שתיקה רועמת

יום אחד,

גם אני אהיה קצף שעל הגלים.

שלווה, רגועה, שליטה על גורלי, קרובה אל המסתורין.

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שלים אין סוף.

תמיד רציתי, להגיע אל הקו הזה, קו האופק שהייתי מתבוננת בו תמיד.

כיום, אני יודעת שלים הזה, שהייתי מתבוננת בו בפליאה אין סופית, כדבר המרתק ביותר שקיים, היום אני יודעת שיש לו סוף.

הוא לא קרוב כלל וכלל, וכמובן שלא אוכל להפליג אליו לבדי, אך ידוע לי היכן נמצא החוף שבצד השני.

יום אחד,

הייתי חושבת לעצמי,

אגלה היכן נמצא סופו של הים.

אם לא היום הוא היום, ודאי אולי מחר.

ואם גם מחר לא ייצא, אחכה.

כמה שיהיה צריך.

ומהיכן מגיעים כל הגלים, תהיתי תמיד.

האם ממקום אחד, ממנו נשלחים ?

ואליו תמיד חוזרים, בשורה מסודרת.

ואז מתחיל שם סבב חדש, והתוצאה? נהדרת.

והגלים כולם מאוד ממושמעים. משם הם יוצאים,

ולאחר סיבוב על החוף, אחרי שמכירים חברים, מיד חוזרים.

והיכן הוא ביתם, של הגלים ?

הרי הם כל הזמן נעים ונדים.

אולי באיטליה ?

שם ודאי יש להם אוכל טעים.

אך בחופי ישראל שורר מזג אויר נעים.

יום אחד, אהיה בעצמי קצף שעל הגלים,

ואוכל להפליג למרחקים.

לא אוכל לטבוע, לא אצוף ולא אשקע.

ויהיו לי המון חברים, שלא ייפרדו ממני לעולמים.

ואימא ואבא לא יכעסו,

שאפליג למקומות רחוקים.

ולא אהיה רעבה, וגם לא צמאה.

אהיה כחולה וצלולה בבוקר ובלילה אהיה שחורה.

ולא אשן. תמיד אנדוד לי בין הגלים. והים.

והוא האין סופי, יהיה לי ביתי.

ולא יהיה לי מתוק, אולי רק קצת מלוח.

ורק כשתיגמר הרוח, אוכל מעט לנוח.

וגם לא יהיו לי רגשות. וגם לא געגועים. לחיים.

יום אחד,

גם אני אהיה קצף שעל הגלים

ואנדוד בלי הפסקה.

לא אהיה עצובה, ולא שמחה.

ולא יהיו לי געגועים.

האם זה יהיה יפה, ואולי אפילו מקסים ?

אינני יודעת.

אבל יום אחד, אהיה קצף שעל הגלים.

ואז, אז אדע.

אדע הכול ללא יוצא מן הכלל, מפה ועד החופים הכי רחוקים.

ואולי, בעצם, לא אדע דבר, אך גם זאת – לא אדע.

אך יום אחד, אהיה קצף שעל הגלים,

ואז אדע.