שתיקה רועמת
|
| 12/2012
 לפני כשנתיים, כתבתי את המכתב הבא לאמי. בשנה האחרונה המצב בבית החמיר והיה קשה יותר מהמצב המתואר כאן.
נמאס לי. באמת שנמאס לי.
את עושה לי איזה משהו בלב שגם אם תצטערי עליו עוד 30 שנה אני לא אשכח. זה לא כמו שאת מתלוננת שאני לא זוכרת הצגות מגיל 3, מה שקורה מדי יום במשך שנים נשאר בזיכרון וגם בלב. כל פעם שזה קורה יש רק 2 תגובות עיקריות:
- או שאת ממשיכה לקלל אותי בצרחות ומבקשת להתאבד,
- או שאת בוכה ומרחמת עליי כביכול, מה שלא עוזר לאחר שלמחרת כל זה חוזר חלילה.
אז ממש לא אכפת לי איך את מגיבה לזה, כל מה שתעשי רק יזיק לי. כי בזה את מומחית.
נותנת כסף- נכון. חוגים- נכון. מסיעה- נכון ומאכילה.
אך כל זה לא עוזר אם את לא אפילו רק אימא ולא מתנהגת אליי כמו בנאדם אלא כמו בהמת חסרת נשמה כלפיי. מה כבר עשיתי לך אפשר לשאול ?
מדוע כל יום את נושאת דברי תלונה על כך שנולדתי, על לידתי ? עני אר לעצמך כי אותי התשובה כבר לא מעניינת. לא מגיע לך שום דין וחשבון על שעובר עליי. אם את רוצה לדעת מה עובר בחיי תצטרכי להתנהג אליי קודם כמו בנאדם, וזה לא אומר לחבק או לנשק, מבחינתי מספיק שלא יהיה בינינו דו-שיח. זה ישפר את חיי מאשר ההשפלות, המבטים העוינים, העלבות והקללות שהנך מייחסת לי על לא עוול בכפי, מהשנאה.
קשה לי לקרוא ליצור שכל כך מתאבל על היותי – אימא.
שלך או לא שלך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: