ראיתי אותך, בתוך המון אנשים ועשן,
את אמרת לי שלום וחייכת את החיוך הביישני שלך שהייתי רגיל לראות במשך תקופה ארוכה.
התחבקנו קצת והלב שלי דפק גם הוא קצת, הריח של הבושם שלך נותר עליי והזכיר לי רגעים שהספקתי לשכוח,
החבר החדש שלך עמד מאחורייך וחיכה שנסיים עם השלום ויישר עטף אותך בזרועותיו, כאילו לסמן טריטוריה
חיבק אותך ולקח אותך איתו, נעלמתם שם בין כל האנשים שהיו במסיבה.
נעלמת לי מהעיניים, ודי מהחיים, וזו בעיקר אשמתי.
המחשבות עלייך פתאום חזרו, ורגש אחד מעצבן הציק לי כל הערב, גרם לי לחשוב עלייך ועל איך שהיינו יחד ועכשיו לא, קנאה ?
הייתי בטוח שלא ארגיש כך יותר, בכל זאת עברה שנה, שנה שלמה מאז שהיינו יחד, מאז הנשיקה האחרונה שם באוטובוס חזרה מחיפה,
והספיק לי רגע אחד שבו ראיתי אתכם ביחד כדי לחזור ולהרגיש כך שוב.
אז רקדנו במרחק ניכר אחד מהשני, את איתו ואני עם חברים, מרחק די ניכר אבל מספיק כדי לראות אתכם מתנשקים.
ההרגשה שרפה לי את הנשמה וצבטה לי חזק בלב, ניסיתי להסית מבט אבל אז העיניים שלנו נפגשו וראיתי שאת מסתכלת עליי,
הבטנו אחד בשני אומנם ממרחק ניכר, כמו שני זרים למראית עין, אבל המבט בעיניים סיפר סיפור אחר, את כל מה שהיינו והספקנו לשכוח,
השירים שלנו והלילות ששכבנו מחובקים, רגעים שהיית רק שלי, ושהשפתיים שלך נישקו רק את אותי וכעת הם מנשקות שפתיים של אחר.
המוזיקה הרועשת הפכה לשקט באוזניי, כי רק דבר אחד היה לי בראש, עד כמה אני מצטער שזה נגמר.
ראיתי אותך, עטופה בזרועות של אחר רוקדת במסיבה, וזה צובט לי עד עכשיו בלב.