דיכאון עמוק נמצא ממש בדרך אלי ובדרך כלל אני לא יודעת איך לבלום אותו. במצבי דיכאון כאלה, אני מוצאת את עצמי מבטלת תכניות ושוכבת במיטה כל היום. זה אפילו כבר התחיל, הייתי בספריה ואחר-כך הייתי אמורה ללכת לקנות כמה דברים ולא התחשק לי ללכת, אפילו שזה במרחק הליכה. עכשיו אני אומרת לעצמי לצאת לפני שיסגרו לי את החנויות, ואני פשוט לא זזה. זה רע, אני יודעת, אפילו יותר רע מתמיד מאחר ששבוע הבא יש לי יותר מדי דברים לעשות, שאני ממש לא רוצה לבטל.
קודם כל, אני צריכה לעזור לט' עם הדברים ולנסוע איתה לנתב"ג ביום ראשון, לתפוס את המטוס שלה לאפריקה.
מאוחר יותר באותו ערב, אני הולכת למפגש של NaNoWriMo בירושלים. אני לא יודעת למה, אני לא באמת שייכת לקהילה הזאת ומעולם לא השתתפתי בזה, אבל חשבתי שיהיה נחמד לפגוש כותבים אחרים פה בארץ.
ולמחרת, יש לס' מופע באיזה מועדון גייז, דראג שואו, ואני לא מוכנה לפספס את זה בחיים. אני מתה על מופעי דראג, בטח כשס' שר בהם.
ועכשיו משהו אוכל אותי מבפנים... אני לא יודעת מה זה, זה כאילו שלא בא לי לעשות כלום. בקושי ששכנעתי את עצמי לכתוב לבלוג, אבל אמרתי לעצמי שאם יש משהו שיש לו סיכוי לשחרר את זה זה לכתוב...
ודווקא הייתי בסדר עד אתמול בערב. היה יום בחזרה-לעתיד אתמול ודווקא ישבתי לראות את הסרטים, זו היתה נוסטלגיה נחמדה. אני עדיין מחכה להובר-בורד שלי. רק בסביבות 10 בלילה, באמצע שכתבתי, היה לי משבר והתחלתי לבעוט בקיר מרוב תיסכול. הרגשתי פתאום שהספר שלי הוא הדבר הכי נורא שנכתב מעולם ושחייבים לשרוף אותו בדחיפות כי אין לו סיכוי להיות משהו שהוא יותר מבדיחה ספרותית שתרדוף אותי עד המוות. ככה הרגשתי, וקורה לי שאני מרגישה ככה לפעמים, בעיקר כשאני מגיעה למקומות מסוימים שקשים לכתיבה או אחרי שאני קוראת ספר ממש טוב. זה כאילו כל משפט בספר שלי נשמע כאילו נכתב על ידי ילד בן 6 וכל המוטיבציה שלי לכתוב צונחת כי... מה הטעם?
באשר לשבוע הבא, אני מקווה שאצליח להרים את עצמי מהדיכי ולנסוע, אני שונאת לבטל תכניות בגלל מצב רוח, זו הסיבה הכי עלובה כי גם ככה זה דבר שמשתנה כל הזמן וכשהוא עובר אתה מתחרט... ואני שונאת להתחרט... אפילו המילה עצמה 'חרטה' היא פשוט מגעילה אותי.
הייתי מנסה לישון את זה ולהגיד לעצמי שמחר ארגיש יותר טוב... אבל יש לי מאמר לכתוב. זה יהיה נס אם אצליח לכתוב אפילו פסקה.
שאלתי את ס' אם הוא בכלל רוצה שאגיע למופע ושאם הוא לא רוצה, שיגיד.
הוא שאל, "אני רוצה, אבל איפה תשני?" - כי אין אוטובוסים בשעה כזאת. אמרתי לו שש' סידר לי דירה ריקה של חבר שלו והוא אמר, "ש'?! אמרתי לך לא להגיד לש' שאת באה, ג'אאאאם."
"אבל לא היתה לי ברירה, ס', אתה ישן אצל איזה מישהי ולי אין איפה להיות, אני לא נשארת עד הבוקר ברחוב לבד, בטח לא עם מה שקורה בימים האחרונים." - הגאון היה באשראם עד לא מזמן ועדיין רגיל למדבר השקט.
"אבל למה דווקא מש' ביקשת עזרה...?"
"מה, אתה כל-כך שונא את ש'? הוא לא יבוא להופעה או משהו, אין לך מה לדאוג."
"לא אכפת לי אם הוא יבוא להופעה," הוא אמר, "אכפת לי בגללך... אני לא אוהב שאת איתו, הוא לא טוב בשבילך." שמעתי רעשים ברקע, "טוב, אני אחזור אליך אחרי המשמרת."
זו השיחה שהתנתקה בינינו לפני כמה רגעים, ואני לא יכולה לשקר ולומר שהיא לא הכניסה אותי אפילו ליותר דיכאון. תמיד הגדרתי את ס' בתור החבר הכי טוב שלי, ועכשיו לא רק שהוא לא הזמין אותי למופע אלא אני הזמנתי את עצמי, אלא שהוא גם לא חשב על זה שאולי אבוא ולא סידר מקום לשנינו לישון בו, כמו שתמיד היה עושה בעבר. אני לא אדם קנאי, אבל רק פה בבלוג אני מוכנה להודות שאני קצת מקנאה... הוא פגש הרבה חברים באשראם ויש לי הרגשה שהוא קצת מתרחק ממני. ס' תמיד היה מאוד חשוב לי, ואם יש משהו שיכניס אותי לדכאון, זה לאבד אותו. אנחנו חברים כבר 6 שנים וזה הכי הרבה זמן שידידות החזיקה לי מעמד, בהתחשב בכל מעברי הדירה שלי.
אז עכשיו אני מחכה לשיחה ממנו שאולי תגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, ובמקום לנסוע לט' לכל הסופ"ש וללוות אותה ביום ראשון, אני אסע רק ביום ראשון. יש לי הרגשה שאני צריכה את היומיים האלה לעצמי.
מצטערת על הפוסט המבולבל והחרטשן - אני לא כל כך עצמי היום. אוהבת אתכם 3>
אני בכוונה לא מדברת על המיני-אינתיפדה, כפי שאתם יודעים, כי אני לא אוהבת לערב בבלוג את הדעות הפוליטיות והדתיות שלי, משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שזו לא הסיבה שפתחתי בלוג, כיוון שכאן בארץ, אם תרצה לדבר על פוליטיקה או דת, זה לא קשה להשיג שותף לדיון. מספיק להיכנס לפאב הקרוב ולתפוס אדם זר לגמרי והופ - יש לך דיון פוליטי/תיאולוגי שיימשך עד הבוקר. הסיבה השניה היא שאני יודעת שיש לאנשים באינטרנט מיליון ואחת דעות בנושאים האלה, במיוחד לנו הישראלים, ולכן אולי עדיף לשמור על הבלוג כעל מקום אחד בו אפשר באמת להתנתק מזה לכמה רגעים. אני מעדיפה לפרוק בנושאים שאין להם מקום בחיים האמיתיים כי לאנשים אין 'זמן' או 'דעה' בנושא - כמו אמנות, פילוסופיה או תפיסת עולם.
הבעיה שלי היא שמאוד קשה לי בימים האחרונים לכתוב על משהו אחר. זה מקיף אותנו, זה חונק מכל הכיוונים. אם זה ברדיו או בטלויזיה, בעיתונים, ברחובות, בשיחות עם אנשים אחרים. עוד הרבה שנים לפני המתקפות האלה הייתי תמיד הולכת עם תרסיס פלפל בתיק, כי וואלה, היו לי רגעים בעבר שגרמו לי להתחרט שלא היה עלי תרסיס ולכן השגתי אחד. ההבדל היחיד הוא שעכשיו הוא עבר לכיס הקדמי והיד נשלחת אליו עם כל תנועה חשודה.
ידיד שלי, ש', נסע באוטובוס. האוטובוס היה מפוצץ והוא נדחס בין האנשים באזור הזה של הנכים. אחרי תחנה אחת, עלה ערבי לאוטובוס, נדחס שם ונעמד ממש מאחוריו. הוא הבחין בו ושמר על עירנות אבל לא באמת היה לו לאן להתרחק, ואין מה לעשות, החשש יהיה שם בכל מקום בו יהיה ערבי, את מי אפשר להאשים?
אחרי כמה דקות, הטלפון של הבחור הערבי צלצל. הוא ענה ודיבר כמה רגעים, ופתאום התחיל לצעוק, "אללה אכבר! אללה אכבר! אללה אכבר!"
ש' הסתובב מבוהל. הגב שלו היה הכי זמין לערבי, וש' לא לוקח עליו נשק בדרך כלל. גם כל שאר הנוסעים באוטובוס הסתכלו בהפתעה על הבחור שצועק את הקריאה המוכרת. חלקם אפילו נעמדו, נועצים בו עיניים פעורות.
הבחור הערבי קלט את המבטים והבין מה הוא עושה, הוא הנמיך את הטלפון ואמר בקול, "אשתי ילדה! זה רק שאשתי ילדה!"
האנשים נרגעו מסביב, "מזל טוב"ים חלושים נשמעו בהקלה והלב של ש' צנח בחזרה לחזה.
לאחר כמה דקות, אישה בעלת הליכון ביקשה מהנהג להוריד לה את הרמפה מהדלת האחורית. ש' התנדב לעזור לה והלך אל הדלת האחורית, מוריד את הרמפה - מה שהוא לא ציפה היה שהיא תנחת בעוצמה כזאת על האספלט ותשמיע קול חבטה צורמני הדומה מאוד ליריה של אקדח. שוב כל הנוסעים נעמדו בפחד, הסתכלו מסביב, חלק מהבחורות המבוגרות יותר מחזיקות תרסיסי סנט-מוריץ ביד, חיילים אוחזים בנשק.
"סליחה!" צעק ש', "אני מתנצל, זו רק הרמפה. סליחה."
שוב כולם נרגעים, חוזרים למקומות. אחת מהבחורות המבוגרות עם הסנט-מוריץ אמרה, "ממש לא עשית לי התקף לב עכשיו!" וחזרה לשבת.
הוא סיפר לי את זה בכזה שעשוע, ונראה שזה הצחיק אותו. גם אני צחקתי... כי תכלס, הטרגדיה היתה לכולם רק בראש, וכשחושבים על זה, זה נשמע כמו סצנה של סיטקום. אבל מוזר לחשוב שזה מצחיק. כשאנחנו מדברים על אנשים שהתחבאו בשואה מפני נאצים, זה כבר לא מצחיק כל כך. כשאתה חושב על כך שכל צליל קטן גרם למשפחה יהודית לעצור את נשמתם ולהקשיב בדריכות לצעדים שבחוץ, זה מצמרר. והנה אנחנו מספרים כמה מצחיק זה שכל צליל או קריאה גורמת לחבורת יהודים באוטובוס לשיתוק. הפכנו להיות אסירים בכלא ממש גדול, שבו כל אחד יכול לבוא ולדקור אותך בכל הזדמנות עם סכין או מברג או מה שהוא יכול להניח עליו את היד. אתה חי את החיים שלך בנחת, משתדל להיצמד לשיגרה שלך, אבל לא שם לב איך היא נהפכה להיות קומדיה שחורה. שוטרים וחיילים מפטרלים ברחובות, לכל תושב כמעט יש נשק בכיס, כל ערבי הוא אויב פוטנציאלי. לא פלא שאנשים בחו"ל בטוחים שישראל נראית כמו בסיס צבאי אחד גדול. אם הייתי במקומם, גם אני הייתי מקבלת את הרושם הזה.
זה מרגיש כמו נפילת מערכות, לא?
מערכת השיגרה האישית - מערכת הרפואה ומד"א - מערכת המשפט והחוק - מערכת התקשורת והמדיה - מערכת ההנהגה. הכל מתחיל להשתבש ולהיכנס אחד בתוך השני, להתגלגל ולהתגלגל. ובתוך כל זה, אנחנו ממשיכים את היום שלנו, קמים בבוקר והולכים לעבודה, פוגשים חברים ויושבים בבית קפה. מדברים על ההוא שהתחתן וההיא שטסה לחו"ל.
אני מאוהבת באדישות הישראלית לפעמים.
אם כבר מדברים על חו"ל, שבוע הבא ט' טסה לאפריקה, אז יצאנו. היא ביקשה ממני לבוא איתה לקנות כמה בגדים (איתה לקנות בגדים זה סיוט, היא מסתובבת שעתיים. אני כמו גבר בדברים האלה, בחרתי-שילמתי-הייתי. אבל היא... ואוו. הרגשתי כמו בן-זוג שלה), אחר כך הלכנו אליה ואכלנו צהרים (כמו חיות, בלסנו. היינו רעבות), ואז יצאנו למרפסת וסיפרתי אותה. היא יצאה מדהימה, בחיי. זה גורם לי להרגיש טוב שלא "פיקששתי" כי תמיד הפחד הזה מחלחל. אם את גוזרת לאישה אפילו קצת יותר מדי, דמך בראשך... זה לא כמו לספר את עצמך. בסוף נשארתי לישון אצלה כי כבר היה מאוחר והיא אמרה שעדיף שאשאר, אז נשארתי. שתינו יין במרפסת ודיברנו עד שכבר היתה זריחה ונרדמנו באופן הכי רנדומלי בעולם, מכורבלות. אני אתגעגע אליה בחודש שלא תהיה, אבל אני מקווה שהיא תהנה שם באפריקה עם האריות. אני הולכת לישון אצלה שוב השבוע, לפני שניסע לשדה התעופה.
הבטחתי לעזור לה לארוז ונראה שקשה לה להיפרד והיא צריכה מישהו איתה. היא מעולם עוד לא יצאה מהארץ וזו הפעם הראשונה שלה, לגמרי לבד, שתי טיסות בדרך לאפריקה ובקושי אמצעי תקשורת. אבל אני גאה בה, בחיי. מעולם עוד לא עשתה צעד כזה גדול לגמרי לבד, רק בשביל להגשים משהו שממש רצתה לעשות. דווקא תהיתי מתי יהיה רגע כזה, כי היא מתאפקת כבר הרבה זמן בגלל היחסים העגומים עם המשפחה שלה וחוסר התקשורת עם החבר שלה, ואיפוק כזה בדרך כלל גורם לך לשבור את כל הכלים בשלב מסוים. היא גרה עם ההורים ועד לא מזמן גם אחים שלה גרו איתה והם לא מדברים איתה. היא סיפרה לי את כל הסיפור ואני חושבת שעם אחים כאלה, מי צריך בריונים בבית הספר..? אבל היא מתאפקת ולא אומרת להם כלום. איך אפשר לחיות עם אדם שאפילו לא מסתכל עליך?
גרוע מזה - אחים שלה החליטו שהם רוצים לגדל כלב. בפעם הקודמת שבאתי אליה הביתה, ראיתי כלוב באמצע הבית עם כלב קטן בתוכו. הלב שלי התכווץ - מי לעזאזל שם כלב בכלוב?! המילים אולי דומות ויזואלית - אבל כלב צריך להיות חופשי, זה כלב! אני שונאת לראות כל דבר בכלוב, אם זו ציפור, נחש או דגים באקווריום - אבל אלה דברים שהעין התרגלה לראות, לצערי. אבל כלב?! הוא יושב שם כל היום ובוכה. הם מוציאים אותו רק כדי לחרבן ולהשתין. כלב אומלל.
עכשיו אחים שלה עזבו לחו"ל והיא מרגישה הרבה יותר משוחררת. הרבה יותר מהכלב שבכלוב, זה בטוח. מצטערת, זה נושא שכבד עלי.
ועכשיו לחדשות טובות: לא עדכנתי אתכם בנושא הזה, אבל בסוף המשכתי בכתיבת המאמרים. מצאנו פתרון ביני לבין ש' וכפי שכבר הבנתם מתחילת הפוסט, הוא עדיין חלק מחיי. אולי זה כבר אמור להפסיק להפתיע אותי.
בכל מקרה, החדשות הטובות הן שהבחור מאוד מרוצה מהעבודה שלי, ומכיוון שהוא מוציא בקרוב ספר לאור, הוא רוצה שאני אהיה העורכת שלו. שאלתי אותו אם לא מפריע לו שאין לי ניסיון בתחום הזה ושאין לי אפילו תיק עבודות, והוא אמר שזה בסדר ושהעבודות שאני עושה בשבילו מספיקות. אחרי כמה ימים, ביקש ממני בחור רוסי אחד לכתוב את הביוגרפיה שלו. הוא קרא גם כן את העלונים שכתבתי, אהב את הסגנון והחליט שהוא רוצה שאכתוב לו. הוא אמר שניפגש אצלו כמה פעמים, אקליט אותו מספר על חייו ואערוך את זה.
שאלתי את המנטורית שלי, ש"ב, שהיא גם סופרת וגם מדריכה בסדנת כתיבה, כמה כסף לוקחים על עבודה כזאת ובמה זה כרוך. היא ממש ישבה והסבירה לי, אמרה לי לאסוף את כל הפרטים כדי שתוכל לחשב איתי בדיוק כמה מגיע לי ושאם אצטרך המלצות, שאתן את מספר הטלפון שלה. היא כזאת מדהימה. היא גרמה לי להסמיק ואמרה שתמיד האמינה שאצליח, ושזה הישג מרשים להיות סופרת צללים של מישהו עוד לפני שיש לך ספר משלך להראות. היא אמרה, "העבודה הזאת ממש מתאימה לך, ג'אם! תמיד אהבתי את הסגנון שלך, עם הסיפורים הגותיים שלך, את מזכירה לי מאוד את עצמי כשהייתי בגילך. בטח השתפרת הרבה בחודשים האחרונים." (הסדנה האחרונה שעשיתי אצלה היתה לפני כמעט שנה). אמרתי לה שיכול מאוד להיות שכן, כי שלחתי סיפור אחד לתחרות סיפורים קצרים, סיפור שכתבתי לפני שנה וקצת, ושכתבתי אותו. אחרי השכתוב, הוא היה נראה כמו סיפור חדש לגמרי. תוך כדי שכתבתי, חשבתי לעצמי, "ואוו, הייתי גרועה לפני שנה..." וזה גרם לי לשמוח. כי אם הייתי חושבת שהטקסט טוב, זה אומר שלא התקדמתי בכלל מאז. זה תמיד נחמד לקרוא טקסט גרוע של עצמך P:
חוץ מזה, יש כמה הופעות של א' שאני מתכננת לנסוע אליהן השבוע. הוא הזמין אותי, אמר שזו הופעה שחשובה לו. אם שכחתם, א' מנגן על גיטרה ומפוחית והוא מוזיקאי מאוד מוכשר, היה לו סיבוב הופעות השנה בארץ והוא ממש התקדם מבחינה מקצועית.
הדבר המוזר הוא שהכרתי את א' בהלוויה של מ', ואם מ' לא היה נפטר... אני וא' לא היינו מכירים. אפקט הפרפר. ואת מ' כמובן לא הייתי מכירה אם אני וס' לא היינו חברים טובים. ישנה סינכרוניזציה משונה בדרך בה חיים מסויימים נפגשים באחר, משתלבים זה בזה ויוצרים לעצמם סוג של גורל משותף.
הניצוץ מצליח לקמבן בניה איטית בעקביות, ומתח מהפנט. יש פה רקע כל-כך אינטנסיבי, שזה כמעט מתעלה על כל שאר הדברים ברומן – מלון האוברלוק.
ג'ק תורנס, סופר נאבק, אבא ואלכוהוליסט לשעבר, לוקח עבודה בתור איש-התחזוקה למשך תקופת הפגרה של מלון האוברלוק בקולורדו, ולוקח את אשתו וונדי ואת בנם דני לחיות שם איתו למשך העונה; הזדמנות אחרונה להרוויח כסף, לרפא את הפצעים שהביא על משפחתו, לסיים את כתיבת המחזה שלו ולהוכיח את עצמו כאיש בעל ערך.
ג'ק, וונדי ודני תורנס הם לא רק משפחה שמתמודדת מול האיום המשולש של אלכוהוליזם, גירושים וטירוף פוטנציאלי, עכשיו הם גם משפחה שמבודדת מכל קשר אנושי על-ידי קילומטרים של שלג – והם חיים בתוך מלון רדוף שרוצה להשמיד אותם.
מלון האובלוק הוא ליבה של כוחות רעים שכולאים את כל מי שהם יכולים, אבל בעיקר את המבקרים בעלי ה"קרינה" (Shine), שיש להם יכולות מופלאות לראות מעבר לגלוי לעין, להעביר את מחשבותיהם לאנשים אחרים ש"מקרינים" ולראות את העתיד.
בניצוץ יש מספר מוגבל יחסית של דמויות, ורקע מאוד ממוקד, שמאפשר לקינג לתאר את הדמויות הראשיות שלו בדרך אמינה במיוחד ולבחון עומקים חדשים של אפיון דמויות: ג'ק הוא אבא אוהב, אבל באופן ברור יש לו בעיות; הוא רדוף על ידי אביו השתיין, ונמנע מלשתות ולהחליש את הנחישות שלו. אשתו, וונדי, היא למודת-סבל אבל עמוק בתוכה אוהבת את בעלה ורוצה שהנישואים שלהם יעבדו; היא מפחדת להפוך לאימה השתלטנית. דני לא רק "מקרין", אלא מקרין חזק יותר מכל מבקר אחר שהמלון אי פעם ידע; הוא חכם אבל נאיבי, כמו ילדים מבריקים בגילו, וההבנה הטלפתית שלו בנוגע למערכת היחסים של הוריו מחצה לי את הלב. הוא ילד מפותח בטרם-עת אבל אוהב, ומעונה על ידי היכולות שלו. וכמובן, דיק הלורן, הכושי הקסום שהתאהבתי בו מאז שהופיע לראשונה.
האוברלוק ישמח להיות ניזון מהכוחות של דני, אבל כדי לעשות את זה, דני חייב למות. המלון מבין את זה והדרך שבה הוא מנסה לקצור את הכישרון של דני היא אבא שלו, ג'ק. בשלבים מאוחרים יותר של הרומן, כל זה עזר לי לראות את ג'ק לא בתור מטורף רצחני, אלא בתור קורבן של כוחות גדולים שמנצלים אותו בשביל המטרות שלהם. אפילו בשיא טירופו, הרגשתי צביטה של אמפאתיה כלפיו.
קינג בוחן גם עומקים חדשים של "תמונות" או "סצנות", וזה היה מרתק: המילה המסתורית "רד-רום" (Redrum), החבר הדמיוני של דני, חיות המשוכה, חדר 217, השעון, חדר הנשפים הראשי, טבעות הבטון, ג'ק יושב בבר הריק, הצרעות הרצחניות... אבל בסופו של דבר, הדייר המפחיד ביותר במלון הופך להיות ג'ק עצמו.
יש דבר אחד שאני יכולה להגיד על אלכוהוליזם, בתור ברמנית ובתור מישהי שהיתה קרובה לשם פעם: זה הרגל אנוכי שיכול להשתלט עליך, ובשלב מסוים, מפסיק להיות בחירה והופך להתמכרות, מתפשט כמו וירוס ומשפיע על כל מי שמסביבך. נראה היה לי שהמלון מתפקד באותו אופן ויראלי, נתפס על בנאדם אחד לפני שהוא מפיץ את ההשפעות המרושעות שלו מסביב.
הספר הזה בהחלט מראה איך השדים של אדם אחד לאט לאט משמידים אותו ואת משפחתו. ממש כמו האופן שג'ק חייב לזכור לרדת לחדר הדוודים ולסובב את השסתום כמה פעמים ביום כדי למנוע ממנו לפוצץ את כל המלון – המטאפורה המושלמת לתסכול ההולך וגובר של ג'ק. עוד דבר שמראה למה קינג נתפס בתור מאסטר מספר-סיפורים.
לא היה שום דבר באמת "מפחיד" בשבילי, אבל יש כמה רגעים שהם קצת קריפי. קשה להניח את הספר הזה. הוא שואב אותך פנימה ואתה רוצה לדעת מה קורה הלאה.
ובכל זאת דירגתי אותו 4 ולא 5 כוכבים.
למה?
בעיקר בגלל הסגנון הלא-שווה של הכתיבה שקצת ניתק אותי ואפילו הרתיע אותי. יש רגעים שבהם הפרוזה שלו היא קסם ספרותי, ואז יש רגעים שהפרוזה שלו נופלת ונהיית מוזרה, עם טון אקסצנטרי שפשוט בלבל אותי. אני בטוחה שחלק מזה זה התרגום (שהיה מאוד בעייתי ועם מלא טעויות דפוס מרגיזות), אבל הרגשתי פה שגם לקינג היה חלק גדול בהם. בנוסף, הספר לא הדהים אותי כמו שציפיתי שיהיה, אבל אם להיות פירית, הציפיות שלי ממנו היו יותר מדי גבוהות בגלל כל המהומה סביבו. חייבת. להפסיק. לצפות.
אני לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לדרך שבה הרומן הסתיים. יש פה תחושה של גאולה ושל קלוז'ר, אבל משהו עדיין חסר. הוא כל-כך גאון כשזה מגיע לבניית דמויות ועלילות, הוא לוקח את הקורא למסע רציני, אבל לפעמים הוא לא מעולה במציאת יעד סופי. אני מתכוונת, השיא יכול להיות כמו ערבוביה של רעיונות מקאברים ופשוטים מדי, ואז הסיום סוטה במסלול הזה לתוך טריטוריה בנאלית שלא נראית קשורה בשום אופן.
לא צפיתי בסרט של סטנלי רובריק עדיין, אבל אני מתכננת לצפות בו בקרוב. שמעתי עליו הרבה ואני מתפוצצת מסקרנות.
סך הכל ספר מעולה. החזיק אותי מחוץ לשירותים למשך הרבה זמן עד שכמעט השתנתי על עצמי. אמבטיות מפחידות אותי עכשיו עד להודעה חדשה.
החורף מתחיל להראות סימני חיים ואני כבר מוציאה את המגפיים ומסניפה את כל המעילים שבארון D:
כפי שכולכם יודעים, אני גרה בקראוון, כך שהגג שלי עשוי מפלסטיק, כמו גם הקירות. כשיורד גשם, שומעים אותו כל-כך חזק ומרגישים את הרוח נכנסת פנימה בין החריצים. זה תענוג. וזה היה יותר תענוג אם זה לא היה קורה בדיוק באמצע שקראתי ספר אימה (סיימתי את "הניצוץ", אכתוב ביקורת בקרוב). כל-כך נבהלתי מהרעש שהכנסתי את הספר מתחת למיטה והתכסיתי בפוך. אני פחדנית כשמדובר בתופעות טבע, אבל כאן זו לא היתה באשמתי, אלא באשמתו של סטיבן קינג.
אני יודעת שאני לא אמורה לשבת ולקרוא ספרים אלא לעבוד, אחרי הכל, אולי לא סיפרתי לכם אבל נכנסתי למינוס בבנק. זה התחיל אחרי ההתמכרות הקטנה שהיתה לי לEbay ונמשך כשהתחילו החגים והיו לי ממש מעט משמרות וממש הרבה נסיעות. פאק מי.
אז עכשיו אני מתכוונת להיכנס לרצף של עבודה, לכסח למינוס את הצורה ואז אולי לתקן את החור בקיר של האמבטיה שכל הזמן עושה לי שטיפה אחרי המקלחת. ואוו. אני נשמעת מה זה ענייה עכשיו. אבל נו, אם לא החור שבאמבטיה, מי יעשה לי שטיפה כל יום? אני במילא דוגלת בחיסכון במים P;
פעם המילה "מינוס" היתה מכניסה אותי לפרנויה רצינית. לא הייתי ישנה בלילה והייתי ניזונה מחציר כי הוא חינמי. היום אני הרבה פחות מבוהלת מזה, אני יודעת שיהיה בסדר. יש לי תכנית חיסכון, רק שהיא סגורה כרגע, אבל רואים שלמדתי את הלקח בדרך הקשה. יש לי שתי עבודות ואני, כמו שאומרות שיחות מוטיבציה למיניהן, "בחורה עצמאית וחזקה". ביג גירלס דונט קריי.
ואם כבר מדברים, חברה שלי החליטה לטוס לאפריקה. (כן... יש לי חברים. חה חה. מצחיק מאוד), היא תהיה שם חודש ותעבוד עם נמרים - מגניב, לא? ואם אתם שואלים את עצמכם אז לא, זה לא בגלל האינתיפדה, היא תכננה את זה כבר כמה חודשים. העניין הוא שיש לה אהבה בלתי נדלית לכל היצורים החתוליים עלי אדמות, אבל זה הכל, האהבה שלה יוצאת רק כלפי חתולים. היא לא אוהבת בעלי חיים אחרים וגם לא כל-כך בני אדם. מיאווו.
החלטתי ללוות אותה לשדה התעופה. זה היה אמור להיות מחר, אבל היא גילתה שצריך עוד זמן לחיסונים נגד כלבת ודחתה את הטיסה בשלושה שבועות. היא דווקא אמרה שזה טוב, כי היא רוצה שאני אספר אותה.
הפכתי להיות הספרית הראשית בקרב חברים ומשפחה. מעולם לא למדתי ספרות, אבל כבר מלפני הרבה שנים הייתי מספרת את עצמי. מאז גיל 14 בערך. היה לי שיער ארוך מאוד ורק בגיל הזה הסתפרתי בפעם הראשונה. זה סיפור ארוך שמלווה כמובן בדרמה, אז אספר לכם על זה בפוסט אחר. בכל אופן, לא סמכתי על ספרים שיעשו לי משהו שאני אוהב וגם לא היה לי כסף לזה, אז פשוט הלכתי על שיטת עשה-זאת-בעצמך וגזרתי לעצמי את השיער. לא הבנתי למה תמיד בנות אומרות לי, "איך יש לך אומץ?!" - למה צריך אומץ בשביל זה? חשבתי לעצמי. אם כבר, צריך אומץ כדי להפקיד את ראשך בידיים זרות ועוד לשלם על זה... לא? ועשיתי את זה טוב. תמיד שאלו אותי לאיזו מספרה אני הולכת ומי הספר, רצו המלצות. כשאמרתי שזו אני היו אומרים לי, "כן, בטח." ובאמת חשבו שאני ממציאה.
ואז, יום אחד, ש' ביקש ממני לקצר לו קצת את השיער. זה קרה בקיץ של 13' אם אני לא טועה. לקחתי שקית זבל, עשיתי בה חור והוא לבש את זה, וסיפרתי אותו במרפסת. זו היתה הפעם הראשונה שסיפרתי מישהו אחר חוץ ממני, וזה לפני בערך שנתיים.
עכשיו, אני הספרית האישית של אמא שלי, של אחותי הגדולה, של ש', והייתי של מ' לפני שנפטר. למען האמת, יום לפני שנפטר, סיפרתי אותו. עכשיו גם חברה שלי, ט', מבקשת ממני לספר אותה. אני חושבת שזה רזומה שמכבד את בעליו חסרת הניסיון.
שאלו אותי למה אני לא עושה קורס בספרות, אבל אם יהיה לי כסף עכשיו ללימודים, זה יהיה לחזור לסדנאות הכתיבה.
נפתחה סדנה חדשה ולא היה לי כסף להירשם אליה. החיים בזבל. אבל זה בטח עוד אחד מהדברים האלה שהקארמה מפילה עליי כדי שאכסה כבר את המינוס. כמו התקופה האחרונה, שמשום מה מפוצצת ימי הולדת והמינוס מכפיל את עצמו על קניית מתנות. אני לא יודעת מה זה, כנראה כולם עושים סקס בחורף כדי להתחמם ואז כל הלידות יוצאות אחרי החגים. תודה, קארמה.
אגב,
תראו מה ראיתי ברשימה בצד שמאל של כל הכניסות לבלוג לפני כמה זמן:
אני יודעת, כבר שיגעתי אתכם, אבל לא אפסיק עד העונה האחרונה אז תתרגלו! (מאאן, אני מקווה שזאת לא האחרונה.)
היום ב4 בבוקר, שזה בעוד...
ישודר ב הפרק הראשון של עונה 11, בסדרה האהובה עלי - Supernatural!
אני לא יודעת מה איתכם, כי אתם שפויים... (אני מנחשת), אבל אני מתכוונת לחכות עד 4 ולצפות בזה לייב כי אני לא יכולה לחכות, למרות שמחר יש לפני יום ארוך ואני זקוקה לשעות שינה. צריך להקריב קורבנות. סאם ודין לא יחכו.
זו כנראה תהיה העונה הכי אפלה שהיתה עד עכשיו, ואני די בטוחה שהם הולכים למתוח את הגבולות עד הסוף. בעיקר אם זו אכן העונה האחרונה, כי אז לא יהיה להם מה להפסיד.
אבל שמעתי שהמפיקים רוצים להמשיך, ואני מצטטת, "כל עוד יש רייטינג גבוה", ורק מחכים שהשחקנים יסכימו ויקשקשו על חוזה.
הבאתי את חיי אל סופם הצבעוני וקניתי חוברת צביעה למבוגרים... אני יודעת, טעות גדולה. ישבתי וצבעתי כשאני שומעת את האאודיו בוק הזה ברקע, כשהופ - אני מגלה שחלפו שלוש שעות והבטן שלי מקרקרת. זו תרפיה אמיתית, אבל קשה לעצור. והסיפור...? לא בדיוק עזר לי לקום ולהמשיך בחיי, זה אמנם ספר ילדים, אבל הוא הצליח ללכוד אותי ממש בקלות ומההתחלה. הסיפור ברקע והצביעה הרפטיטיבית (של ציורים פסיכדליים ומנדלות) ממש הפנטו אותי.
אז מכשפות הן אמיתיות, כולנו יודעים את זה, והן המסוכנות ביותר מכל היצורים החיים על כדור הארץ. אין שום דבר שעולם שהן שונאות יותר מילדים. נשמע כמו כמה מבוגרים שאני מכירה, אבל להן יש סימני זיהוי מיוחדים וצריך לשים לב טוב טוב... הנרטור חסר-השם שלנו מקשיב כל הזמן לסיפוריה של סבתו על מכשפות - אבל שום דבר לא הספיק כדי להכין אותו ליום בו הוא פגש מכשפה אמיתית, וליום בו הוא נכלא בפגישתן השנתית של המכשפות. הוא שמע את תכניתן המרושעת להיפתר מכל הילדים בעודו מתחבא, והוא וסבתו המקסימה והקסומה-משהו בעצמה, מחליטים לעצור אותן.
תמיד ידעתי שהספר הזה מוחרם בכמה ספריות באנגליה ואף פעם לא ידעתי למה. אחרי שקראתי אותו, התעוררה סקרנותי וגיגלתי את זה. גיליתי שהוא מוחרם בגלל הכפשת נשים.
הסיבה? מסתבר שדאל כתב שמכשפות יכולות להיות רק נשים (סלחו לי, אין לי את הציטוט בעברית):
"A witch is always a woman. I do not wish to speak badly about women. Most women are lovely. But the fact remains that all witches are women. There is no such thing as a male witch."
אני לא מבינה... מה הביג דיל? קודם כל, בהמשך , הוא מוסיף:
"On the other hand, a ghoul is always a male. So indeed is a barghest. Both are dangerous. But neither of them is half as dangerous as a REAL WITCH."
ודבר שני, אתם אתם יודעים מה? בתור אישה, אני לוקחת את זה כמחמאה. תודה, דאל.
אל תשפטו אותי, אבל מעולם לא קראתי ספרים של רואלד דאל לפני כן. ראיתי את הסרט "צ'ארלי בממלכת השוקולד' שמבוסס על ספר שלו לפני הרבה זמן, וזהו זה. זה לא היה מאוחר מדי לקרוא את זה, אני אמנם כבר לא ילדה, ועדיין, מצאתי את הכתיבה מתוחכמת, וזה תפס אותי לגמרי כמו עכביש ברשת. אהבתי את העובדה שיש בו ציורים והגעתי למסקנה שלכל הספרים, גם לקלאסיקות הכי כבדות, צריכים להיות תמונות או ציורים פה ושם. זה מוסיף כל כך הרבה וזה נחמד, לא רק ילדים אוהבים קשקשת D: (אמרה הבחורה שישבה וצבעה שלוש שעות ברצף...)
סיפור מהנה ומשונה, עם מוסר בסוף:
"It doesn't matter who you are or what you look like so long as somebody loves you."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
דיכאון עמוק נמצא ממש בדרך אלי ובדרך כלל אני לא יודעת איך לבלום אותו. במצבי דיכאון כאלה, אני מוצאת את עצמי מבטלת תכניות ושוכבת במיטה כל היום. זה אפילו כבר התחיל, הייתי בספריה ואחר-כך הייתי אמורה ללכת לקנות כמה דברים ולא התחשק לי ללכת, אפילו שזה במרחק הליכה. עכשיו אני אומרת לעצמי לצאת לפני שיסגרו לי את החנויות, ואני פשוט לא זזה. זה רע, אני יודעת, אפילו יותר רע מתמיד מאחר ששבוע הבא יש לי יותר מדי דברים לעשות, שאני ממש לא רוצה לבטל.
הניצוץ מצליח לקמבן בניה איטית בעקביות, ומתח מהפנט. יש פה רקע כל-כך אינטנסיבי, שזה כמעט מתעלה על כל שאר הדברים ברומן – מלון האוברלוק.
הפרק הראשון של עונה 11, בסדרה האהובה עלי - Supernatural!
הבאתי את חיי אל סופם הצבעוני וקניתי חוברת צביעה למבוגרים... אני יודעת, טעות גדולה.
כינוי:
Jemaya