שתיקה רועמת

ים

מהו ים ?

מקווה מים גדול,

כחול, רטוב, מלא בחלומות.

יש בו סירות

ודגים על חופיו

וילדים משחקים.

מתרוצצים, מחייכים, עליזים, צוחקים.

ועל חופיו מבוגרים יושבים, מביטים, מהרהרים.

ועל חופיו מיליארדי גרגירי חול שוכנים.

וגליו, לא נוטשים אותו לעולם.

הם יוצאים, וחוזרים.

שטים ושבים.

ואף פעם אלה לא אותם גלים.

ועל שפתו אנשים שוחים. והם תמיד שמחים.

אך על אף כל זאת,

לים אין רגשות.

בו גם אנשים טובעים,

וחפצים נעלמים לתוך הגלים.

וספינות מאבדות את דרכן,

ומחצבים מחפשים בו בני האדם.

וזה ? לא נע ולא זע ממסלולו.

ממשיך בשגרת יומו.

אותם קולות, אותם צבעים.

ואנשים מביטים, מהרהרים.

אך הים ? אין לו כל חלק בדבר.

אותו מצלמים ומציירים,

לדפי אלבום או לביטאונים.

וזה ? לא נע ולא זע ממסלולו. ולמה לו ?

הוא יהיה פה גם מחר, בלי חשש.

אולי יהיה לו חם, אולי קר.

אולי גשם, אולי חום אימים,

ואולי כמה גלים נוספים שהגיעו הרחק מהקרחונים.

אך זה ?

לא נע ולא זע ממסלולו, כי לו – לא אכפת.

הוא יהיה פה גם מחר,

באש ובשלג, בשקט ובסערה.

ובכל יום יבואו לבקר אותו אנשים חדשיםץ

כאלה שהתגעגעו אליו או כאלה ששמעו על גדולתו.

והוא, הוא לא יבין על מה המהומה.

והוא פה זמן רב. לא יממה ולא שנה.

והוא, הוא המקום המקשר בין כל העולם,

כזה הוא הים.

כתבו עליו שירים, וסיפורים, ולבו הוא לב כולנו.

אך הוא ?

הוא נע ולא זע ממסלולו, כי לו לא אכפת.

הוא ודאי מאושר, הרי הוא,

הים.