כמו שכתבתי בפוסט הקודם, שנת 2014 התחילה בצורה די שונה, הרבה דברים חדשים שמעולם לא חוויתי קורים בתקופה האחרונה,
והנה משהו שלא חשבתי שאכתוב בזמן הקרוב, הייתי כלכך עסוק בשטויות ורחמים עצמיים שלא שמתי לב שזה קיים, שיש מישהי שבאמת אוהבת אותי, עבדנו ביחד חצי שנה לפניי הגיוס, אחרי שהתגייסתי יותר התקרבנו ולילה אחד הספיק. לילה שבו הודנו על הרגשות שלנו בווטסאפ,
זה היה קסום, היא הודתה שמהרגע הראשון התאהבה בי, ואני הודתי שהרבה זמן יש לי רגשות כלפיה, הודתה עוד שגם שהייתה עם החבר האחרון שלה שעבד איתנו, רצתה אותי. למחרת שחזרתי נפגשנו, דיברנו והחלטנו שעם כל הקושי של הצבא והפחד להרוס את הידידות, נהפוך אתזה לזוגיות.
לא האמנתי, חשבתי שזה לא קורה, כל כך הרבה זמן חיכיתי לדבר כזה שיקרה, כבר התחלתי לאבד את התקווה ולחשוב שאמות בודד בלי שום ניסיון באהבה, ולבסוף היא באה. יש לי חברה 0_0
דיברנו כל הזמן על הפחד שאם הקשר הזוגי ייהרס זה יפגע בידידות והבטחנו שלא משנה מה יקרה, נשאר בקשר טוב גם אם זה ייגמר,
"גם האקסים שלי הבטיחו את זה ולא קיימו" היא אמרה
"אני לא כמו האקסים שלך אז בבקשה אל תשווי" אמרתי בביטחון שאני לעולם לא אפגע בה
מוצש, היא התחפשה והלכה לנשף פורים שהבית ספר שלה אירגן, היא לומדת בכיתה י''א אבל היי לאהבה אין גיל.
באותו ערב היא התקשרה חצי בוכה וסיפרה שהיא מרגישה מכוערת בתחפושת שלה, הצעתי לה להישאר ולא לפספס את המסיבה,
אבל היא התעקשה לראות אותי, היא שילמה למונית ובאה לאיזור הבית שלי, ירדתי והלכנו לגן שהיה קרוב, ישבנו, אמרתי לה שהיא יפה גם עם שק תפוחי אדמה על הראש, היא הסמיקה. הבטנו בעיניים אחד של השני והרגשתי את הריגוש בבטן.
שתיקה מביכה. לא היה לנו מה לומר, היא חייכה ואמרה שאפתח.
היא צדקה, הייתי כלכך מפוחד וחסר ביטחון, זה דבר שמעולם לא חווייתי, הייתה לי חברה בכיתה ז' אבל זה היה מטופש וסתמי.
עוד שתיקה מביכה וחיוכים מלאי סומק,
"אני מרגיש אידיוט" אמרתי מחובר אונים,
"אתה לא אידיוט! אתה פשוט צריך להרגיש בנוח"
"אבל זה חדש לי, אני לא יודע איך להתנהג"
הסתכלנו אחד על השני וידענו שזה הולך לקרות
התקרבתי אליה, לאט לאט התקרבנו בתזוזה מביכה,
קירבתי את השפתיים שלי לשלה והתנשקנו.
הנשיקה הראשונה שלי,
הסתכלנו אחד על השני וצחקנו, והיא מייד קירבה אותי אליה והמשיכה לנשק אותי
כל מה שהיה לי בראש באותו רגע זה : "זה פאקינג קרה, אז ככה זה מרגיש להתנשק"
המשכנו ככה עוד כמה זמן והיא הייתה צריכה ללכת, ליוויתי אותה לאוטובוס והמשכתי משם לבית.
חייכתי לעצמי ושמחתי, זה סוףסוף קרה, מה שכלכך חיכיתי קרה. אני מאושר!
אבל כמו תמיד שום דבר לא נשאר מושלם,
יישר למחרת התמונה הקסומה החלה להראות צדדים אחרים, היא התחילה להתנהג בקנאות יתר,
והראתה צדדים מכוערים באופי שלה, נפגשנו עוד כמה פעמים שחזרתי מהבסיס ולאט לאט היא הורידה לי את כל הקסם והחשק מהמערכת הזוגית הזאת עד כדי כך שהגעתי למצב שהאהבה שהייתי לי אליה פשוט נעלמה, היא המשיכה בסצנות והסרטים, בשיחות של אתה לא מתייחס אליי מספיק, ויש לך יותר מידי ידידות, ועוד כל מיני זיבולים שלא אהבתי. זה לא מה שציפיתי מהזוגיות, חשבתי שזה יהיה קסום .
רציתי שזה יהיה כמו בסרטים, שאני אחכה לרגע שאני חוזר מהבסיס כדי להיפגש איתה, במקום זה אני מפחד מהרגע שאחזור כי לא בא לי להיפגש,
רציתי שיספיק לי מבט אחד שלה כדי להרגיש את הפרפרים, אבל הפרפרים מתו כבר ממזמן.
איפה כל הסיפורים היפים על אהבה ? על זה שהיא כלכך טובה ומחממת, אני מרגיש רק ריקנות,
נתתי לזה עוד צ'אנס אחרי הריב המי יודע מה שלנו, וזאת רק ההתחלה, זה לא אמור להיות ככה !
ההתחלה אמורה להיות הכי קסומה וטובה ומדהימה וזה פשוט לא זה, אין בינינו הבנה, היא משווה אותי לאקס שלה שהיה כמו הכלב שלה. אני לא מישהו אחר, תביני אני זה אני ואני לא יכול להיות בכלא, אני לא יכול להיות יותר מידי דביק, ואולי אני שטועה? אולי זה חדש לי ואני פשוט לא יודע איך להתנהל בקשר.
לא משנה מה הסיבה, הדבר היחידי שאני יודע שהאהבה נעלמה, ושאני פשוט לא רוצה לפגוע בה ושזה יהיה מכוער
כי אני רוצה לסיים את זה, ולא יודע איך, מפחד לפגוע בה למרות שאם זה ימשיך היא תיפגע יותר
אז אחרי כל הציפייה לאהבה ולפרפרים המרחפים ומדגדגים בבטן, קיבלתי אכזבה וגופות של פרפרים בתחתית הבטן שלי. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: