרתי לו שזה לא מצחיק.

"למה הוא קונה לי מתנות?" אמרתי, "מה, אני חברה שלו?!"

"הוא אמר שזה הכרת תודה... מה עשית בשבילו?..." הוא שאל בקול שרומז הרבה יותר מדי.

"לא עשיתי איתו כלום!" אמרתי, "אמרתי לך שאני לא שוכבת איתו יותר, אתה יודע איך הוא תלותי ורגשן מדי בשביל פלינג. לא עשיתי כלום - הכרת תודה זה התירוץ החדש שלו לקנות לי מתנות כדי לוודא שאני נשארת בקשר איתו."

"למה את חושבת?"

"כי כל פעם שאני מתרחקת ממנו קצת, הוא קונה לי מתנה כדי לוודא שאני מרגישה חייבת לו ולא נעלמת. אתה לא מכיר אותו, אני כן - הוא לומד כלכלה, תאמין לי, האנשים האלה מסוכנים כמעט כמו פוליטיקאים. הוא קונה לי כדי לקבל עמדת כוח. אני שונאת שהוא עושה את זה."

ס' צחק, "אוי מסכנה... גבר קונה לך מתנות כל הזמן בלי שאת מבקשת."

"זה לא מצחיק!" אמרתי, "אני באמת כועסת."

שמתי את השקית במלון וישבתי לאפר את ס'. זו היתה משימה קשה: הוא לא הפסיק להתעוות כשאיפרתי לו את העיניים. הוא התחרפן לגמרי. לקח לי הרבה זמן להצליח לאפר אותו כי הוא לא היה מסוגל להחזיק את העיניים פתוחות וכל רגע נעל אותן ומרח הכל. הוא גמר לי את העיפרון השחור וגמר לי את המגבונים להסרת איפור. כשכמעט התייאש, חשב ללכת בלי איפור, אבל אמרתי לו שמי שמע על דראג קווין לא מאופרת?! חוץ מזה, הדמות שלו היתה גותית, הוא היה חייב שחור בעיניים.

נסענו להופעה והיה ממש נחמד. הדראגים האחרים היו ממש מושקעים והצעתי לס' ללכת למאפר (היה להם שם מאפר מקצועי שהיו לו נצנצים והכל) אבל הוא סירב והחליט להישאר עם מה שאני עשיתי לו. הוא עלה בסבב השני והשתולל כמו שלא ראיתי אותו משתולל הרבה זמן, עם השיר I just Wanna Make Love To You, אבל הוא לא שר אף אחת מהגרסאות המוכרות. זה היה מופע על פלייבק (בכל זאת, רובם שם לא זמרים) אז הוא הביא את הגרסה של פול טראנק וגל דה פז, שלדעתי (ואני לא אומרת את זה כי הם ישראלים - זו האמת) זו הגרסא הכי יפה לשיר הזה:

הוא ממש נכנס לזה, וזה היה מצחיק, כי הפאה של השיער השחור הארוך הסתירה לו כל הזמן את הפנים, אז הוא כל הזמן התעסק בלהזיז את השיער מהפנים ושכח שיש לו מקרופון ביד שאמור להיות לו מול הפה... חחחח חשבתי שזה חמוד. היו פרחים על הרצפה, שהיו דבוקים קודם לאחת הדראגיות על השמלה ונשרו, אז הרמתי אחד וזרקתי עליו.

אחרי ההופעה ישבנו לעשן וויד עם אחד הסטרייטים (היו שם אולי שניים) וס' נדלק עליו. אמרתי לו שיש לו שם שפע של מבחר גייז ושישאיר לי את הסטרייט, אבל בהמשך גם ככה הרסתי את הסיכויים איתו... למה? פשוט מאוד. הקאתי, וכשהקאתי הייתי בתנוחה שבה ג'ימי הנדריקס מת מהקיא של עצמו.

לא נעים.

למזלי, זה קרה רק מול ס', אף אחד אחר לא ראה. אבל ס' המקסים סיפר כמובן שהקאתי, כי זה מה שחברים טובים עושים, והבחור היה כבר בהיי באותו רגע אז אולי הוא לא זוכר, אבל אני סקפטית.

תזכורת לעצמי: לא לשתות כל הערב ואז לעשן וויד. מעלה את האלכוהול ישר לגרון וגורם לך להשפיל את עצמך מול הסטרייט היחיד במקום. אהה - וגם הורס את הסטלה.

חזרנו למלון ונרדמנו כמו פגרים, בקושי קמנו לארוחת הבוקר והיינו ממש בדיכאון שאנחנו חוזרים לשגרה. ש' התעקש לבלות איתי עד שאני עולה לאוטובוס ודיברתי איתו על הקטע של המתנות. "אני לא רוצה שתקנה לי יותר מתנות - אני לא שלך כדי שתפנק אותי או תקנה לי. אם חסרה לך בחורה לקנות לה דברים אז תשיג חברה. אין לך על מה להודות לי, אם כבר, אני צריכה להודות לך שסידרת לי עבודה, אבל אתה לא רואה אותי רצה לקנות לך 'מתנת תודה', נכון? זה גורם לי להרגיש 'ככה' קטנה. אז אל תקנה אתה לי, אין לך על מה 'להודות', זה תירוץ תלוש."

אני חושבת שהוא הבין את הרמז.

אני כבר מתגעגעת לג'רוז, ואני לא יודעת אם כתבתי את זה בעבר או לא אז מקסימום תקראו את זה שוב - אבל אני מתה על העיר הזאת והיא תמיד היתה מושא השראה עבורי.

אני בכוונה לא מדברת על המיני-אינתיפדה, כפי שאתם יודעים, כי אני לא אוהבת לערב בבלוג את הדעות הפוליטיות והדתיות שלי, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שזו לא הסיבה שפתחתי בלוג, כיוון שכאן בארץ, אם תרצה לדבר על פוליטיקה או דת, זה לא קשה להשיג שותף לדיון. מספיק להיכנס לפאב הקרוב ולתפוס אדם זר לגמרי והופ - יש לך דיון פוליטי/תיאולוגי שיימשך עד הבוקר. הסיבה השניה היא שאני יודעת שיש לאנשים באינטרנט מיליון ואחת דעות בנושאים האלה, במיוחד לנו הישראלים, ולכן אולי עדיף לשמור על הבלוג כעל מקום אחד בו אפשר באמת להתנתק מזה לכמה רגעים. אני מעדיפה לפרוק בנושאים שאין להם מקום בחיים האמיתיים כי לאנשים אין 'זמן' או 'דעה' בנושא - כמו אמנות, פילוסופיה או תפיסת עולם.

הבעיה שלי היא שמאוד קשה לי בימים האחרונים לכתוב על משהו אחר. זה מקיף אותנו, זה חונק מכל הכיוונים. אם זה ברדיו או בטלויזיה, בעיתונים, ברחובות, בשיחות עם אנשים אחרים. עוד הרבה שנים לפני המתקפות האלה הייתי תמיד הולכת עם תרסיס פלפל בתיק, כי וואלה, היו לי רגעים בעבר שגרמו לי להתחרט שלא היה עלי תרסיס ולכן השגתי אחד. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא עבר לכיס הקדמי והיד נשלחת אליו עם כל תנועה חשודה.

ידיד שלי, ש', נסע באוטובוס. האוטובוס היה מפוצץ והוא נדחס בין האנשים באזור הזה של הנכים. אחרי תחנה אחת, עלה ערבי לאוטובוס, נדחס שם ונעמד ממש מאחוריו. הוא הבחין בו ושמר על עירנות אבל לא באמת היה לו לאן להתרחק, ואין מה לעשות, החשש יהיה שם בכל מקום בו יהיה ערבי, את מי אפשר להאשים?

אחרי כמה דקות, הטלפון של הבחור הערבי צלצל. הוא ענה ודיבר כמה רגעים, ופתאום התחיל לצעוק, "אללה אכבר! אללה אכבר! אללה אכבר!"

ש' הסתובב מבוהל. הגב שלו היה הכי זמין לערבי, וש' לא לוקח עליו נשק בדרך כלל. גם כל שאר הנוסעים באוטובוס הסתכלו בהפתעה על הבחור שצועק את הקריאה המוכרת. חלקם אפילו נעמדו, נועצים בו עיניים פעורות.

הבחור הערבי קלט את המבטים והבין מה הוא עושה, הוא הנמיך את הטלפון ואמר בקול, "אשתי ילדה! זה רק שאשתי ילדה!"

האנשים נרגעו מסביב, "מזל טוב"ים חלושים נשמעו בהקלה והלב של ש' צנח בחזרה לחזה.

לאחר כמה דקות, אישה בעלת הליכון ביקשה מהנהג להוריד לה את הרמפה מהדלת האחורית. ש' התנדב לעזור לה והלך אל הדלת האחורית, מוריד את הרמפה - מה שהוא לא ציפה היה שהיא תנחת בעוצמה כזאת על האספלט ותשמיע קול חבטה צורמני הדומה מאוד ליריה של אקדח. שוב כל הנוסעים נעמדו בפחד, הסתכלו מסביב, חלק מהבחורות המבוגרות יותר מחזיקות תרסיסי סנט-מוריץ ביד, חיילים אוחזים בנשק.

"סליחה!" צעק ש', "אני מתנצל, זו רק הרמפה. סליחה."

שוב כולם נרגעים, חוזרים למקומות. אחת מהבחורות המבוגרות עם הסנט-מוריץ אמרה, "ממש לא עשית לי התקף לב עכשיו!" וחזרה לשבת.

הוא סיפר לי את זה בכזה שעשוע, ונראה שזה הצחיק אותו. גם אני צחקתי... כי תכלס, הטרגדיה היתה לכולם רק בראש, וכשחושבים על זה, זה נשמע כמו סצנה של סיטקום. אבל מוזר לחשוב שזה מצחיק. כשאנחנו מדברים על אנשים שהתחבאו בשואה מפני נאצים, זה כבר לא מצחיק כל כך. כשאתה חושב על כך שכל צליל קטן גרם למשפחה יהודית לעצור את נשמתם ולהקשיב בדריכות לצעדים שבחוץ, זה מצמרר. והנה אנחנו מספרים כמה מצחיק זה שכל צליל או קריאה גורמת לחבורת יהודים באוטובוס לשיתוק. הפכנו להיות אסירים בכלא ממש גדול, שבו כל אחד יכול לבוא ולדקור אותך בכל הזדמנות עם סכין או מברג או מה שהוא יכול להניח עליו את היד. אתה חי את החיים שלך בנחת, משתדל להיצמד לשיגרה שלך, אבל לא שם לב איך היא נהפכה להיות קומדיה שחורה. שוטרים וחיילים מפטרלים ברחובות, לכל תושב כמעט יש נשק בכיס, כל ערבי הוא אויב פוטנציאלי. לא פלא שאנשים בחו"ל בטוחים שישראל נראית כמו בסיס צבאי אחד גדול. אם הייתי במקומם, גם אני הייתי מקבלת את הרושם הזה.

זה מרגיש כמו נפילת מערכות, לא?

מערכת השיגרה האישית - מערכת הרפואה ומד"א - מערכת המשפט והחוק - מערכת התקשורת והמדיה - מערכת ההנהגה. הכל מתחיל להשתבש ולהיכנס אחד בתוך השני, להתגלגל ולהתגלגל. ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים את היום שלנו, קמים בבוקר והולכים לעבודה, פוגשים חברים ויושבים בבית קפה. מדברים על ההוא שהתחתן וההיא שטסה לחו"ל.

אני מאוהבת באדישות הישראלית לפעמים.

אם כבר מדברים על חו"ל, שבוע הבא ט' טסה לאפריקה, אז יצאנו. היא ביקשה ממני לבוא איתה לקנות כמה בגדים (איתה לקנות בגדים זה סיוט, היא מסתובבת שעתיים. אני כמו גבר בדברים האלה, בחרתי-שילמתי-הייתי. אבל היא... ואוו. הרגשתי כמו בן-זוג שלה), אחר כך הלכנו אליה ואכלנו צהרים (כמו חיות, בלסנו. היינו רעבות), ואז יצאנו למרפסת וסיפרתי אותה. היא יצאה מדהימה, בחיי. זה גורם לי להרגיש טוב שלא "פיקששתי" כי תמיד הפחד הזה מחלחל. אם את גוזרת לאישה אפילו קצת יותר מדי, דמך בראשך... זה לא כמו לספר את עצמך. בסוף נשארתי לישון אצלה כי כבר היה מאוחר והיא אמרה שעדיף שאשאר, אז נשארתי. שתינו יין במרפסת ודיברנו עד שכבר היתה זריחה ונרדמנו באופן הכי רנדומלי בעולם, מכורבלות. אני אתגעגע אליה בחודש שלא תהיה, אבל אני מקווה שהיא תהנה שם באפריקה עם האריות. אני הולכת לישון אצלה שוב השבוע, לפני שניסע לשדה התעופה.

הבטחתי לעזור לה לארוז ונראה שקשה לה להיפרד והיא צריכה מישהו איתה. היא מעולם עוד לא יצאה מהארץ וזו הפעם הראשונה שלה, לגמרי לבד, שתי טיסות בדרך לאפריקה ובקושי אמצעי תקשורת. אבל אני גאה בה, בחיי. מעולם עוד לא עשתה צעד כזה גדול לגמרי לבד, רק בשביל להגשים משהו שממש רצתה לעשות. דווקא תהיתי מתי יהיה רגע כזה, כי היא מתאפקת כבר הרבה זמן בגלל היחסים העגומים עם המשפחה שלה וחוסר התקשורת עם החבר שלה, ואיפוק כזה בדרך כלל גורם לך לשבור את כל הכלים בשלב מסוים. היא גרה עם ההורים ועד לא מזמן גם אחים שלה גרו איתה והם לא מדברים איתה. היא סיפרה לי את כל הסיפור ואני חושבת שעם אחים כאלה, מי צריך בריונים בבית הספר..? אבל היא מתאפקת ולא אומרת להם כלום. איך אפשר לחיות עם אדם שאפילו לא מסתכל עליך?

החורף מתחיל להראות סימני חיים ואני כבר מוציאה את המגפיים ומסניפה את כל המעילים שבארון D:

כפי שכולכם יודעים, אני גרה בקראוון, כך שהגג שלי עשוי מפלסטיק, כמו גם הקירות. כשיורד גשם, שומעים אותו כל-כך חזק ומרגישים את הרוח נכנסת פנימה בין החריצים. זה תענוג. וזה היה יותר תענוג אם זה לא היה קורה בדיוק באמצע שקראתי ספר אימה (סיימתי את "הניצוץ", אכתוב ביקורת בקרוב). כל-כך נבהלתי מהרעש שהכנסתי את הספר מתחת למיטה והתכסיתי בפוך. אני פחדנית כשמדובר בתופעות טבע, אבל כאן זו לא היתה באשמתי, אלא באשמתו של סטיבן קינג.

אני יודעת שאני לא אמורה לשבת ולקרוא ספרים אלא לעבוד, אחרי הכל, אולי לא סיפרתי לכם אבל נכנסתי למינוס בבנק. זה התחיל אחרי ההתמכרות הקטנה שהיתה לי לEbay ונמשך כשהתחילו החגים והיו לי ממש מעט משמרות וממש הרבה נסיעות. פאק מי.

אז עכשיו אני מתכוונת להיכנס לרצף של עבודה, לכסח למינוס את הצורה ואז אולי לתקן את החור בקיר של האמבטיה שכל הזמן עושה לי שטיפה אחרי המקלחת. ואוו. אני נשמעת מה זה ענייה עכשיו. אבל נו, אם לא החור שבאמבטיה, מי יעשה לי שטיפה כל יום? אני במילא דוגלת בחיסכון במים P;

פעם המילה "מינוס" היתה מכניסה אותי לפרנויה רצינית. לא הייתי ישנה בלילה והייתי ניזונה מחציר כי הוא חינמי. היום אני הרבה פחות מבוהלת מזה, אני יודעת שיהיה בסדר. יש לי תכנית חיסכון, רק שהיא סגורה כרגע, אבל רואים שלמדתי את הלקח בדרך הקשה. יש לי שתי עבודות ואני, כמו שאומרות שיחות מוטיבציה למיניהן, "בחורה עצמאית וחזקה". ביג גירלס דונט קריי.

ואם כבר מדברים, חברה שלי החליטה לטוס לאפריקה. (כן... יש לי חברים. חה חה. מצחיק מאוד), היא תהיה שם חודש ותעבוד עם נמרים - מגניב, לא? ואם אתם שואלים את עצמכם אז לא, זה לא בגלל האינתיפדה, היא תכננה את זה כבר כמה חודשים. העניין הוא שיש לה אהבה בלתי נדלית לכל היצורים החתוליים עלי אדמות, אבל זה הכל, האהבה שלה יוצאת רק כלפי חתולים. היא לא אוהבת בעלי חיים אחרים וגם לא כל-כך בני אדם. מיאווו.

החלטתי ללוות אותה לשדה התעופה. זה היה אמור להיות מחר, אבל היא גילתה שצריך עוד זמן לחיסונים נגד כלבת ודחתה את הטיסה בשלושה שבועות. היא דווקא אמרה שזה טוב, כי היא רוצה שאני אספר אותה.

הפכתי להיות הספרית הראשית בקרב חברים ומשפחה. מעולם לא למדתי ספרות, אבל כבר מלפני הרבה שנים הייתי מספרת את עצמי. מאז גיל 14 בערך. היה לי שיער ארוך מאוד ורק בגיל הזה הסתפרתי בפעם הראשונה. זה סיפור ארוך שמלווה כמובן בדרמה, אז אספר לכם על זה בפוסט אחר. בכל אופן, לא סמכתי על ספרים שיעשו לי משהו שאני אוהב וגם לא היה לי כסף לזה, אז פשוט הלכתי על שיטת עשה-זאת-בעצמך וגזרתי לעצמי את השיער. לא הבנתי למה תמיד בנות אומרות לי, "איך יש לך אומץ?!" - למה צריך אומץ בשביל זה? חשבתי לעצמי. אם כבר, צריך אומץ כדי להפקיד את ראשך בידיים זרות ועוד לשלם על זה... לא? ועשיתי את זה טוב. תמיד שאלו אותי לאיזו מספרה אני הולכת ומי הספר, רצו המלצות. כשאמרתי שזו אני היו אומרים לי, "כן, בטח." ובאמת חשבו שאני ממציאה.

ואז, יום אחד, ש' ביקש ממני לקצר לו קצת את השיער. זה קרה בקיץ של 13' אם אני לא טועה. לקחתי שקית זבל, עשיתי בה חור והוא לבש את זה, וסיפרתי אותו במרפסת. זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי מישהו אחר חוץ ממני, וזה לפני בערך שנתיים.

עכשיו, אני הספרית האישית של אמא שלי, של אחותי הגדולה, של ש', והייתי של מ' לפני שנפטר. למען האמת, יום לפני שנפטר, סיפרתי אותו. עכשיו גם חברה שלי, ט', מבקשת ממני לספר אותה. אני חושבת שזה רזומה שמכבד את בעליו חסרת הניסיון.

שאלו אותי למה אני לא עושה קורס בספרות, אבל אם יהיה לי כסף עכשיו ללימודים, זה יהיה לחזור לסדנאות הכתיבה.

נפתחה סדנה חדשה ולא היה לי כסף להירשם אליה. החיים בזבל. אבל זה בטח עוד אחד מהדברים האלה שהקארמה מפילה עליי כדי שאכסה כבר את המינוס. כמו התקופה האחרונה, שמשום מה מפוצצת ימי הולדת והמינוס מכפיל את עצמו על קניית מתנות. אני לא יודעת מה זה, כנראה כולם עושים סקס בחורף כדי להתחמם ואז כל הלידות יוצאות אחרי החגים. תודה, קארמה.

אגב,

תראו מה ראיתי ברשימה בצד שמאל של כל הכניסות לבלוג לפני כמה זמן:

רגליים

נפלת חזק

שבר

תהיו מופתעים כמה פעמים הדברים האלה קורים! חחחח

אתמול היה לי יום רע - מהימים האלה ששום דבר לא הולך. כלום. ואתה רק רוצה להיכנס למיטה ושמחר יגיע. ואז למחרת מגיע ואתה אופטימי, אבל פתאום אתמול מתגנב אליו עם שאריות של חרא.

אוקיי, אז לפני הכל, אתם צריכים לדעת שלפני כמה ימים ראיתי חולדה ע-נ-ק-י-ת בחצר של הבית של ההורים שלי. נכנסתי דרך הדלת הקדמית אבל כשבאתי לצאת, יצאתי דרך האחורית (זה מקצר לי את הדרך) וראיתי דרך הדלת (יש עליה חלון ארוך) את החולדה.

לרגע חשבתי שזה חתול, אני לא צוחקת. היא הפילה אבן אחת מהחומה ויצאה ממנה! אתם מבינים כמה היא חזקה? אז היא טיילה לה בחצר ואני מנסה להגיד לאמא שלי הכי בעדינות שאפשר שיש לה חולדה בחצר, רק שתדע. אני מניחה שאתם כבר יודעים כמה היא היסטרית. מיד אספר לכם על סבתא שלי ותבינו מה מכילים הגנים האלה. שיהיה לי בהצלחה.

היא מיד נבהלה, "חולדה?!! יש חולדה בחצר!!! ד'!!!!" - ד' זה אבא שלי, וכמו שאמא היסטרית, ככה הוא אדיש. הוא לקח גבינה, פיזר עליה רעל והשאיר אותה בחוץ.

אחרי יומיים בערך, נכנסתי לביתם דרך החצר האחורית ולבי החסיר פעימה. חולדה (הרבה יותר קטנה משזכרתי אותה) מתה על הרצפות.

"אמא, ברכותיי." אמרתי כשנכנסתי הביתה, "רצחת חולדה."

"היא מתה? יופי, נהדר. ד', תביא לי את הטלפון! אני אראה לכולם בוואטסאפ."

"כן, בטח," צחקתי, "בואו נצלם גופה מתה ונשלח אותה לכל החברים שלנו. חה חה." ואז הבנתי שהיא לא צוחקת, "מה - "

"בואי, תראי לי איפה היא."

"עזבי אותי. למה לך להראות חולדה מתה לכולם?" שאלתי, המומה, "מה נסגר איתך?! מסכנה, היא בטח סבלה."

"שתסבול," התעצבנה אמא, "ואני לא סבלתי ממנה, מסתובבת לי בחצר?"

כשהגעתי הביתה באותו יום, דודתי התקשרה אליי. היא ביקשה שאבוא לעזור לסבתא. הייתי צריכה לנסוע למרפאת העיניים שלה. לא, סבתא שלי היא לא רופאת עיניים, חה חה. חה. היא היתה צריכה לעבור בדיקת עיניים ודודתי ביקשה ממני להצטרף כדי לעזור לה ללכת. היא נסעה עם דוד שלי באוטו ואני נסעתי לשם באוטובוס (מתי יהיה לי כבר אוטו, מאאן) ולצערי, כהרגלה של התחבורה הציבורית, היא איחרה, וכתוצאה מכך, גם אני איחרתי בכעשרים דקות. הרעיון היה שאני אחכה להם בכניסה למרפאה, דוד שלי יעצור את האוטו ואני אעזור לה לצאת ואלווה אותה למרפאה כי קשה לה ללכת לבד וכך הוא יוכל לחפש חניה והיא לא תצטרך ללכת הרבה. ידענו שזה אזור שאין בו חניה קרובה אז הגעתי ליתר ביטחון, כדי שהיא לא תאחר לתור שלה. חה. אירוניה. כשהגעתי היא כבר חיכתה בתור.

"סבתא, סליחה על האיחור! איך את מרגישה?" התיישבתי לידה.

"שורף לי בעיניים."

הרופא שם לה טיפות והיא היתה צריכה לחכות עוד רבע שעה (שמשום מה הפכה לארבעים דקות. רופאים לא טובים עם שעונים) לתור נוסף.

הרגשתי כל-כך רע... אבל נשארתי איתה עד הסוף וליוויתי אותה גם בחזור, אבל כשרציתי לנסוע הביתה היא אמרה לי שמפחיד אותה שאני חוזרת לבד באוטובוס (שעה נסיעה) ושכבר חשוך ושאני אשאר לישון אצלם. אמרתי לה שאני לא יכולה, יש לי המון דברים לעשות ואני חייבת לחזור הביתה. השבוע, כמעט בכל יום יש לי לו"ז צפוף, אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה, זה מגוחך. אפשר לחשוב שאני כבר סופרת מפורסמת בבוק-טור. אני אהיה, ברור, אבל עדיין לא P:

ואז היא כעסה. וכשסבתא תוניסאית כועסת זה מסוכן. היא אמרה שהיא לא מוכנה שאחזור הביתה לבד מאוחר כל-כך (השעה היתה רק 8, אבל נו, סבתא... זה בדם שלהן לדאוג) ואני התעקשתי. בסוף ניצחתי (נו... נכדה. זה בדם שלנו לנצח בדברים כאלו). חזרתי הביתה אבל הרגשה רעה נותרה בי. יש לה ניתוח קטרקט ביום שלישי הבא והיא לא רוצה שאבוא לשם כי: ציטוט מתורגם לעברית - "הרגזת אותי. את הולכת ככה בחושך, ילדה יפה, יש בנים רעים. אין לך שכל? אֵלִי פִיך פִיך." - סוף ציטוט. ('לא תשתני לעולם').

היא עשתה לי רְמָה, בחיי. הרגשתי רע. סבתא שלי היא אישה מדהימה, באמת ובתמים. אני מתה עליה. אבל המשפטים: "אני סבתא שלך, את נכדה שלי, אני דואגת לך", או "תיתקשרי כשאת עולה לאוטובוס ותתקשרי כשאת יורדת ותתקשרי כשאת נכנסת הביתה." והקלאסי, "אני לא אירדם עד שתתקשרי, אז אל תשכחי." הם משפטים שעוברים במשפחה של אמי מדור לדור כבר שנים רבות. היא עושה את זה עד היום לבנה בן החמישים ולא מפסיקה להתקשר אליו עד שהוא מגיע הביתה. סבתי אומרת אותם ואמי אומרת אותם והבטחתי לעצמי שביום שאני אומר אותם, אאשר לילדים שלי לתת לי מכה חזקה בראש עם מחבת כדי שאאבד את הזיכרון ואשתחרר מזה. ורצוי שעה אחת קודם. 

אז עשיתי מה שאמרה. הגעתי לתחנה ומיד כשהגעתי, הגיע גם האוטובוס. שמחתי, חרא כזה לא קורה כל יום. זה היה קו שאני לא לוקחת בדרך כלל כי הוא עושה סיבובים, אבל אם לא הייתי לוקחת אותו הייתי צריכה לחכות עוד שעה וחצי, אז העדפתי... יו נאו... והתקשרתי להגיד לה שעליתי לאוטובוס.

"שקרנית!" אמרה לי, "מה, כל-כך מהר?"

"כן, הוא הגיע ממש איתי."

"את משקרת!"

"נשבעת לך ביקר לי, סבתא! אני על האוטובוס. את שומעת ילדים צועקים? זה מהספסל מולי."

"תישבעי בעכבר המת." היא אומרת לי. אצלנו הכל עובר במשפחה, יש לנו אֶלפוּם לֶכבִיר (פה גדול), גם לסבתא שלי שאין לה וואטסאפ. היא מחוברת לטלפון באינפוזיה ולא מפספסת שום דבר.

צחקתי... חחח יציאה טובה. ואז הבנתי שהיא רצינית... "אהה. אני נשבעת בעכבר המת."

"כמה זמן נסיעה, נראה?"

"שעה. אולי יותר, זה קו שעושה סיבובים..."

"שעה! אני בודקת, שעה!"

"אולי יותר..."

"שעה! תתקשרי עוד שעה, תגידי 'אני בבית, סבתא!' כן?"

"אולי יו - "

"שעה. תתקשרי. ביי." -קליק-

היא זו שהתקשרה בסוף אחרי שעה. אמרתי לה שאני קרובה ושאתקשר כשאהיה בבית. והתקשרתי כשירדתי. והתקשרתי כשהגעתי הביתה. כי אני נכדה טובה וצייתנית, וגם כי סבתא שלי תוניסאית ואני לא מתעסקת איתה.

"איזה ילדה טובה! ת'אאאביק!" היא אמרה לי, "תודה, ג'אמי, תודה שהודעת לסבתא."

אני מניחה שעכשיו אני יודעת מאיפה ירשתי את התקפי המאניה-דיפרסיה P:

והיום...? כן, אני יודעת שחיכיתי שהיום יגיע והיו לי ים של דברים לעשות, אבל קמתי עם כאב גב כל-כך חזק שאני לא יכולה לזוז. באמת, אני לא יכולה להזיז אותו וזה כואב לא משנה באיזו תנוחה אני נמצאת. זה קורה לי לפעמים, שאני משותקת-גב ליומיים או שלושה, אחרי הפעמיים הראשונות למדתי שאורתופד לא יכול לעשות כלום, זה עניין של זמן. אני מחכה והכאב עובר לבד, כמו מתנה מאלוהי האנאטומיה.

המסקנה שלי מאתמול והיום: אם תנסה לעזור לאחרים, תפשל, ואז יכאב לך הגב.

העיר המגעילה הזאת לא עשתה לי חיים קלים בכל מה שנוגע למציאת עבודה. במה לא עבדתי. אחרי הרבה משמרות בר מזדמנות מצאתי עבודה צדדית ברדיו. יש שם מדי פעם הופעות סטנדאפ או מוזיקה ופעם במיליון שנה - אירוע, ואני מברמנת שם. לקח למנהל הבר הנוכחי שתי משמרות כדי להציע לי להישאר שם בתור מנהלת בר כי הוא חושב לעזוב ומחפש מנהל שיחליף אותו.

ניהלתי בר בעבר, לא של אירועים אלא של חוף. אני לא אשקר ואומר שהעבודה לא קרצה לי, אני אוהבת לעבוד בבר ואני אוהבת לנהל אותו, אבל בכנות, אני לא בטוחה בעניין הזה. טוב לי שם, אבל אני מתכננת לעבור דירה בקרוב ואז גם לעזוב את הרדיו. נמאס לי ממסעדנות, אני רוצה לעבוד במקום שקט יותר, כמו חנות ספרים או קיוסק שכונתי. אני מאוד אוהבת לברמן, קפה ואלכוהול הם חלק גדול ממני ולא יהיה לי פשוט לא לעבוד בתחום, אבל נמאס לי ממשמרות מבולגנות, הקפצות מהבית פתאום, שינויים בלוח הזמנים, עבודה עד השעות הקטנות ואז מוקדם בבוקר, סחיבת ארגזים שמחמירים לי את העקמת בגב והכי גרוע - שכר זעום. ברמנים לא מרוויחים טוב אם הם לא עובדים במועדון תל-אביבי מוכר, שם הם עושים טיפים מטורפים, בעיקר בסופי שבוע; אבל במקומות קטנים כמו שאני עובדת, אין מצב לא למשוך כסף מהכספומט.

יש ברמנים שמסתדרים עם זה ולא תמיד בדרכים אורתודוקסיות במיוחד.

הרשו לי לספר לכם על ר', ברמנית שעבדה איתי בקפה-מאפיה כשרק הגעתי לעיר. היא היתה בחורה מתוקה, באמת, היא גם התחילה איתי בלי סוף. היא היתה חרמנית והתחילה עם כל בחורה שזזה ולא הפסיקה לקרוץ לי וללטף אותי כאילו אני פודל. מהפעם הראשונה שהכרנו קנתה לי אלפחורס בארומה וכוס קפה וישבה לעשן איתי סיגריה בחוץ ושאלה אותי על עצמי. היא פלרטטנית מנוסה, הילדה הזאת. אמרתי לה שהיא אחת הבחורות המתוקות שהכרתי ושהייתי אוכלת אותה, אבל בדיוק יצאתי ממערכת-יחסים. זה היה שקר כמובן, לא יצאתי משום מערכת-יחסים ודווקא התחשק לי משהו חדש, אבל היא נראתה כמו בחורה קנאית שדורשת מלא אנרגיה ועוד הייתי חדשה בעיר והחלטתי לקחת את הזמן ולבדוק את השטח. לדוגמא, כשעברה לידי מישהי שהכרתי ואמרה לי שלום, היא מיד כרכה את זרועה סביבי כאילו שאני שלה. הסתכלתי עליה במבט WTF והיא חייכה כאילו שבירכתי אותה או משהו כזה. קטע מוזר.

בכל אופן, מהר מאוד התברר לי שהיא גונבת טיפים מהמלצרים. הייתי קולטת אותה פתאום בזווית העין לוקחת כסף מהפולדר וזורקת לכוס של הבר. לא דיברתי איתה על זה כי אני לא אמא שלה וגם לא אמרתי לאף-אחד כי אני לא קקה, אבל הייתי משתדלת לקחת כל פולדר שאני רואה ומיד להביא למלצר הקרוב לפני שהיא תספיק לזנק עליו. בסוף המשמרות שלה היו שטרות יפות בתוך הכוס, ובסוף המשמרות שלי ושל ברמנים אחרים היו כמה מטבעות עלובים.

יום אחד הבוס שלי אמר לי, "מה זה, ג'אם, זה כל הטיפים שעשית היום?"

"זה מה יש."

"לא יכול להיות. ר' תמיד עושה המון כסף מטיפים, אולי את צריכה ללמוד ממנה להיות יותר נחמדה ללקוחות."

אם הייתי סרט מצוייר, היה יוצא לי עשן מהאוזניים ומהאף באותו רגע. זה שהיא גונבת מהמלצרים ולוקחת כסף שמישהו אחר הרוויח - זה דבר אחד. אבל לגרום לי ולשאר הברמנים להיראות רע - זה כבר מסריח. לקחו רק כמה שבועות עד שכל הברמנים שנאו אותה, לא כי אמרתי להם משהו, לא היה צורך - הם ראו אותה גונבת וידעו שזה מוציא אותם רע.

אבל לצערי, גם כשהייתי מלצרית זה לא היה עוזר לי. למשל, מילצרתי פעם בחוף והיה לי לקוח בן איזה 19 ששתה כל הערב וודקה-רדבול בלי סוף, כמו ערס שלא יודע מה זה אלכוהול אבל רוצה להיות מגניב, רק שהוא לא היה ישראלי בכלל אז זה היה הדבר היחיד שיכול להיות גרוע יותר מערס - חיקוי של ערס. הוא היה ממש מרגיז וכל פעם שהוא ביקש ממני עוד כוס (במבטא צרפתי מעצבן) היה בא לי להעיף לו בעיטה כל-כך חזקה שהוא יעוף לכוכבים ויעלם כמו צוות רוקט, אבל המשכתי להשקות אותו ולהציע לו עוד ועוד כי לקוח שיכור הוא לקוח נדיב. אבל לא הבן זונה הזה, לא. הוא הסתובב בחוף כל-כך הרבה שבהתחלה לא דאגתי, אבל אז באיזשהו שלב הבנתי שהוא נעלם. איבדתי אותו.

אתם יודעים מה עושים למלצר שברח לו שולחן, נכון? - מחייבים אותו מהטיפים כמובן. והטיפים היו כל מה שהיה לי, עבדתי נטו על טיפים! המשקאות של הזבל הזה היו בשווי של איזה 250 שקלים, שזה היה כמעט היומית שלי ביום רגיל, אז מכאן שבעצם עבדתי חינם כל היום והתפרפרתי רק כדי שהוא יוכל להשתכר מחרא משקה כל הערב על חשבוני!!!

שילמתי. אבל לא ויתרתי מהר כל-כך וחיפשתי את הצרפתי הבן זונה ההוא בנרות. הוא לא הגיע כמה ימים, אבל אז, ערב אחד, הוא חזר. הוא אפילו לא זכר שלא שילם, האידיוט, וישב בשולחן של מלצר אחר. הלכתי אליו, הרמתי אותו מהזרוע ואמרתי לו, "אתה חייב לי 250 שקלים."

"מה זה?" הוא שאל במבטא כבד.

"היית פה השבוע, שתית איזה עשרים וודקה-רדבול ונעלמת. שילמתי על המשקאות שלך 250 ועכשיו אתה חייב לי את הכסף. תן לי. עכשיו." שלחתי את היד שלי, רומזת שאני לא זזה מכאן עד שהוא לא נותן לי מזומן ועכשיו.

"מה... לא שילמתי?" הוא התמם.

כמעט שהכיתי אותו עם המגש על הראש, "לא. השתכרת והלכת. אני לא אעשה לך כלום, אני רק רוצה את הכסף שלי."

"אבל אין לי כאן אשחאי!" אמר בעברית-צחפתית, "ואין לי מזומן!"

"לא אכפת לי, תשיג!" אמרתי. נשבעת לכם, נראה לי שאפילו צרחתי עליו. אני זוכרת את זה די במעורפל כי בתקופה ההיא הייתי שיכורה רוב הזמן, גם בעבודה, אבל אני כן זוכרת שצעקתי עליו, "תשיג 250 שקלים עכשיו ותן לי!"

אל תבינו לא נכון, אני לא אדם חם-מזג עם לקוחות ואני אפילו נחמדה מאוד, אבל הייתי ממש מרוששת באותה התקופה עד כדי כך שלא היה לי כסף לאוכל. בשבילי היה קריטי לשלם לזבל ההוא על המשקאות שמלצרתי לו כל הערב.

בסוף הוא המשיך להתעקש שאין לו כסף אז אמרתי לו להתלוות אליי והוא בא איתי אל הבוס שלי. הבוס אמר לו לשלם והוא חזר על אותו הדבר, שאין לו כסף. מה שקרה בסוף זה שהוא אמר שהוא הולך להביא מזומנים וחוזר. אמרתי לבוס שלי לא לתת לו ללכת כי הוא לא יחזור, אבל הבוס שלי נתן לו ללכת בכל מקרה כי לא היה לו כוח להתמודד עם זה וכמו שחזיתי... הוא ברח. מאז קיללתי אותו כל יום במשך מאתיים וחמישים ימים, שקל על כל יום. שימות מהרעלת וודקה-רדבול ושהלוויה שלו תהיה בדיחה. וקיוויתי מאוד לפגוש אותו במקרה ברחוב בדיוק כשאני הולכת עם איזה חבר בריון כדי שירביץ לו בשבילי, אבל לא נפגשנו שוב מאז. אני מניחה שהוא חזר לצרפת כדי לענות מלצרים צרפתים בפריז בעוד דרכים יצירתיות.

לא היה לי מזל.

בגלל זה החלטתי להפסיק עם מסעדנות לזמן מה. כל מה שקשור למזון ומשקאות - אין לי חשק. לא בזמן הקרוב. כלומר, אם היה בארץ בית קפה קלאסי שעובד רק על קפה, בלי תפריט אוכל של מסעדה חלבית שגורם למקום להיות המוני ומלא אנשים ו'מסעדי', הייתי עובדת שם עד שהמוות יפריד בינינו, אבל אין מקום כזה בארץ. כל בתי הקפה של פעם הפכו היום למסעדה חלבית. הישראלים אוהבים לאכול עם הקפה שלהם.

אז אני אמשיך לעבוד בכתיבת מאמרים (זה מכניס לי כסף טוב בינתיים, אבל צדדי), וברדיו, אבל אמשיך לחפש משהו רגוע ומסודר יותר.

מקווה שלא הכבדתי עליכם עם הסיפורים, אבל כשיש לי התקף נוסטלגיה, אני נוהגת להדליק את המחשב, לפתוח את הבלוג ולהשתפך. נשיקות :)

בחורף האחרון עבר עליי יום שנחקק בזכרוני מסיבה כלשהי, ומתחשק לי לחלוק אותו איתכם.

באותו יום, סיימתי לעבוד ב16:00 אחר הצהריים. הייתי עייפה כי מ5:00 בבוקר הייתי על הרגליים ורציתי לרדת מהן. החלטתי לחכות לאוטובוס בתחנה שונה הפעם, כי רציתי לעבור באיזו חנות בדרך הביתה. הטעות הגדולה ביותר של חיי.

חיכיתי כמעט חצי שעה, מיואשת, והתלבטתי אם לעבור לחכות בצד השני של הכביש, שגם משם יש אוטובוסים ליעד שלי ושם אני בדרך-כלל מחכה. שלושה אוטובוסים חלפו שם בזמן שחיכיתי ובכל פעם שחשבתי לעבור צד, היתה לי הרגשה שחוק מרפי יעשה לי קטע ודווקא כשאני אעבור, אראה את האוטובוס מגיע בצד שלי ואני אתקע שם עוד חצי שעה. זה פשוט מתאים כל כך למזל שלי. אז המשכתי לחכות.